ברגע שניתקו את הצינור היה פיצוץ אדיר ופטריית אש עלתה למעלה

כשאתם נוסעים אי שם במרכז הארץ, ומשמאלכם ממריאים מטוסים בחסות בסיס תל נוף של חיל האוויר, קחו בחשבון שבשנת 1974 כל האזור כמעט ששינה את פניו לאלו של מכתש. "מכתש תל נוף", אם כן, לא מופיע על מפות קק"ל וגם לא בדברי הימים של אגודת הגאולוגים לישראל - הרבה בזכות אדם אחד, סא"ל (מיל') ראובן (רוביק) לוי. "הכיפה בדת"ק (דיר תת–קרקעי) שעליו פיקדתי, בערה. כל הדת"ק היה מושבת ואי–אפשר היה לצאת ממנו. הכל היה חסום", הוא משחזר את רגעי המצוקה. "בדיעבד, אנחנו מבינים שאסור לשכוח מטוס פאנטום עם ארבע טונות פצצות וטילים. זה פחד אלוהים. אחר־כך בתחקיר הבנו שאם זה היה מתפוצץ לא היה נשאר שם אף אחד. זה היה מוריד חלק גדול מהבסיס. זה גם מה שנכתב בשחור על גבי העיתון. וזהו, אתה שם, מה שיהיה יהיה. אז המחשבה היא: 'תעשה לפחות מה שאתה יכול'. בוודאי שהייתה גם מחשבה שיכול להיות ששם אני גומר, אבל כקצין בצבא וכמפקד, הרגעים האלה זה בדיוק העניין. לא בורחים".

ביום 20 באפריל 1974 פרצה דליקה במתקן של בסיס תל נוף של חיל האוויר. לוי, אז קצין חשמל בדרגת סרן בטייסת 119 בבסיס, פינה את האנשים מהמקום, סייע בכיבוי הדליקה, ועל אף סכנת ההתפוצצות לא נטש את המקום עד שהאש כובתה כליל. במעשה זה גילה לוי אומץ לב ותושייה, ועל כך הוענק לו צל"ש מפקד חיל האוויר.

אין לאן לברוח

לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהסתיימה רשמית ב–24 באוקטובר 1973, נפתחה תקופת מלחמת "התשה" בין כוחות צה"ל הניצבים בגבולות הארץ בצפון ובדרום לבין פגזי האויב. היום האחרון בקרבות התשה אלה בחזית הסורית נקבע ל–20 באפריל 1974, מה שמבחינת צה"ל וחיל האוויר אמר תקיפה בלתי מתפשרת מהאוויר בשימוש סד"כ מעופף נכבד, טרם כניסת הפסקת האש לתוקפה. "אותה שעה אני הייתי אחראי על דת"ק מלא בהרבה מאוד מטוסים שהיו אמורים לצאת לאותה המשימה, ה'מכה האחרונה' - הפצצה אחת מאוד מסיבית ביום האחרון של ההתשה", נזכר לוי. "זו הייתה אופרציה מסובכת. הוצאנו לגיחה הזו כמעט את כל מטוסי הטייסת במכה אחת. זה היה מבצע מאוד מורכב והכל נעשה בדממת אלחוט: לא מדברים בטלפונים ולא בשום דבר. אם צריך להודיע משהו, נוסעים על אופנועים.

"באותה עת, היה דבר שנקרא 'תדלוק חם' - תדלוק כשהמנוע פועל. במבצע כל–כך גדול, אי–אפשר שכל המטוסים ייסעו בבת אחת, אחרת ייווצר פקק תנועה. יש איזה מדרוג של היציאה. בגלל שזה לוקח זמן, משלימים בינתיים את הדלק למטוסים על הקרקע. אמנם לא נהוג בדרך כלל למלא את הדלק כשהמנועים עובדים, אבל פה הייתה אופציה כזו. אז מחברים צינור דלק למטוס, בזמן שמנועיו עובדים, ומשלימים את מה שהיה חסר והמטוס ממריא עם מקסימום דלק.

"חשוב להדגיש שהטכנאים שנמצאים בשטח אינם מודעים לרגע בו כל מטוס יוצא למשימה - את זה יודע הטייס שיושב כבר במטוס. הוא מודיע לנו באמצעות תנועת ידיים מקובלת מתי הכל מוכן להמראה. ואז יש פרוצדורה: קודם כל צריך לנתק את הצינור שמחובר למיכל הדלק, אחר־כך מוציאים את ה'משולשים' מתחת לגלגלים, ואז מתפעלים מוט הכוונה שעוזר להוציא את המטוס לעבר המסלול. המכונאים שליד הכנפיים רואים בדיוק את התקדמות המטוס, ומרחוק עומד מישהו שאחראי על האופרציה כולה: הוא מוציא את המטוס החוצה והוא בקשר עין עם המכונאים. אני השקפתי על הכל מרחוק עוד יותר.

"בדת"ק שלי היו שבעה מטוסים שעמדו בהיכון: שישה בתוך תאי הדת"ק ועוד אחד מאחורה, שאמור היה גם לצאת אחרון. זה היה בצהרי היום. המטוס הראשון בדת"ק שלי היה אמור לצאת למסלול. כל המטוסים כבר היו מחוברים לדלק, וברגע שניתקו מהראשון את הצינור היה פיצוץ אדיר, ומן פטריית אש ענקית עלתה למעלה. לא ידענו כמובן ממה ואיך. צריך לזכור גם שכל המטוסים היו חמושים בהמון פצצות. התחילה אש ענקית, אבל הבעיה הייתה שהאש התפרצה בתוך התא. והתא הפך להיות מן כבשן כזה שכולו בער. אין לאן לברוח והאש טיפסה לצדדים. הטייסים הצליחו להיחלץ מהמטוס, נכוו ונפצעו מהבריחה עצמה. המכונאי שהיה מעורב בניתוק הצינור נהרג  - לא באותו רגע, אלא נשרף במקום, חי יומיים בייסורים ונפטר בבית–החולים.

"אני עמדתי ממול, לא רחוק. כאחראי על המקום הייתי צריך להתארגן. הופתעתי כמובן מהשתלשלות האירועים, ואחרי שהטייסים הצליחו להיחלץ והוצאנו משם את המכונאי הפצוע, רצתי להודיע לטייסים האחרים שיש בעיה, שיידעו מזה, שייצאו, יכבו את המנועים ויתרחקו. בזמן שאני רץ בין המטוסים האחרים כדי להודיע להם, אני שומע רעש אימים - היה שם פיצוץ. הייתי בטוח שכל החימוש בתא הראשון מתחיל להתפוצץ ולעשות חגיגה, אך מה שקרה זה שהוצתו המנועים הרקטיים של הטילים על המטוס הראשון והם זרקו את המטוס החוצה וקדימה, ותקעו אותו בקיר ממול. למרבה המזל, הטילים עצמם לא השתחררו כי הם היו עם פיני אבטחה. לכן, כשהטילים ניצתו הם לא נורו מהמטוס, אלא לקחו איתם את המטוס החוצה והעיפו אותו 15 מטר קדימה - לתוך קיר. מזל שכולם ברחו ולא היו שם אנשים כי כשהמטוס נכנס לתוך הקיר, הוא נמעך ומעך כל מה שנקרה בדרכו. ברגע ששמעתי את הרעש הזה, הסתכלתי לראות מה קורה. מיד הבנתי שאמנם המטוס יצא מאותו תא, אבל האש בתא נמשכת. גם על המטוס עצמו היו כל מיני שאריות אש, אבל השריפה הרצינית המשיכה בתא, בתוך הכיפה. הבנתי שיש איזושהי בעיה עם דלק, והסקתי שצינור הדלק המרכזי - שיצא מהקיר ודחף למטוסים דלק בלחץ אימים - הוא זה שמזין את האש. הבעיה היא בכלל לא במטוס: זה לא המטוס בוער - זו הכיפה בוערת".

מה בוער

בעוד הרגעים מתחלקים בין אסון לקטסטרופה, היה לוי שקול ומחושב וערך אנליזה קרת רוח של השריפה. "הייתי למטה בדת"ק, ראיתי מה קורה והבנתי שיש בעיה רצינית בכיפה: היו שם כמויות אדירות של דלק. זה לא מצחיק: מבחינה פיזיקלית היו שם איזה ארבע אטמוספירות של לחץ בצינור  - מה שאומר שהייתה שם מזרקה של דלק", מסביר לוי. "מיד לקחתי את עצמי ורצתי מסביב לכל המבנה, כי לא יכולתי לעבור בפנים. רצתי לברז הראשי של הדלק וסגרתי אותו. ברגע שסגרתי אותו כבתה האש. אמנם עוד היו שאריות שריפה כי דלק זרם בתעלות, אבל העיקר נפסק. סגרתי את השיבר והאש דעכה.

"לאט–לאט חזרתי לעצמי, ובינתיים הגיעו צוותי הכיבוי. הגיעו מפקדים בכירים ממני שלקחו פיקוד על הזירה והפעילו את כיבוי האש. האמת היא שהגעתי שם לתשישות מוחלטת. ידעתי שאני לא יכול לעבור בתוך התופת, אז הקפתי את כל המבנה הזה, שהיה גדול מאוד, והגעתי לחדר עם הברז הראשי מתנשף כולי. בנוסף, כבר לא יכולתי לדבר יותר מרוב צעקות ופקודות שחילקתי שם. אנשים טוענים ששמעו אותי למרות כל הרעש מסביב, וצריך לזכור שכל מנועי המטוסים פעלו. על אף סכנת ההתפוצצות, לא נטשתי את המקום עד שכובתה האש. הפואנטה היא שלא איבדתי את העשתונות, הבנתי מה מוקד הבעיה, זכרתי איפה נמצא הברז הראשי, הגעתי לשם וטיפלתי במקרה אחרי שהבנתי מה בוער.

"היה מקובל אז מאוד לעשות ניתוח אירוע. מפקד הבסיס, רן רונן (פקר), כינס תחקיר מאוד רחב: זה היה אירוע פורמלי, וכשתחקרו את זה הביאו את הפסיכיאטר הראשי של חיל האוויר, שאמר שבמקרים כאלה, התגובה של אנשים שמתורגלים ומכירים את הסביבה היא זאת שמאפשרת להם לתפקד.

"בנוסף, כבר באותו יום הוקמה ועדת חקירה והגיעו למסקנה שהסיבה לפיצוץ מלכתחילה הייתה תקלה במנגנון של צינור התדלוק: הרי היה צריך לפעול מנגנון שימנע את ניתוק הצינור מהמטוס אם הברז לא סגור - והמנגנון הזה כשל. בדיעבד, אנחנו יודעים גם שכל המנגנון היה עם בלאי מאוד גבוה כי כל היום היו פותחים וסוגרים אותו. הבלאי אפשר למכונאי שניתק את הצינור לפתוח את מנגנון הנעילה עוד לפני שברז הדלק נסגר. אם המנגנון הזה היה מתפקד, המכונאי לא היה מצליח להוציא את הצינור והוא היה יודע שהוא צריך לסגור ראשית את הברז. התקלה הזו היא בדיוק המסמר של הפרסה בסיפור על העיר שנפלה בגלל הפרסה. פה זה בדיוק אותו הסיפור".