הקרב בנזלא א-ווסטה

כאן התחילה הרוטינה אותה הכרנו כולנו מכל אותם מעצרים כוזבים. המשפחה טוענת שהבחור לא בבית, האימא פורצת בבכי, הכלב נכנס לסריקה, יוצא בידיים ריקות, אנחנו מתקפלים חזרה ליחידה, מקלחת, טוסט עם טונה והולכים לישון. רק שבאותו לילה קטעו ארבע יריות אקדח את אותו רצף אירועים שחזינו כולנו בשאננות.

למרות שנורו מספר יריות מצד כוחותינו לפני כן, היה ברור שמשהו לא כשורה, הן מאחר והירי נשמע שונה והן מאחר שאין זה נהוג לירות על הכלב של "עוקץ", למרות הריחות שהוא מייצר ברכבים הממוגנים. אחרי מספר שניות של בלבול ולאחר שכל זוגות הכתפיים מסביב לבית קפצו אינסטינקטיבית לכיוון האוזניים שמעליהם, עלה ברגר בקשר ו"המליץ" לכולם בחום לתפוס מחסות. ואנו, כחיילים צייתנים ונאמנים, הקשבנו לפקודת המפקד וקפצנו בדילוגים היסטריים אל מעבר לריבוע בטון שהייה בחצר בה התמקמנו, שכנראה הושם שם למקרה והשכן ממול יחליט לפתוח יום אחד באש על בעל הבית. בזמן שחוליית הגג פתחה באש מסיבית לעבר גג היעד וזה החזיר אש בנחישות, פנה אלי פיזרו בתדהמה ואמר "הבר, קרב יריות!".

אחרי שנורו כמה עשרות כדורים לעבר אותו גג, הגיע שלב הרימונים. שושן, מפקד חוליית הגג טען שהוא זה שצריך לזרוק את הרימונים, למרות ש-60 מטר הפרידו בינו לבין היעד ולמרות שארבעת אמותיהם של לוחמי החוליה שהיו מתחתיו היו כנראה מאוד כועסות על שבכלל חשב על הרעיון. מאחר והיינו יחסית קרובים לאיתור ומלבד לעץ זית בודד דבר לא עמד בינינו לגג, התנדבנו אנו לבצע את המשימה. לא שכחנו את שלימדו אותנו השירים בבא"ח ועשינו זאת בשיטה הירדנית- קודם יורים צרור, אחר כך זורקים רימון ואחר כך שקט (אומבה אומבה). וכך היה, אני יריתי צרור, פיזרו בחיפוייו של שי היה מתקדם וזורק רימון ואז רץ חזרה לפינת הבטון שלנו שם היה מתבונן בגאווה על הפיצוץ העז שזעזע שוב ושוב את הגג. שני הרימונים הראשונים לוו במספר יריות מצד ידידנו על הגג אך הרימון השלישי לא. דבר זה יכל להתפרש בשתי דרכים:

א. שלמחבל נגמרה התחמושת
ב. שהוא "מכר את החווה"

מאחר ולא יכולנו להיות בטוחים לא בזה ולא בזה, המשכנו במלאכת שיפוץ הגג. שוב יריתי צרור, שוב פיזרו התקדם והשליך רימון, רק שהפעם נתקע הרימון באותו עץ זית ונפל אל הרצפה, שש מטרים בלבד ממקום המחסה שלנו. פיזרו ושי עמדו שם לרגע קט המומים ואז הסתובבו בחרדה ורצו לעברנו בריצת אמוק מלווה בצרחות "נפל קרוב!". המשכתי לחפות על הגג בזמן שהשניים התרסקו להם מעבר לבטונדה תוך כדי שמלמלתי לעצמי "דביל, דביל, דביל, דביל, דביל". ירדתי מאחורי המכסה, דחפתי את אצבעותיי עמוק עמוק לתוך האוזניים עד שהם גרמו לאטמים שכבר היו שם להגיע עד לסינוסים ואז פיצוץ אדיר זעזע את כולנו. הסתכלתי על פיזרו שרכן מאחורי במבט מאוד לא משועשע והוא חייך חיוך מאושר. כ4 שעות ו7 רימונים מאוחר יותר הגיע בולדוזר שהרס את הגג שממנו נפלו גופותיהם של המחבל ו"ארקוס" כלב התקיפה. חזרנו ליחידה, התקלחנו, אכלנו טוסט עם טונה, שמענו חדשות בגאווה והלכנו לישון.

כמה חודשים מאוחר יותר מישהו החליט ששי ופיזרו צריכים לקבל צל"ש. אני מקווה שהעדות הזו הבהירה שאם מגיע להם משהו זה ריתוק.

מקור הכתבה