כשסיימנו, הסתכלתי על הידיים והרגלי ים, ולא האמנתי שיצאתי בחתיכה אחת

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 13.11.09
ישראל בן לולו ב- 2009

ישראל בן לולו ב- 2009


סמ"ר (מיל') ישראל בן–לולו חילץ תחת אש פצועים וחללים מזירת הקרבות בבינת ג'בל בעת מלחמת לבנון השנייה. הוא קיבל על כך את צל"ש הרמטכ"ל



בפואטיקה הצבאית, זוהרים במיוחד כמה ביטויים עגומים: "עוד ניצחון כזה ואבדנו" של פירוס מלך אפירוס, "היו להם מכונות ירייה?" הבגינאי החולמני, והצעיר ברשימה: "בינת ג'בל בידינו". בתחילה, נדמה היה כי העיירה הלבנונית אכן נכבשה בידי חיילי צה"ל, אך במהרה התברר כי המחבלים חשבו אחרת. היה זה קרב אכזר ועקוב מאזכורים תקשורתיים, שיש הטוענים כי ראוי אף לתואר "החווה הסינית של מלחמת לבנון השנייה".

אך מבעד לבבואת המילים הבומבסטיות, יודע סמ"ר (מיל') ישראל בן–לולו לעמוד על חודו של מחדל. "במשך שש שעות וחצי לחמנו וחילצנו פצועים מאמצע בינת ג'בל, אחרי יומיים שלא קיבלנו שום אספקה", הוא מגלה. "היינו במצבי לחימה בשטח נחות לעומת חיזבאללה. למרות כל מה שלימדו אותנו, הכל השתנה שם. באף אימון אתה לא מתאר לעצמך שתיפתח עליך כזו אש קטלנית ושיהיו לך פצועים ובלגן לא נורמלי בשטח. אבל עם כל הכאב והצער, דווקא ברגעים האלה אתה רואה את הדברים היפים באמת שיש במדינה, בצבא ובחבריך הלוחמים. אתה רואה את הרעות, את האחווה, את עם ישראל בגדולתו: אנשים שלא האמנת שיעשו את זה מוכנים לפתע לסכן את חייהם בשבילך. בפעם הראשונה בשירות, אתה סוף–סוף מבין שלמילה 'אחי', שהיא כל–כך פופולרית בגולני, יש משמעות. אחרי כל מה שעברנו בבינת ג'בל, באמת כבר יש קשר דם שמחבר בינינו".

זה קרה ב–26 ביולי 2006. פלוגה ג' של גדוד 51 נתקלה בעשרות מחבלים במרחב בינת ג'בל, ובמהלך הקרב נהרגו שבעה מלוחמיה ונפצעו 24 חיילים. מחלקתו של בן–לולו, אז סמל, לקחה חלק מהותי בלחימה, והוא עצמו פעל רבות בחילוץ הפצועים לאחור. בן–לולו נכנס לשטח הלחימה כמה פעמים, תחת אש כבדה, וחירף נפשו כדי לחלץ את רעיו הפצועים והחללים. על כך הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.

 

זה לא נופש בהוואי

הגולנצ'יקים של גדוד 51 עלו צפונה לאחר פעילות ממוקדת בקני המחבלים ברצועת עזה, בימים שלאחר חטיפתו של גלעד שליט. במהרה הם מצאו עצמם חוסים תחת כנפי בא"פ אליקים, משננים לחרדתם את סוגי האיומים שהם עלולים למצוא ברחובות לבנון. "הסבירו לנו פחות או יותר אילו סוגי מטענים ומוקשים אנחנו הולכים לפגוש, והבטיחו לנו שכמעט כל הצירים ממולכדים. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: 'מה? לשם אתם רוצים שניכנס?'" משחזר בן–לולו.

"היינו בין הגדודים הראשונים שנכנסו פנימה. התכנסנו ליד אביבים, לקראת משימה שהייתה אמורה להימשך 72 שעות. נכנסנו ללבנון והתחלנו להתקדם לכיוון בינת ג'בל, כשהרובאית הובילה את הכוח. ידענו שאגוז ומגלן נתקלו לפנינו והבנו שזה לא יהיה נופש בהוואי. כשהגענו לפאתי העיירה, תפסנו נקודות אסטרטגיות בתוך הבתים ועשינו מארבים לפגיעה בחוליות שעוברות באזור. היום הראשון עבר בשקט מוחלט. ביום השני הורדנו מחבל, והתחושה הייתה שאנחנו שולטים במצב. אחרי 72 שעות שהינו בבתים עם הציוד עלינו, ממתינים לפקודה לחזור. חיכינו וחיכינו, והבנו שמשהו לא בסדר: העסק התחיל להתעכב.

"פתאום נודע לנו שהתוכניות השתנו ושאנחנו צריכים ללכת להביא את גופת המחבל שהורדנו בלילה הקודם. אני ועוד שישה–שבעה לוחמים יצאנו מהבית להביא את הגופה ששכבה במרחק 300 מטר מאיתנו. הגענו אליה, שמנו אותה על אלונקה, הכנסנו אותה לבית, ואיך שהארנו עליה קלטנו שהמחבל ממולכד. מיד לקחנו ממנו את כל המודיעין האפשרי והשארנו אותו בכניסה. חזרנו לבית וקיבלנו פקודה שאנחנו לא חוזרים לארץ, אלא ממשיכים הלאה.

"התחלנו להתקדם לכיוון הנקודות שקיבלנו: שלושה בתים בעומק העיר. זה היה אמצע הלילה, ותוך כדי ההתקדמות נפתחו הדלתות והחלונות מהבתים שלידנו. לא היה לנו מה לעשות נגד זה, כי עד שלא יורים עליך אתה לא יכול לירות - כדי לא לחשוף את עצמך. אז המשכנו להתקדם ורק אחרי זה הבנו שנכנסנו למארב.

"הגענו לשלושת הבתים. לפי התוכנית, אנחנו, מחלקת הפטרול, היינו אמורים להיכנס לבית הקיצוני משמאל, מחלקת החבלה הייתה אמורה להיכנס לבית המרכזי, ומחלקת החוד הייתה צריכה להיכנס לבניין הקיצוני מימין. עם אור ראשון, המחלקה שלי נכנסה לבית השמאלי. פתאום ראינו בית כמו בסרטים. חשבנו לעצמנו: 'סוף–סוף תהיה לנו קצת מנוחה', אבל איך שהתיישבנו שמענו את מכשיר הקשר קורא 'תקשיבו, נתקלתי'. זה היה מ"מ החוד, עמיחי מרחביה. ככל ששמענו עוד דיווחים בקשר הבנו שהמצב לא טוב.

"מה שקרה זה שמחלקת החוד התכוונה להיכנס לבית הימני, אבל הדלת לא נפתחה. מרחביה הזיז את כולם 30 מטר אחורה כדי לירות מטול לדלת. איך שהם ירו על הדלת, המקלען, ג'ינג'י (אביתר כהן), זיהה משניים–שלושה מטרים דמות בלי קסדה ובלי כלום, והודיע למרחביה שיש שם מחבל. מרחביה ענה לו להיזהר מדו"צים כי פחדנו שזה כוח אחר. בשנייה שהוא אמר את זה, פתאום נורה צרור לכיוונם. ג'ינג'י הוריד את המחבל עם הנגב והחלה ההיתקלות.

"התחילו לירות גם על הבית שלנו, וכל אחד התחיל לעשות מה שהיה לו בראש. אני עליתי עם המטול לקומה העליונה של הבית והתחלתי לירות מטולים אל הבית ממול, שממנו ירו עלינו בנק"ל. התפתח קרב של חלון מול חלון: בשנייה שאתה מרים את הראש כדי לירות מהמטול, אתה רואה איך הצרורות של הכדורים עפים מעליך ואיך כל הטיח של הקיר נופל לך על הפרצוף. אין לך זמן אפילו לכוון. אם אתה לא מספיק מאומן ולא תדע לאן להכניס את המטול אתה בבעיה. יריתי ככה עד שנגמרו לי כמעט כל המטולים וירדתי לקומה התחתונה. היה שם עוד מטוליסט, אז לקחתי ממנו את הווסט ואת המטול שלו, עליתי בחזרה למעלה, יריתי עוד קצת, וברגע שהבנתי שיש בלגאן רציני בצד השני של העיר, החלטתי לעוף לשם מהר. יצאתי, אני אפילו לא זוכר איך, ובאו איתי שני חיילים - ביניהם הקצין שלי, מעוז שבתאי, שמאוחר יותר נפצע מכדור בראש. רצתי קדימה לכיוון הבית של החוד. רצתי דרך יריות ובלי הפסקה שמעתי צעקות שכבר יש יותר מדי פצועים".

 

משתדל לא להיהרג

העניינים החלו להסתבך כשאל מחלקת החוד, שניסתה לשרוד בכל כוחה, התווספו כוחות נוספים ובראשם הסמג"ד, רס"ן רועי קליין ז"ל. מעל בית מחלקת החוד שכן מטע זיתים, שבתוכו הסתתרה חומת אבן. כשהסמג"ד ראה שהכוחות נמצאים בשטח נחות, הוא נתן פקודה למ"מ החוד לעלות על המטע באיגוף ולהסתער. למרבה הצער, הכוח לא ידע שמולו ניצבת חומה בצורה, שבצדה השני ממתינים מחבלים.

"המחבלים פשוט התחילו לזרוק רימונים מעל החומה, וספגנו מזה פצועים והרוגים", אומר בן–לולו. "ואז, כשרועי קליין הגיע והסתער, הוא נכנס עם הכוח למלכודת. התחילו להיזרק רימונים מעל החומה על ימין ועל שמאל, והרבה נפצעו. כשהגעתי לשם מצאתי את עצמי חסר אונים. מצד אחד אתה צריך להשיב אש ומצד שני לפנות את החברים שלך. אתה לא יכול לקבוע סדר עדיפויות - אתה צריך לעשות הכל במקביל, וגם להשתדל מאוד לא להיהרג בעצמך.

"ואז קיבלנו הוראה מפורשת למנוע חטיפת גופות. אני וחבר שלי, אביחי יעקב, שקיבל את עיטור העוז, נכנסנו פנימה אחרי שפינו את כל הפצועים, כשבשטח נותרו רק הרוגים. זרקנו את כל רימוני העשן והתקדמנו בזהירות. המחבלים ירו לכל מקום, והחטיאו אותי בנס - ענפים שספגו את האש ירו עליי. תוך זמן קצר, לאביחי נשאר רק רימון עשן אחד.

"נכנסנו עוד יותר פנימה והגענו בערך לאמצע המטע. מצאנו שם שני לוחמים שנתקעו ואמרנו להם: 'תיחלצו מהר אחורה, אנחנו נכנסים'. אביחי הוציא את רימון העשן האחרון וזרק אותו קדימה. הוא יצר מיסוך, הסתכלנו אחד על השני ואמרנו: 'אין מצב שחוזרים. חייבים לבדוק אם יש שם פצועים'. ידענו שעוד כמה שניות אולי גם אנחנו לא נהיה, אבל היה מובן לנו שלא מפקירים פצועים בשטח.

"התחלנו לזחול מהר ופתאום חטפנו ירי אינטנסיבי. חיפשתי בעיניים פצועים ולפתע ראיתי מישהו נושם ליד העץ. ניגשתי אליו במהירות, הפכתי אותו ופתאום קלטתי שזה המ"פ שלי, אלון חכימה. הבנו שהוא נפגע קשה מאוד. דיברנו איתו, ראינו שהוא בהכרה, הוצאנו אותו מהמטע ופינינו אותו לבית.

"חזרנו שוב פנימה בחסות העשן שהיה שם, הגענו עד החומה והבנו שפה כבר כולם הרוגים. חוץ מזה, המג"ד היה ב'אאוט' מוחלט כי כל הפיקוד הלך, ולא היה מי שידווח לו. אביחי הוציא את הקשר של רועי קליין ז"ל, שבמהלך הקרב קפץ על רימון ונהרג. הוא עלה מול המג"ד ודיווח לו שאנחנו תקועים וחייבים חילוץ. נגמרה לנו התחמושת, אז לקחנו אותה מההרוגים וזרקנו רימונים לצד השני. היינו לכודים בשטח: תזוזה הכי קטנה שלנו - וגמרנו. איבדנו את השמיעה ודיברנו אחד עם השני עם הידיים. הדבר היחיד שהרגשנו היה ההדף של הרימונים. למרות זאת, כל מה שהיה חשוב לנו זה להחזיר את הגופות לבית.

"למרבה המזל, היו לנו חברים שחיפו עלינו מלמטה. הם ראו שאנחנו לכודים וחסרי אונים, ונתנו מכת אש שבחסותה יצאנו בריצה מהמטע. נכנסנו לבית ומיד יצאנו שוב, עם כוח נוסף, כדי להביא את הגופות. רק כשכולן היו בתוך הבית היינו רגועים. אני לא יכול לתאר כמה מפחיד היה להיכנס שוב ושוב לתוך המטע. באחת הפעמים שרצתי בין המטע לבין הבית, ראיתי שאיזה צרור ננעל עליי - ראיתי את הכדורים עוברים מולי ומקפיצים את החול, וכבר כל החיים עברו לי מול העיניים. אני לא יודע להסביר איך לא נפגעתי. כשסיימנו לחלץ את הפצועים וההרוגים, הסתכלתי על הידיים והרגליים, ופשוט לא האמנתי שיצאתי משם בחתיכה אחת".

לדף הצל"ש

attachment במחנה 13112009.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה