עד היום אני רואה את הקנה המצרי השחור מסתכל עליי

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 28.5.10
אליהו ריקוביץ ב 2010

אליהו ריקוביץ ב 2010


סא"ל (מיל') אליהו ריקוביץ (סגן בארוע) הוביל במלחמת ששת הימים צוות מחטיבה 7 לאל–עריש - תחת אש כבדה ותוך ספיגת קורבנות # הוא קיבל על 
כך את עיטור המופת



ביום הזיכרון האחרון לחללי מערכות ישראל, הוקרן בערוץ 10 הסרט התיעודי "אל המוות הישרנו מבט". באמצעות ראיונות וקטעי כרוניקה, הציג הסרט במשך 70 דקות את סיפורי הקרבות של לוחמי סיירת חטיבה 7 במלחמת ששת הימים, מנקודת מבטם, 42 שנה אחרי המלחמה ההיא.

שם הסרט נגזר מנאום "אחיי גיבורי התהילה" המפורסם, שנשא בתום הקרבות מח"ט 7 דאז שמואל גונן (גורודיש) - בשינוי משמעותי. סא"ל (מיל') אליהו ריקוביץ, שיצר את הסרט ביחד עם הבמאי שלמה אבידן, מסביר כי לא מדובר בעניין מקרי. "גורודיש אמנם אמר: 'אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו', אבל אני קראתי לסרט רק 'אל המוות הישרנו מבט'. הסיבה לכך היא שיותר מדי פעמים המוות לא השפיל את עיניו - הוא פשוט אסף את החבר'ה שלנו".

16 חבר'ה אסף לחיקו המוות מסיירת חטיבה 7, שהייתה לכוח הישראלי הראשון שהגיע לתעלת סואץ במלחמת ששת הימים. עשרה עיטורים הוענקו ללוחמיה בעקבות המלחמה ההיא - ואחד מהם ננעץ בחזהו של ריקוביץ, אז מפקד צוות סיור בדרגת סרן. במסגרת תפקידו, קיבל הקצין הצעיר ב–5 ביוני 1967 פקודה ליצור מגע עם מתחם הג'ירדי, ואם אפשר, גם עם אל–עריש. תחת אש כבדה, חצה ריקוביץ את מוצבי הג'ירדי כשהוא נוסע בג'יפ הראשון. הוא המשיך במילוי המשימה ויצר מגע עם אל–עריש, אף על פי שהיו נפגעים בקרב אנשיו. תחת אש ארגן ריקוביץ את פינוי הפצועים ונשאר בשטח עד להתחברות עם החטיבה. על כל אלו הוענק לו עיטור המופת.

לקצוץ את החול

השנה היא 1967, וסיירת חטיבה 7 בנויה באופן דו–פרצופי. בימי שלום, כך נקבע, היא תהיה מורכבת משלוש מחלקות - שתי מחלקות הכשרה ומחלקה מבצעית. בשעת מלחמה היא תתחלק לשלושה צוותי סיור, כשכל צוות יכלול ארבעה ג'יפים, זחל"ם פיקוד, זחל"ם מרגמה, זחל"ם לוחמים, קומנדקר של החוליה הטכנית ושני טנקים לתגבור.

בבוקר 5 ביוני, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, החלו צוותי הסיירת להתקדם. "צוות אחד היה בפיקודו של הסמ"פ יוסי אלגמיש, צוות שני בפיקודו של עמוס איילון ואני הייתי מפקד הצוות שלישי", מספר ריקוביץ. "המשימה שלנו הייתה להוביל את חטיבה 7, ולאתר כל אחד את האויב בגזרת הלחימה שלו. היינו חלק מאוגדה 84 בפיקודו של ישראל טל, שנדרשה לפעול בצפון סיני וברצועת עזה, והתבקשה לבצע הבקעה ולהשאיר את הצבא המצרי בקדמת סיני.

"המצרים היו פרוסים עם שבע דיוויזיות, מהן שתיים משוריינות, וקרוב ל–100 אלף חיילים. המשימה של החטיבה הייתה לפרוץ לגזרת חאן–יונס, לעקוף את רפיח מדרום ולכבוש את החלק הצפוני של מתחם צומת רפיח. משם, התבקשנו להמשיך מערבה בפריצה חזקה, לכבוש את מפקדת הדיוויזיה המצרית בשיח'–זואיד, להבקיע את מתחם הג'ירדי שהיה מהמתחמים המבוצרים ביותר של המצרים - ומשם להגיע לאל–עריש.

"כל אחד מהצוותים קיבל את המשימות שלו: הצוות של יוסי אלגמיש הוביל את גדוד הטנקים 79 של החטיבה ונע לכיוון קרב יום בחאן–יונס. מפקד הסיירת, אורי אור, נע עם הצוותים של עמוס ושלי, ובזמן שגדוד 79 התחיל להילחם, אנחנו היינו צריכים לפנות לכיוון דרום ולעקוף את רפיח. הצוות של יוסי נכנס לקרבות ב–8:00 בבוקר, ותוך כדי הקרב בבוסתן אל–כביר יוסי קיבל כדור בראש ונהרג. אנחנו, יחד עם שני הצוותים האחרים, המשכנו במסלול שלנו - איגוף רפיח מכיוון דרום. הגענו למקום שקוראים לו 'מחנות האו"ם' של רפיח, וקיבלנו פקודה להתחיל להוביל את החטיבה לכיוון צומת רפיח, ומשם להמשיך מערבה.

"התפצלנו: אורי אור התחיל לנסוע עם הצוות של עמוס על ציר הכביש, בעוד שאני קיבלתי פקודה להוביל בשטח את הסמח"ט, ברוך הראל (פינקו), יחד עם גדוד טנקים 82, ולתקוף את צומת רפיח במקביל לכוח של אורי. התחלנו לנסוע, ובסערת התנועה, גדוד 82 נסע לכיוון אחר. נותרנו שני צוותים: הצוות של אורי ועמוס שרץ לאורך ציר הכביש, והצוות שלי שנע לכיוון צומת רפיח.

"לפתע, הכוח של אורי התחיל לחטוף אש כבדה מאוד מכל הכיוונים. האויב היה מוסווה בתוך השיחים. כבר בפתיחה, אחד הזחל"מים שלנו חטף פגז ופצצת מרגמה, וכולם חוץ מהנהג נהרגו. הכוח הבין שזה או לפעול - או לברוח. אז אורי נתן פקודה להסתער, הם קפצו מהג'יפים והתחילו להיכנס לתוך התעלות. מ"מ הג'יפים, יעקב ירקוני, קפץ מהג'יפ התחיל לרוץ לאורך תעלה, ומצרי שהתחבא בתוכה פצע אותו קשה ביותר. עמוס רץ אליו כדי לסייע לו, והנהג של ירקוני, משה ישבי, חילץ את שניהם, אסף שני פצועים נוספים - ועל כך הוענק גם לו עיטור המופת.

"מפקד ג'יפ אחר, חיים פניכל, נפצע מכדור ברגל וזחל עם דקר לפני הג'יפ של גבי גזית, שהיה אז מפקד ג'יפ בסיירת, כדי לחלץ אותו מאזור המוקשים. הוא ביצע את המשימה בהצלחה וחזר בזחילה לקומנדקר הפינוי. אבל כמה מטרים אחרי זה, נפל פגז על הנ"נ וחיים נהרג. על פעילותו הוא קיבל את עיטור העוז. גם הג'יפ של גבי גזית עלה על מוקש, וגבי חטף את המקלע בפרצוף, מה ששבר לו את הפנים ואת השיניים. לאחר קרב קשה, הם סיימו לכבוש את החלק ההוא של המוצב.

"אני נכנסתי לשטח במקביל אליהם. אמרתי לג'יפים לא לנסוע אחריי, בגלל החולות העמוקים, אלא לחזור לציר הכביש - והם יצאו מהשטח. נשארנו שלושה זחל"מים ושני טנקים בהתקפה, כשלפתע הבחנתי שיורים עלינו מתוך השיחים. התקדמנו, ואז ראיתי חיילים מצרים עומדים מולי. אכלנו את הפתיון - נכנסנו לשדה מוקשים. הזחל"ם שלי מיד עלה על מוקש, עפנו כולנו, ולמרבה המזל אף אחד לא נפגע פיזית. חיפשתי כלי שאוכל להמשיך לפקד ממנו על הכוח, אז קראתי לאחד הטנקים שסופחו לצוות שלי, ועליתי על טנק בפעם הראשונה בחיי.

"חמש דקות אחרי זה, צרור שחלף לידי קצץ את האנטנה וכבר לא יכולתי להשתמש בקשר, אז קפצתי מהטנק ועליתי על הזחל"ם האחרון בצוות. לאט–לאט ותחת אש איומה, התקרבנו לאזור הצומת. כשהגענו לשם, קפצתי מהזחל"ם, הוצאתי סכין קומנדו והתחלתי לקצוץ את החול כדי לפלס דרך ולוודא שאין מוקשים. לא באמת היה לי סיכוי מול המוקשים, ולכן זה היה יותר כדי שהחבר'ה ירגישו בנוח. הסתערנו קדימה ברגל, ובתום לחימה קשה הבקענו את המערך המצרי והתחברנו למה שנשאר מהצוותים של אורי ועמוס".

