המחבל מלמל בערבית וקירב את הידיים שלו לחזה. יריתי בו

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 14.1.11
תום אלגרט ב 2011

תום אלגרט ב 2011


סגן תום אלגרט הסתער על מחבלים שחדרו למוצב עליו פיקד ברצועת עזה ב־2004 # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד פד"ם




סגן תום אלגרט תמיד נושא אקדח. בסופּר, בימי הולדת, בחוף הים - הוא לא נפרד לרגע מהנשק האישי שלו, ערוך תמיד לדרוך ולירות. "כבר הבנתי שלא משנה איפה ומתי, תמיד יכולים להפתיע אותך ממקום שלא ציפית לו", הוא אומר. "כדאי להיות מוכן".

ההרגל הטעון הזה, מסביר אלגרט, הוא בסך הכול הסקת מסקנות מאירוע שהתרחש בשלהי האינתיפאדה השנייה. הוא היה אז סמל מחלקה בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, ובדיוק בילה עם יתר חבריו בשבוע נופש באשקלון. ביום העצמאות שקדם לכך הוענק לו פרס הנשיא על הצטיינות וכושר מנהיגות באירועים שונים בלבנון ובאיו"ש, ואלגרט כבר הרגיש שחווה וראה הכול - ועכשיו זה הזמן לבלות.

אלא ששיחת טלפון בהולה שקיבל ממפקד הפלוגה קטעה את השפרצות המים ושלחה את הנח"לאווים לעזה. מבצע "ימי תשובה" בדיוק יצא לדרך, והם לא היו יכולים להרשות לעצמם להביט עליו מהצד. זמן קצר אחרי כן כבר היו בתוך הרצועה, משתלטים על גזרות בסמוך לג'בליה ומתכוננים לפעולה.

ב–30 בספטמבר 2004, בחסות ערפל הלילה, חדרו שני מחבלים למוצב בו שהה הכוח - ושינו מקצה לקצה את חייו של אלגרט. במשך דקות ארוכות הוא נאלץ להגיב לשרשרת אירועים טרגיים, שנחרטו בו עד היום. "אין ספק שהתקרית הזאת מסמלת את שיא השירות מבחינתי", הוא מצהיר. "זה רגע מכונן, שאם הוא לא היה קורה, לא הייתי נמצא איפה שאני היום. זה נתן לי פרספקטיבה שונה על החיים, ודחף אותי למסד את הקשר עם מי שהייתה אז החברה שלי, וגם לקחת איתי תמיד את האקדח".

על אומץ לבו, החתירה למגע ותושייתו הוענק לאלגרט צל"ש מפקד פיקוד הדרום.

נותן כבוד לפז"ם

המציאות הביטחונית שקדמה למבצע "ימי תשובה" הייתה רוויה בירי קסאמים אל עבר יישובי עוטף עזה. באותה תקופה שיגור הרקטות התאפשר אך ורק לטווח קצר מאוד, ומטרתם של אלגרט וחבריו אשר נכנסו לעזה, הייתה להרחיק את המחבלים מגדר המערכת. אלא שמהר מאוד הם גילו כי המשימה הזאת מורכבת יותר משחשבו. "התחלנו להיכנס לעבר צפון רצועת עזה בגזרה שנמצאת כשלושה קילומטרים מג'בליה", מספר סגן אלגרט. "כבר ביום הראשון זיהינו פעילות חשודה כשכל מיני פלסטינים הביטו עלינו, ואחרי כמה שעות כבר זיהינו שיגורים שהיו קרובים אלינו והשבנו לעברם באש.

"ב–30 בספטמבר, בשעה שבע בערב, קיבלנו התרעה מעורפלת, בה נאמר שבכוונת כוחות ההתנגדות לפגוע בכוחות צה"ל. החלטנו להוציא מארב יזום של שני כוחות - ואילו אני נשארתי לפקד על המוצב המחלקתי.

"בשעה 23:00 ירד ערפל כבד מאוד מסביב, והוספתי שומר נוסף בכל עמדה. הלוחם הוותיק ביותר במחלקה היה סמ"ר גלעד פישר ז"ל, והוא היה גם היחיד מהמחזור שלו, של הוותיקים, שהתעקש להיכנס פנימה. מכיוון שבתקופה ההיא היה נהוג לתת כבוד לפז"ם, שאלתי אותו מתי הוא רוצה לשמור. כל החיילים התלוננו וטענו שהם יצטרכו לשמור יותר, אבל הוא ישר אמר לי: 'תרשום אותי מתי שאף אחד לא רוצה לשמור'. זה מעיד על האופי המיוחד שהיה לו.

"לקראת אמצע הלילה, בגלל תנאי הראות הלקויים, שני מחבלים חלפו על פני הטנק שהיה איתנו והצליחו לחמוק למוצב. אחד טיפס על הסוללה והשני ניסה לפתוח את שער הכניסה. גלעד שמע את הרעש בשער והבין שזה בוודאות לא מישהו מכוחותינו, כי אף חייל לא אמור להסתובב בשעות כאלה שם.

"הוא ישר פתח באש לכיוון המחבל הראשון והרג אותו, אבל אז המחבל השני שטיפס על הסוללה ירה עליו מטווח של מטרים ספורים. גלעד נהרג, וחייל נוסף שהיה איתו, סמ"ר (מיל') אלכס אברבנאל, נפצע בפלג גופו התחתון. שמעתי את הירי מהמאהל, ותוך כמה רגעים כבר רצתי עם הנשק לזירת ההתרחשות".

שלא יתפור אותי

המטרים הספורים הסתיימו במהירות מטורפת וכמעט בלי אוויר. מחשבותיו של אלגרט היו נתונות קודם כול לשלום חייליו, אך מהר מאוד הוא נאלץ להילחם גם על חייו שלו. "המחבל היה בעמדה שולטת, כי הוא הצליח לתפוס מחסה בסוללה", נזכר הקצין. "הייתה עליי רק מחסנית אחת, אבל יצאתי להסתערות. הגעתי עד לטווח של מטר וחצי מהמחבל, כשאני בעצם קופץ על הרשף שיוצא מהרובה שלו. לא הצלחתי לראות אותו אפילו ממרחק כה קצר. על פי הזווית של הכדורים שלו הבנתי שהוא נמצא בתנוחת כריעה.

"בשלב מסוים נגמרה לי התחמושת. אפילו כדור אחד במחסנית לא נותר. חמקתי ממנו בריצה למטה, כשכל הזמן הזה אני חושב שזה יהיה נורא מצחיק אם אני אתקע בגדר תיל שהייתה מוצבת בקרבת מקום ואז הוא יתפור אותי. הוא זרק רימון שנחת שני מטרים ממני ומאלכס, ששכב שם פצוע. רק בנס לא נפגענו.

"אבנר, חייל נוסף שהגיע למקום, החל לירות לעבר המחבל כמה כדורים - אבל אז הוא נפצע בידו מרסיס. אמרתי לו שישכב ולא יזוז מהמקום, שלפתי מהאפוד שלו רצועה צולבת עם מחסניות ורימון והתחלתי להסתער בפעם השנייה. בתור מפקד, בסיטואציה כזאת, החיילים הם כמו הילדים שלך - ואתה לא יכול להסתער עם הבן שלך. התקשתי לקחת אותו איתי.

"הצלחתי להגיע לאותה נקודה בה נעצרתי בפעם הקודמת, הוצאתי את נצרת הרימון וגלגלתי אותו לרגלי המחבל. הוא התפוצץ, וראיתי שהמחבל כבר לא במקום בו הוא ניצב קודם לכן. הבנתי שהוא מנסה לברוח, והתחלתי במרדף אחריו עד שהצלחתי להשיג אותו. מטווח אפס בעטתי לו בנשק, נעמדתי מעליו ונתתי בו כמה כדורים על מנת לנטרל אותו. הוא מלמל משהו בערבית וקירב את הידיים שלו לכיוון החזה. חשבתי שייתכן שיש לו מטען, ולכן יריתי בו כמה כדורים נוספים. פה, בעצם, האירוע נגמר.

"לאחר מכן, השתקנו את הכוח. השתררה דממה, והבנתי שהכול בסדר ושניתן להתחיל לעכל את מה שאירע. ראיתי את המחבל שגלעד הרג שוכב על השער, ובעצם הבנתי שאני חייב לו את החיים שלי. אם המחבל הראשון היה חי, הוא היה הורג אותי בוודאות. כשחושבים על זה, אז בעצם כולנו, כל מי שהיה שם, נמצאים היום כאן בזכות הבחור האמיץ הזה - והוא ראוי מאוד לצל"ש מפקד אוגדה 162 שהוא קיבל לאחר מותו. הוא הגיב בקור רוח, בערנות ובעוז לב ברגע האמת.

"המ"פ שלי, רס"ן ברק רובין, הגיע למקום במהירות עם הנהג שלו ואמר לי לקחת את החבר'ה שעדיין היו שרויים בהלם - ולהחזיר אותם לשגרת היומיום. חיילים ששכבו על הסוללה היו סהרוריים והשתרעו שם כשהאישונים שלהם מורחבים. אמרתי לו שבדרך כלל אנחנו מנקים את המוצב אחרי פעילות, והוא אמר להגיד לכולם לעשות בדיוק את אותן פעולות שגרתיות, ובאמת זה הוציא את האנשים מהשוק. לאט–לאט כולם התאוששו וחזרו אל המציאות. הפצועים פונו בתוך דקות לבתי–חולים, ובזכות זה כולם בחיים.

"היום אני משמש מפקד פלוגה בחוות השומר, ועדיין פעיל בגדס"ר נח"ל. במהלך השירות שלי הספקתי להשתתף באירועי 'גאות ושפל' וגם במבצע 'חומת מגן' - אבל אני מרצה לא מעט בעיקר על האירוע ההוא. אני באמת לא יכול לשכוח אותו. הוא עדיין חלק ממני".


attachment 14.1.11-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה