הרגשתי שחטפתי כדור ביד. בסוף התברר שזה אר־פי־ג'י

ימים ספורים לפני שיצאו לפעולה באזור רצועת הביטחון, כינס מפקד יחידת אגוז לשעבר, תא"ל (מיל') צ'יקו תמיר, את לוחמי היחידה, ועבר איתם על מספר תרחישים אפשריים. במודל האחרון של התרגיל הסביר המפקד על מקרה קיצוני וכמעט לא סביר, שבמהלכו ייתקלו הלוחמים במחבלים מטווח קצר מאוד במתאר סבוך. "אם אתם מוצאים את עצמכם בטווח קצר ואתם לא מצליחים להרים את הראש", הוא אמר, "אל תחשבו פעמיים: תזרקו רימון אחד, אחריו רימון שני שמאלה ורימון שלישי חצי ימינה".

מפקד צוות החוד של היחידה, סרן (מיל') רועי כרמל, הטמיע את המשפט עמוק בתודעה. ברגע האמת, אף על פי שלא תרגל אותו בעבר, הוא מילא את ההוראות שלב אחר שלב, עד שנפצע. בעת השתלטות על אוהל מלא מחבלים, הוא נורה מאר–פי–ג'י בעודו משליך רימון. חרף הפציעה, הוא המשיך לתפקד ביעילות רבה וסייע בנטרול המחבלים. בשל יכולת ההובלה, גילוי קור רוח ושיקול דעת, הוענק לו צל"ש מפקד פיקוד הצפון. "מהנקודה הזו בדרום לבנון, מחבלים היו עלולים לגשת בקלות למוצבים ישראליים ולהוציא לפועל פיגועים", מסביר כרמל. "היחידה עסקה כל הזמן בפעילות מבצעית, והיה ברור שניכנס לשם ונשלים את ביצוע המשימה על הצד הטוב ביותר. המצב בו אנו בסכנה וידם על העליונה היה חייב להשתנות ומהר".

המבצע מבוטל

בינואר 1998 השתלטו מחבלי חיזבאללה על תא שטח אסטרטגי, סמוך למוצבים סוג'וד וריחן. יחידת הגרילה הישראלית קיבלה משימה: להרוס את תשתית הטרור שנבנתה במקום ולהחזיר את השטח לבעלות ישראלית. על ביצוע המשימה, שהחלה בליל ה–21 בינואר, הופקדו שלושה צוותים של יחידת אגוז. משך הזמן שניתן להשלמתה נע בין יומיים לשלושה, וההערכות גרסו שבמקום שוהים בין עשרה ל–25 אנשי חיזבאללה. "פיקדתי על צוות החוד, שאמון על הסריקה הראשונית, ולא היה לנו ספק שנתעמת עם מחבלים", אומר כרמל. "בהתחלה התקדמנו ממוצב ריחן כגוף אחד, ובנקודה כלשהי התפצלנו ויצרנו מעין משולש.

"חתכתי עם הצוות שלי ימינה והתמקמנו בנקודה שהוגדרה מראש. במקביל, שני הצוותים האחרים המשיכו בתנועה לעבר היעדים שלהם. חיילי צוות 2 הצליחו להתמקם בלי שום היתקלות. חיילי צוות 3 נתקלו בדרך לעמדה שלהם במחבלים, במרחק של כ–300 מטר מהם. אחד החיילים נפצע קל לאחר שרסיס פגע לו בברך. התרחיש לא היה מפתיע בכלל, משום שזו הייתה נקודה שידענו שהיא מסוכנת. התגובה של הצוות הייתה טובה ולפחות מחבל אחד נהרג ממכת האש הראשונה. בשלב ההוא כבר ידענו שיש מחבלים מטרים ספורים מאיתנו.

"חיילי צוות 3 לא הצליחו להגיע למיקום הסופי בגלל הפצוע, ואנחנו התחלנו לחטוף אש כבדה מאוד. נורו עלינו פצמ"רים, אש ישירה וטילים ישרי מסלול. המרחק בין שלושת הצוותים נאמד בכ–400 מטרים. לא היה לנו קשה במיוחד למצוא מחסה, משום שתוואי השטח היה סבוך מאוד, אבל טווח הראייה היה מוגבל.

"מפקד היחידה, תא"ל (מיל') תמיר, שימש גם כמפקד המבצע, והוא החליט שהפעולה תמשיך עם שני צוותים בלבד. החלטנו להטעות את המחבלים, והודענו בקשר הישיר שהמבצע מבוטל. השעה הייתה בערך 02:00 בלילה, וקיווינו שאפקט ההפתעה באמת נוצר ושנוכל לפעול ביעילות בבוקר. התקדמנו לאזור שנחשב לבעייתי במיוחד. מספר חיילים מהצוות שלי נשארו סמוך למקום בתור כוח חיפוי, ואני המשכתי קדימה עם שאר חיילי הצוות.

"בזמן ההליכה, החיילים שלי הבחינו בקרחת יער שקוטרה כשבעה מטרים. הבנו מיד שמדובר בנתיב בין מחנה אחד למשנהו. בצוות שלי היה גם קצין מיחידת יהל"ם, שסחב מטענים. החלטנו שהוא ימקש את האזור, והתחלתי לחשוב על הצבת החיילים האחרים, במטרה לחפות עליו. התקדמתי ארבעה מטרים והבחנתי באוהל, שצופה על הקרחת ההיא. הודעתי לכולם בקשר האישי שאנחנו ניתקל בקרוב, יישרנו קווי תקיפה, והתכוננו לחתירה למגע.

"ביקשתי מקלע החוד שלי להוציא רימון והודעתי לצוות החיפוי שאנחנו מתכוננים למגע. למרות המרחק הקצר, היה לנו מספיק זמן להתכונן לתת מכת אש שהם לא צפו. הרימון הושלך, ספרתי מספר שניות וירינו לעבר האוהל. במכת האש המטורפת הזו השתתפו כעשרה לוחמים, ביניהם קצין ההנדסה הקרבית וכלבן מיחידת עוקץ. נפתחה לעברנו אש זמן קצר אחרי שירינו, והבנתי שאם נישאר במקום, לא נוכל להתקדם. קלע החוד נתן לי חיפוי באמצעות אר–פי–ג'י, וקמתי כדי להסתער קדימה, כשלא לגמרי ברור לי מה אני הולך לראות".

האזור נשטף בדם

קלע החוד שחיפה על כרמל חטף כדור, והצוות התקשה ליישר קו בגלל מטח אש שנורה עליהם מטווח קצר. בדיוק אז נזכר כרמל בתרחיש שתיאר להם מפקד היחידה במודל האחרון לפני שיצאו לפעולה. כרמל זרק את הרימון השלישי, בדיוק לפי ההוראות שקיבל, ואז נוצרה תקלה לא צפויה. "הרגשתי שחטפתי כדור ביד ימין. אחר כך התברר לי שמדובר בשני קליעי אר פי ג'י. היד שלי עפה אחורה, חשתי בחום ושמתי לב שכל האזור נשטף בדם. שאר החבר'ה יצאו ממקומות המחסה ורצו קדימה לכיוון המחבלים, תוך כדי שהם עוקפים אותי. פסעתי צעד אחורה, פגשתי את המ"פ שלי והודעתי לו שנפצעתי. הוא אמר לי שאשאר במקום עם החובש, ושהם ממשיכים לצעוד בצד הימני של הקרחת. אמרתי לחובש שיטפל קודם כול בניר, הקלע שלי, כי היה לי ברור שחומרת הפציעה שלו רצינית משלי. הנחתי חוסם עורקים באזור הפציעה ודרכתי את הנשק, כדי שאוכל לירות אם מישהו יתקרב אלינו.

"בזמן שאני שוכב שם, צ'יקו שאל אותי בקשר מה התמונה. הסברתי לו שניר, אני והחובש בנקודת מחסה וששאר הצוות התקדם באיגוף לקרחת היער. אמרתי לו שלדעתי האיגוף שהם ביצעו היה גדול מדי, ושהם עברו את המחבלים. צעקתי למ"פ שהוא צריך לקצר את האיגוף, אבל יכולת הזעקה שלי בשלב ההוא כנראה לא הייתה בשיאה. לפי התסריט שתיארתי, הבנתי שיש מחבלים בין הכוחות. בלחימה מסוג זה, זה לא תרחיש בלתי סביר. ביקשתי מצ'יקו שיגיד למ"פ שישטוף באש לכיוון בו אני נמצא, כי אנחנו מוגנים והמחבלים ייהרגו בוודאות. הם עשו זאת, ואחר כך דווחנו על ארבעה הרוגים ופצועים רבים לכוחות האויב. מבחינתנו, האירוע הסתיים בשלב ההוא.

"בדרך למנחת, עדיין באור יום, הבחנתי במוקש בשביל שהלכנו עליו. עצרתי את הכוח ודיווחתי על כך. הייתה לנו אפשרות לבצע מיקוש, שאורך זמן רב, או לאגף. כיוון שהיו לנו פצועים ובשטח היו מחבלים רבים, בחרנו באפשרות השנייה. הבחנו בצוות החילוץ, התארגנו מחדש ואני וניר התפנינו במסוק.

"בדיעבד, הסתבר לי שתוך כדי טיפול בניר ובי, החובש קיבל רסיס בעכוז. הפציעה הייתה כל כך שטחית שהוא אפילו לא הבחין בה. הצוות של צ'יקו נותר בשטח יום נוסף, תוך ביצוע הטעיה נוספת בקשר, והתפנה בלילה.

"הייתי מאושפז במשך חודש בבית–חולים. הפציעה התרכזה ביד ימין שלי ובהתחלה הרופאים חשבו שייאלצו לקטוע אותה. אחרי ניתוחים רבים היד ניצלה והיא מתפקדת, אבל לא בדיוק כמו פעם. בזמן השיקום התקשרו אליי ואמרו שקיבלתי צל"ש. לא שמחתי, כי לא חשבתי שבחרתי איך לפעול בשטח, פשוט לא הייתה ברירה. עשיתי הכול כדי שכל חיילי הצוות שלי יישארו בחיים. אבל זו הכרת תודה יפה, והצל"ש ניתן לי במקביל לצל"ש שניתן ליחידה על הפעולות שנעשו בתקופה ההיא. בעיניי, צ'יקו הוא מפקד שטח אדיר, ותמיד אזכור את ההכשרה המעולה שהוא נתן לי".