"אתה נוסע, יורה, מציל חיים ואפילו לא מרגיש איך הפגזים נוחתים לידך"

ישנה חבורת לוחמים מצומצמת להם שמורה זכות הראשונים על גיורו של טנק הפטון האמריקאי, ועל הסבתו משמועה זרה לצריח מרכזי בלוח השחמט של המזרח התיכון. רס"ן (מיל') אילן מעוז (מכטינגר) - שהיה באותה העת מדריך בקורס קציני שריון - נרתם בשעתו יחד עם כמה מבולטי השריונרים של התקופה לאותה משימה טראנס–אטלנטית, שמטרתה החשאית הייתה לערוך עלייה כדת וכדין לטנק המגח המפורסם. "בשנת 1962 ריכזו קבוצה של קצינים, ואני ביניהם, בקריה בתל אביב, וסיפרו לנו שהולכים להביא טנקים מחו"ל", נזכר מעוז, "היעד היה אירופה, אבל לא גילו לנו איפה בדיוק. ערב לפני הנסיעה אספו אותנו שוב בקריה לתדריך ביטחוני וגילו לנו שאנחנו נוסעים לגרמניה. חשוב להבין שגרמניה של אז זו לא גרמניה של היום, והוטל עליה חרם טוטאלי. התלבשנו בחליפות ובמגבעות, הטיסו אותנו לפריז ומפריז העבירו אותנו לגרמניה ברכבת. האימונים על טנקי הפטון נערכו במחנה של הצבא הגרמני, שם לבשנו מדים של הצבא הגרמני והיינו תחת הדרכתם של מדריכים גרמנים שכלל לא ידעו שאנחנו ישראלים. שהינו שם בערך חודש וחצי־חודשיים, כשביום היינו מתאמנים על הטנקים ובלילה היינו יושבים וכותבים את מערכי השיעור. אסור היה לנו לעשות שום דבר. אסור היה ללכת לבחורות, לא התירו לנו להשכיר כלי רכב, ואפילו כשרצינו לצאת זה היה מותר רק בקבוצות של ארבעה. כשחזרנו ארצה, הקמנו את גדוד 79 - הגדוד הראשון שקלט את הפטונים - והוא נבנה לפי המבנה ההיררכי של המשלחת".

כעבור חמש שנים בלבד זכה גדוד השריון החדש לטבילת הדיונות הראשונה שלו, כשניסה את כוחו בקרבותיו העקובים מצלקות ורסיסים של חצי האי סיני. הייתה זו מלחמת ששת הימים, ומעוז, שהיה אז בדרגת סגן ועם עבר שריונרי מוכח, שירת באופן מפתיע דווקא כשליש בגדוד. ביום 5 ביוני 1967, בקרב על מערך אל–ג'ירדי, לאחר שמפקד הפלוגה וסגנו נפגעו, ניסיונו הקרבי הרב של מעוז הוכיח את עצמו והוא מונה למפקד פלוגת הטנקים. בקרב זה, בהיותו נתון להפגזה ארטילרית כבדה, יצא מן הטנק כדי לפנות קצין פצוע שהיה מוטל בשטח. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת.

הטנקים התחילו להיתקע

עם הקמתו של גדוד הפטונים הראשון בצה"ל, גדוד 79, החלו השיבוצים לתפקידי הפיקוד בגדוד מבין יוצאי המשלחת, ולמעוז הוענק תפקיד הסמ"פ. "בשלב מסוים חיפשו מישהו שייצא לבית־הספר לשריון ויתחיל להדריך קורס מפקדי טנקים, כי באותה תקופה הייתה בגדוד הכשרה רק עד שלב הצמ"פ", מסביר מעוז. "אף אחד לא רצה לצאת, אז המג"ד, אהוד אלעד, החליט שאני אצא. כמובן שלא רציתי לצאת, אבל לא הייתה לי ברירה. עברתי את התקופה ההיא בשלום, והחזירו אותי לגדוד לקראת מלחמת ששת הימים. לאחר ששבתי פתאום הסתבר שלא נשאר לי תפקיד פנוי, והמג"ד הציע לי להיות שליש. לא הסכמתי. בתקופת ההמתנה למלחמה הוסכם שלכל גדוד תהיה מחלקת מג"ד, הכוללת את טנק המג"ד, את טנק הסמג"ד ואת טנק הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי - ט"ז), אבל מכיוון שהקש"א העדיף לנוע על זחל"ם התפנה טנק. אז אהוד אלעד התעקש והציע לי לפקד על הטנק של הקש"א, אבל כשליש. רציתי מאוד להיות בגדוד וזה היה התפקיד הפנוי היחידי ומכיוון שמבחינתי העיקר היה לחזור לחבר'ה ולהיות איתם ביחד, הסכמתי.

"ערב המלחמה, המבנה ההיררכי היה כזה: האוגדה הייתה של טליק (לימים האלוף ישראל טל - ט"ז), גורודיש היה המח"ט, יוסי בן–חנן היה קצין האג"ם החטיבתי, אהוד אלעד היה המג"ד, חיים ארז היה הסמג"ד, המ"פים היו אביגדור קהלני, יום–טוב תמיר ואבירם גלעד והקמב"ץ היה עמרם מצנע. יום אחד, הכלבה של חיים ארז המליטה גורים, וכל אחד מאיתנו קיבל גור. לימים, אירע כזה צירוף מקרים שהגורים של כל מי שנפצע או נהרג במלחמה נהרגו או ברחו: קהלני נפצע, מצנע נפצע, יום־טוב נפצע והגורים של כולם נעלמו חוץ משלי. זו הייתה מן סמליות כזאת.

"ביום הראשון למלחמה עברנו את חאן–יונס, וכשהגענו לצומת רפיח התחילו הקרבות הרציניים יותר. אני זוכר שהתקיפו אותנו מטוסי פוגה של חיל האוויר, ורק במזל הספקנו לסגור את המדפים של הטנק ולא קרה לנו כלום. לקראת הערב הגענו למערך הג'ירדי. הכביש עליו נסענו היה כביש שהוביל מחאן–יונס לכיוון רפיח, והוא היה פתוח כולו. הסיירת של חטיבה 7 עברה בשלום לפנינו, אך בו ברגע שאנחנו התקדמנו על הכביש התחלנו לחטוף אש תותחים אגרסיבית של ארטילריה מצרית ושל תותחי אוניות מצריות שהתפרסו בחוף הים באל–עריש. מיד התפזרנו על החולות. שהיו עמוקים מאוד. היה זה סוף היום ולא נשאר הרבה דלק במיכלים, אז הטנקים התחילו להיתקע.

"התמקמנו בשטח, ותוך זמן קצר התחלנו גם לפתוח באש לעבר טנקים מצריים שזיהינו באופק. ירינו בקצב, השבנו באש מסיבית, והתפתחו חילופי אש כבדים. באחד המקרים אני זוכר שראיתי טנק שלנו שעמד כ–200 מטר מולי חוטף פגיעה ישירה, וראיתי אדם עף מהטנק, ומתחיל לרוץ כשכולו עולה בלהבות. מיד נסעתי עם הטנק שלי לכיוונו, יצאתי מהצריח, ניגשתי לחייל וזיהיתי אותו: זה היה קהלני. גלגלתי אותו בחולות, העליתי אותו ביחד עם הצוות שלי על הטנק, ונסעתי בחזרה לעבר המח"ט, התאג"ד ובית־החולים שהיו מרוכזים מאחור. פיניתי את קהלני לקבלת טיפול רפואי, ושבתי לקרב".

קשה להתנער מהמראות

תא"ל (מיל') אביגדור קהלני, כיום יו"ר האגודה למען החייל, נפצע קשה מאוד מהפגז שפגע ישירות בטנק שלו, וייתכן אף שלא היה שורד את הפציעה אילולא פינה אותו מעוז במהירות. "קהלני נשרף באופן מוחלט, ואני חושב שלא נשאר אצלו אזור לא מפוחם מלבד אולי הפנים והישבן", מעיד מעוז. "יותר מאוחר חזרתי לטנק שלו, ושכב שם סגנו, בחור מקיבוץ בית אלפא שקראו לו דניאל צפוני. הוא שכב על הסיפון של הטנק שרוף כולו, וביקש כל הזמן מים. זו תמונה שאני לא אשכח איך השקיתי אותו מים ללא הפסקה, עד שלבסוף הוא נפטר. בדיעבד נודע לי שמהטנק של קהלני לא נשאר אף אחד, הנהג יצא עוד קודם לכן ולא נפגע, אבל השאר נהרגו בתוך הטנק שנשרף כולו.

"הייתה שם הפגזה איומה אבל לא הרגשתי אותה בכלל. אין מה לעשות, לא חשבתי על זה אפילו. שאלו אותי באחת הפעמים: 'תגיד, ידעת שהחייל שעלה באש זה קהלני?' ועניתי שלא היה לי מושג: ראיתי חייל שלנו נפגע ומיד ניגשתי לעזור. במקרה זה היה קהלני. באותה תקופה, בטח ובטח שלא חשבתי על הדברים האלה, כי אף אחד לא חשב על דברים כאלה. אני תמיד אומר שהדור שלנו התגייס בשביל 'טוב למות בעד ארצנו': לא שרצינו למות, אבל גדלנו על טרומפלדור ולכן לא עשינו את זה במודע, מה גם שהכל קורה תחת אש, ותוך כדי לחימה. אתה נוסע, אתה יורה, אתה מציל חיים ואתה אפילו לא מרגיש איך הפגזים נוחתים לידך.

"כשחזרתי לטנק המג"ד זיהיתי פתאום שמצנע עושה לי תנועה להתקרב עם הידיים. התקרבתי אליו, עליתי על הטנק ולפתע ראיתי את הגופה של המג"ד אהוד אלעד. הוא חטף פגז ישירות לתוך הגוף, ומכיוון שהמחזה היה לא נעים והכל היה מלא בדם, מצנע כיסה אותו. המזל של מצנע היה שהוא ירד לעזור לטען–קשר בדיוק כשהטנק חטף פגיעה ישירה בצריח, וכך הוא נשאר בחיים. מצנע הסתכל עליי ואמר לי: 'אילן, אין לי כבר כוח, אני פצוע עוד ממקודם. בוא תיקח אותי מפה'. הובלתי את טנק המג"ד אחורה, ושוב נסעתי לכיוון המח"ט. גורודיש ניגש אליי ואמר לי: 'תחפש את חיים ארז, ותודיע לו שהוא מתמנה למפקד הגדוד'. גורודיש לא רצה להודיע את זה בקשר כדי לא להוריד את המורל של הגדוד. שוב נסעתי לשטח, מצאתי את חיים ארז, וסיפרתי לו שאהוד נהרג ושהוא מתמנה למג"ד בפקודת המח"ט. במקביל, המשכתי לירות. חילופי האש היו כבדים והתנהלו בתדירויות משתנות, עד שבשלב מסוים ירד הערב.

"בערב כולם התרכזו ליד הכביש שמוביל לרפיח, ושם גורודיש הורה לי לארגן פלוגה מהטנקים שנתקעו בשטח. מכיוון שהייתי הכי ותיק בפלוגה, נתנו לי את הפלוגה הכי קשה: פלוגה של ספרים ושל אנשים שלא סיימו תיכון. הם היו חבר'ה קשים אבל פייטרים. הם אהבו מאוד את קהלני, ופתאום אני נדרשתי להיכנס לנעליו בלי שום הכנה מוקדמת. חילופי האש הסתיימו סופית לקראת הלילה, ועד הבוקר התארגנו, תדלקנו והתחמשנו. היינו נכנסים בחושך ביחד עם הג'יפים של הסיירת לתוך השטח, כאשר אחרינו נסעו מיכליות התדלוק, ואת הטנקים התקועים מילאנו עם דלק מהג'ריקנים ומהמיכליות.

"עם שחר, התחלנו להתקדם וגילינו שהכוחות המצריים שהתנגדו לנו ביום הקודם פשוט ברחו. צ'יק–צ'ק הצלחנו להגיע עד שדה התעופה ברפיח, וכמעט שלא הופעלה נגדנו אש, רק קצת צלפים מהגגות וגם בהם טיפלנו במהרה. משם המשכנו לנוע בחופשיות עד לתעלת סואץ, ושם בעצם סיימנו את המלחמה. אמנם בסוף הקרבות הייתי מ"פ, אבל עדיין הייתי שליש, והגדוד שלנו ספג את האבידות הקשות ביותר במלחמה: יותר מ–50 הרוגים ולמעלה מ–100 פצועים. כך שאת כל התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים העברתי בביקורי משפחות ובתי־חולים, כשבמקביל המשכתי בתפקידי כמ"פ שריון בקו התעלה. זו הייתה תקופה קשה, והייתי עצוב. עוד שנים אחרי זה הייתי עצוב. באותה העת הייתי רווק תל אביבי, חייתי במרכז הבוהמה, גרתי בגורדון פינת דיזנגוף, והייתה לי דירה משלי בבית שבו נולד אריק אינשטיין. היו לי את כל הסיבות לעשות חיים, אבל זו הייתה תקופה עצובה שבמהלכה לא הצלחתי אפילו לצאת לבלות. היו לי הרבה חברים שנהרגו במלחמה, והיה קשה להתנער מהמראות. הצרה הגדולה ביותר הייתה שהתקופה הזו המשיכה עוד שלוש שנים קדימה - היישר לתוך מלחמת ההתשה".


חזרה לדף הצל"ש