אש לא הגיונית

בסביבות 10:30 בבוקר, גדוד 82 - כן, זה שהלך לאיבוד - הגיע סוף–סוף לצומת רפיח. במקביל, הוחלט לארגן מחדש את שלושת הצוותים במסגרת של שני צוותים בלבד. "נסענו קדימה עד שהגענו למקום שנקרא שיח'–זואיד, בו ישבה דיוויזיה מצרית. עצרנו שם, ובסביבות 11:00 בבוקר התחלנו לראות חיילים מצרים בורחים יחפים. הם פשוט הורידו את הנעליים ורצו בחולות מרוב פחד", מספר ריקוביץ. "אורי, עם הצוות של עמוס, קיבל הוראה להוביל את גדוד 79 חזרה לשטח שמדרום לרפיח כדי לסייע לצנחנים, ואני עם הצוות שלי קיבלנו הוראה להוביל את גדוד 82 לכיוון מערב.

"המשכתי קדימה עם ג'יפ אחד, וליתרת הכוח נתתי להצטרף בסוף גדוד הטנקים. התחלתי להתקרב למתחם מצרי מבוצר ביותר שנקרא הג'ירדי. היה שם כביש שהתפתל למטה. אחרי שעברנו את אחת הדיונות, הופיעה מולנו דיונה ענקית, חפורה כולה בתעלות מתוגברות עם טנקים - והכול היה ממוקש. המשכנו להתקדם, ובצדי הדרך בערו שלדי כלי רכב, שהלהבות שבקעו מהם כמעט שרפו אותנו.

"רצנו עם שני ג'יפים קדימה. תוך כדי נסיעה באחד העיקולים, ראיתי בסמוך לעצי דקל גומה ובתוכה שלושה חיילים מצרים. הם שכבו שם עם מקלע, ומשלושה מטרים כיוונו ישירות לראש שלי. תפסתי מיד את המקלע שהיה על הג'יפ, סובבתי אותו לכיוונם, לחצתי על ההדק - ותקלה. ברגע הזה אני כבר רואה את הקנה המצרי השחור - עד היום אני רואה את הקנה המצרי השחור - מסתכל עליי. החייל המצרי כיוון, לחץ על ההדק - וגם לו הייתה תקלה. מיד עשיתי סימן לג'יפ השני שלי: 'דפוק אותו', והוא באמת הגיח מאחוריי וגמר את המצרים. מאז אני מאמין בגורל.

"המשכנו לנסוע בתוך החולות של המתחם, והגדודים הצטרפו אלינו בהדרגה. האש שם הייתה לא הגיונית. הנהג שלי חטף כדור 0.5 מ"מ בבטן ואי–אפשר היה לעצור את הנסיעה, אחרת כולנו היינו נהרגים. העברתי את היד שלי מאחורי הגב שלו, וסתמתי לו את חור הכניסה עם האגרוף שלי. הוא, בשארית כוחותיו, לחץ על הגז ואיכשהו הצלחנו לצאת מהשטח הזה. הגענו לכניסה לאל–עריש, ושם היינו רק שני ג'יפים.

"התברר שבמהלך התנועה שלנו, המצרים הגבירו את האש בצורה רצינית וסתמו את המעבר מאחורינו. כלומר, החלק האחורי של גדוד הטנקים שנסע אחריי וחלק מצוות הסיור שלי נתקעו במתחם ולא הצליחו לעבור. רק ב–2:00 בלילה, אחרי יום קרבות קשה ביותר, פגשתי מחדש את הג'יפים שלי, שיחד עם הצוות של אורי ועמוס וגדודי השריון החטיבתיים פרצו שוב את הדרך.

"בסוף אותו יום, מכסה המנוע שלי היה מחורר כולו. הדפנות של הג'יפ היו מנוקדות כולן בחורי קליעים, כמו חברבורות של נמר. למרות זאת, אני אפילו לא נשרטתי. מדהים. באותו לילה התארגנו מחדש באל–עריש, וכבר למחרת בבוקר המשכנו מערבה בכל הכוח. ביומה הרביעי של המלחמה כבר הגענו לטבול במימיה של תעלת סואץ".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה