הסורים לא תיארו שאיזה מג'נון יהודי יסתער עליהם עם טרקטור

סא"ל (מיל') אליהו גרטלר הוא ירושלמי גאה, וכמו עירו האהובה - החוגגת בימים אלה 43 שנים לאיחודה - גם מבחינתו הסיקסטיז היו שנות השיא של ביצועיו הצבאיים. בשנים 1962–1963, בהיותו מ"כ בחטיבת גולני, השתתף גרטלר, אז לוחם בדרגת רב"ט, בפעילויות רבות ומגוונות מול המוצבים הסוריים ברמת הגולן. בעקבות אחת הפעילויות, הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. בעקבות פעילות אחרת, זכה בצל"ש מפקד פיקוד הצפון. בעקבות פעילות שלישית במספר, הוענקו לו שלושה צל"שים בזה אחר זה: ממג"ד 51, ממח"ט גולני וממפקד פיקוד הצפון.

"כשאתה משתחרר מהצבא אתה מקבל תעודת שחרור, ושם מופיע פירוט הצל"שים והעיטורים", מספר גרטלר, הממשיך להתנדב למילואים עד היום ביחידה לאיתור נעדרים (אית"ן). "בפנקס השחרור שלי תחת המקום של העיטורים לא הופיע כלום. שאלתי: 'למה?' ואמרו לי: 'לא היה מקום להכניס את כל העיטורים שלך'".

אוגוסט: כמו חודורוב

ב–16 בדצמבר 1962 סיים גרטלר את קורס המ"כים של גולני ועבר מגדוד 13 לגדוד 51 של החטיבה. הוא התחיל את השירות שם כמ"כ טירונים, אך עד מהרה עבר לפלוגה הרובאית, עליה פיקד צבי (גולדה) פז ז"ל, והוצב במצודת כ"ח בנבי יושע. "התפקיד שלנו היה לצפות לעבר הגולן ולראות מה זוממים הסורים ברמה", הוא מסביר. "באותה תקופה הייתה לי חברה בטירה, והחלטתי שאני מבריז מאחת השמירות. באותו לילה הגיעה הביקורת, ונידונתי על–ידי סגן מפקד גוש תל חי, פיני קופרמן, ל–35 ימי מאסר.

"המג"ד שלי, צביקה לבנון, אמר לו: 'מה זאת אומרת שתשפוט חייל שלי?' הוא ביטל את המאסר ונתן לי עונש משלו: הורידו אותי לדרדרה, ממש על הגבול, מול עיני הסורים. הגעתי לשם ביום שישי 14 באוגוסט 1963, כדי להחליף את אחד המ"כים שיצא לקורס טיס. בראשון בבוקר עשינו חפיפה. הוא אמר לי: 'יש פה שני טרקטוריסטים מקבוצת איכרי מטולה, אחד עמאר ואחד צדוק, ושני טרקטורים מסוג 'פרגוסון'. אתה אמור לקחת כיתה של חיילים ולשמור עליהם'.

"בין החיילים שקיבלתי תחת פיקודי היה אחד בשם ג'וני, שהיה צלף והיה לו רובה אף–אן; מקלען בשם שלום איטח, שגם לו היה אף–אן; ובחור בשם אלי פינקי, שהיה הקשר. ביום שני קיבלתי הוראה לצאת לשטח. התפללתי, ושאלתי איפה נר העשן (אמצעי ממסך). אמרו לי שאין. אמרתי: 'אם אני לא מקבל עכשיו נר עשן, אני לא יוצא'. קיבלתי את זה, וזה גם מה שאולי הציל את חיי.

"יצאנו לשטח, והטרקטוריסטים התחילו לעבוד. התיישבנו לאכול צהריים בשטח: טרקטור אחד נעמד מימיני והשני משמאלי - מרחק של 6.5 מטרים ביניהם. מטרים בודדים לפנינו היה פלג קטן של הירדן. לפתע, ב–11:30 שמעתי צרור. היה לי עוזי, שיעיל ל–200 מטר, אבל הסורים היו במרחק של לפחות 800 מטר.

"ב–13:00 בצהריים ירו לפתע שוב. הפעם תפסתי את החיילים שלי, והתחפרנו מהר בעזרת הידיים. כשאתה מפחד אתה יכול לעשות דברים שאינך יודע שאתה מסוגל. ניסיתי להציל את חיי חייליי, אז הסגתי אותם לפלג, שם הם הסתתרו והמשיכו לכיוון דרדרה. מפעילי הטרקטורים ברחו גם הם. נותרתי לבד.

"זינקתי כמו חודורוב על הטרקטור, שמעולם לא הפעלתי קודם, וסובבתי אותו לעבר הסורים. הפעלתי את נר העשן, נסעתי לכיוונם, שמתי את הרובה על ההגה ויריתי אש כבדה. גם הם ירו עליי, ואחד הכדורים פגע בהגה וניתז. לפתע, הם התחילו לירות כדורים נותבים, שהבעירו את ערימות החציר שהיו שם. המשכתי להשיב אש, והסורים היו מאוד נבוכים. הם לא תיארו לעצמם שאיזה מג'נון יהודי יסתער לכיוונם עם טרקטור.

"חזרתי בלילה, ואמרתי לחיילים שלי: 'רבותיי, אם עוד פעם דבר כזה קורה, אנחנו משיבים אש'. למחרת יצאנו שוב לשטח. איך שירדנו מהפלטפורמה, נפתחה עלינו אש תופת ממקלעון. לא היה לנו סיכוי מול הסורים, שהיו עדיפים מבחינה גאוגרפית, ומרבית החיילים שלי ברחו. היה חום אימים והג'ריקן נשאר על הפלטפורמה, אז צעקתי לחייל שלי: 'לך תביא מים'. הוא לקח את הג'ריקן - ופתאום פתחו עליו באש. צעקתי לו איך להימלט, ושוב נותרתי לבדי.

"קמתי לרגע, וכל האש מיד הוסטה אליי. השבתי באש, עד שנשארתי עם מחסנית 18 כדורים ורימון יד. אמרתי לעצמי: 'אם הסורים יורדים אליי - תמות נפשי עם פלישתים'. ובאמת, הסורים התחילו לרדת. בינתיים כל הגזרה התחממה, והמג"ד שלי תפס זחל ונכנס לחורשת החפ"ק שהייתה מאחוריי. הוא ישב שם, בסמוך לגשר הפקק, וחיכה לאות מאלוף הפיקוד דאז, אברהם יפה, להיכנס ולהוציא אותי.

"אני הייתי בתווך שבין הסורים לכוח הישראלי, והיה חום אימים. חיכיתי וחיכיתי. הסורים התחילו לרדת כדי לחטוף אותי, ואני יריתי כדור–כדור. כשהם היו כבר ממש קרובים, הופיע לפתע צביקה לבנון עם מקלע כבד 0.5 מ"מ, וירה לעברם. הוא דפק אותם חזק–חזק, וגם פוצץ להם שדה מוקשים. הוא הגיע אליי, נעמד מולי, ודבר ראשון הכניס לי סטירה: 'אמרתי לך לקחת מים'".

על יומיים אלה של קרבות הוענק לגרטלר צל"ש מג"ד 51, שאליו התווספו בהמשך צל"ש מח"ט גולני וצל"ש מפקד פיקוד הצפון.

אוקטובר: הנחש המתפוצץ

צל"ש מפקד פיקוד הצפון השני הוענק לגרטלר כעבור כחודשיים, לאחר חיכוך נוסף עם המוצבים הסוריים ברמת הגולן. "קיבלתי אותו בעקבות אירוע שבו פיתינו את הסורים לפתוח עלינו באש", מספר גרטלר. "במשך תקופה ארוכה היינו לוקחים בכל לילה מטעני 'בונגלור' (מטען צינור - ט"ז) ומחברים את כולם ביחד לצינור אחד ארוך מאוד: יצרנו נחש המורכב ממטעני נפץ. את שרשרת המטענים הזו חיברנו מהגבול שלנו עד לתוך השטח הסורי, ובלילה האחרון החלטנו שנבצע את הפעולה בשעות היום.

"כך, אחרי תקופת הכנה ארוכה, דחפנו את הצינור הזה, בלי אישור, לשטח מוקשים סורי בין דרדרה לבין מוצב סורי בשם 'דרבשיה', והצתנו את המטען בשיטת 'נה באוזן': לוקחים גפרור, מציתים את הפתיל ומתרחקים. כך היה. הבערנו שדה מוקשים שלם.

"הסורים פתחו עלינו מיד באש ואנחנו ירינו בחזרה. אני הנהגתי את הכוחות, תחת פיקודו של סרן גולדה פז ז"ל, שהיה אדם גדול ויוזם הפעולה. גרמנו לסורים נזקים גדולים מאוד, ופוצצנו את כל שדה המוקשים שהיה מסביבם. פתחנו את שדה המוקשים, נכנסנו פנימה לשטח שלהם, דפקנו כמה סורים וניסינו לחטוף להם חייל. למרבה הצער, זה לא הצליח".

נובמבר: בזחילה למוצב

בליל שבת, 1 בנובמבר 1963, התבקש גרטלר להגיע למשטרת ראש פינה. שם פגש את מפקד גוש תל חי, צבי רסקין, ואת סגנו פיני קופרמן. כשהגיע לנקודת הכינוס, מצא בה כוחות לא ידועים, שעומדים לבצע משימה לא ידועה, העתידה לזכות אותו בצל"ש הרמטכ"ל.

"רק בדיעבד אני יודע שהכוונה הייתה, ככל הנראה, לחטוף חיילים צ'רקסים שעבדו גם איתנו וגם עם הסורים", מציין גרטלר. "מי ששלט אז בצבא היו הצנחנים, אחריהם הצנחנים ורק בסוף - הצנחנים. גולני לא נחשבו בכלל, ולכן גם לא הבנתי מה רצו ממני ואיך הגיעו אליי. התייצבתי בנקודת הכינוס, נתנו לי מפה והודיעו לי: 'תשמע, אתה מפקד החוליה. תפקידך לחטוף את החיילים. לא משנה לאן הם יברחו - אתה תופס אותם'.

"הכוח שלי מנה חיילים שראיתי בפעם הראשונה בחיי, ואפילו בקבוצת הפקודות לא הייתי. הכול היה נראה לי מוזר. בדיעבד, אני מניח שזו הייתה פעולה של סיירת מטכ"ל, אליה סופחתי כנווט ובתור בעל ניסיון שהסב כבר לא מעט נזק למוצבים הסוריים. לא לקחו אותי לשם כי הייתי איזה לוחם דגול, אבל בהחלט הכרתי את השטח מצוין.

"בדרך למוצב הסורי בדוריגאת, עברנו בחסות הלילה שדה פטל - וזה היה סבל אימים: אתה נדקר כולך ושוקע עמוק בבוץ. אני הובלתי והם אחריי. הסתדרנו בחצי גורן למקרה שהסורים יגיעו מהאגפים. לפתע, נשמעו צרורות. מה אירע בשוליים אני לא יודע, אבל הפעולה נדפקה: הכוח השני, שפעל במקביל אלינו, התגלה והתחיל להפעיל פצצות תאורה.

"אני, עם החוליה שלי, שכבתי ליד הכביש הסמוך למוצב. כשהכוח השני התגלה, הסורים התחילו לברוח ונכנסו למוצב שארבנו מולו, והתחלנו לנהל איתם חילופי אש. יריתי ויריתי, וכשסובבתי את הראש לאחור, גיליתי שכל החיילים שהיו איתי נעלמו, והשאירו בשטח את המפות ואת מכשיר הקשר. אפילו לא הכרתי את שמותיהם כדי לקרוא להם בחזרה.

"שמרתי על קור רוח, והמשכתי להשיב אש. לפתע שמעתי בקשר פקודה מאלוף הפיקוד לסגת. הבעיה הייתה שאם הייתי קם, היו דופקים בי כדור. יריתי לכיוון המוצב הסורי ובינתיים, בלי שידעתי, כל הכוח שלי הוסג לאחור. קרעתי את המפה לחתיכות קטנות, את מכשיר הקשר השמדתי ונכנסתי בזחילה לתוך המוצב הסורי, כי ידעתי שהוא ריק ושם יותר בטוח לחכות מלהמתין למוות בחשכה.

"במוצב עצמו מצאתי מקלע 'גוריאנוב' ולקחתי איתי רובה 'סמובל'. שמונה שעות שכבתי שם, למרות שאלוף הפיקוד הורה לחיילים האחרים לסגת כבר מזמן. פחדתי שאם אצא מהמוצב, יהרגו אותי. אז שכבתי בתוך המוצב עם הפנים לכיוון מזרח, והשקפתי עם המקלע לכיוון ישראל. כשהאש שככה, חזרתי לשדה הפטל ומשם התקדמתי דרומה לעבר דרדרה.

"שמונה שעות שכבתי לבדי במוצב סורי מטווח עם תת–מקלע, רימונים, את חפירה ופגיון. למרות הכול, ידעתי שאלוהים איתי. הרגשתי כאילו מישהו שומר עליי - אני לא אגיד מלאכים בלבן, אבל ללא ספק היה שם משהו שהשאיר אותי בחיים".