בעומק האויב

אוקטובר 1968, כשהיה בקורס מדריכי טיסה בבסיס חצרים, תא"ל (מיל') שאול שפי קיבל שיחת טלפון מפתיעה. שפי היה אז סרן מבטיח, מאחוריו תפקיד כקברניט בטייסת "מובילי הלילה", שאז השתמשה במסוקי סופר פרלון. בצדו השני של הקו המתין מפקד הטייסת דאז, חיים נווה ז"ל. "הוא שאל אותי אם אני מספיק מאומן בשביל להשתתף במבצע, ואמרתי לו 'כמובן שכן', למרות שלא היה לי  מושג על מה הוא מדבר", הוא משחזר.

מעט אחרי אותה שיחה שפי כבר התכונן עם הכוחות למבצע בעומק שטח האויב. "עשינו אימון אחד ולמחרת כבר הייתי בנילוס", הוא אומר. "לפני ההמראה מבסיס חיל האוויר בשארם א־שיח' היה תדריך אחרון, עם ראש אג"ם, עזר ויצמן ומפקד הבסיס. הם נפרדו מאיתנו כאילו הפעם הבאה שניפגש תהיה בהחזרת שבויים".

למרות אותן תחושות, שפי חזר לבסיס אחרי שהשתתף במבצע "הלם", במסגרתו הטיס את אחד משני המסוקים שהנחיתו בעומק מצרים 14 לוחמים מסיירת הצנחנים, בפיקודו של מתן וילנאי, במרחק של מאות קילומטרים מהגבול עם ישראל. הכוחות חיבלו בשלושה יעדים באזור העיר נג'ע חמאדי, בגדה המערבית של הנילוס, במטרה להסיט את תשומת לב המצרים מכוחות צה"ל בקו בר־לב, שספגו את מהלומותיה של מלחמת ההתשה. במקביל, מסוקים נוספים הטילו פצצות ביעדים אחרים. "זה היה לילה של חצי ירח", משחזר שפי, "וטסתי בעיניים חשופות, כי לא היו אז אמצעי ראיית לילה וגם לא אמצעי ניווט. הייתי עם מפות אמריקאיות בקנה מידה מטורף, וחלק מהדרך הסתמכנו על תצלומי אוויר לא מפוענחים. את הנילוס, בכל מקרה, אי־אפשר היה להחמיץ", הוא אומר. "האמת, התדריך שלפני ההמראה היה הרגע הקשה היחיד במבצע, כי במצרים אף אחד לא העלה על דעתו שנגיע למקום הזה. לא הייתה מצדם שום התנגדות, לא נורה עלינו אפילו כדור אחד בכל המבצע. וזאת הייתה גדולתו – שכמה סופר פרלונים עם 14 לוחמים הפסיקו את ההתקפה הארטילרית לארבעה חודשים".

זו לא הייתה גדולתו היחידה של המבצע: המשימה הזו נחשבה לפעולה הגלויה הראשונה שביצע צה"ל בעומק מצרים.

יחידה בהשאלה

קשה לשים את האצבע על הנקודה בה החלה מלחמת ההתשה. חלק אומרים שהיא הוכרזה על ידי אויבה המר ביותר של ישראל באותם ימים – נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. זה היה במארס 1969, ארבעה חודשים אחרי מבצע "הלם", עת חזרו הפגזות הארטילריה הכבדות מצד מצרים. אחרים אומרים שהמלחמה באה לידי ביטוי בתקריות חילופי האש השונות בגבול הדרומי, שהחלו מאז תום מלחמת ששת הימים ב־1967. כך או כך, מלחמת ההתשה נחתמה בהפסקת האש באוגוסט 1970 – אך גם אז טרם נאמרה המילה האחרונה.

עם תום מלחמת ששת הימים צה"ל הגיע עד גדות תעלת סואץ המצרית והתיישב שם – דבר שהעמיד אותו בנחיתות מול הארטילריה המצרית. "נדרשנו לעשות דבר שלא היינו ערוכים לו: להיות צבא סטטי, נטוע על מקומו, בלי יכולת לשנות מיקום", מסביר אל"ם (מיל') אמנון בירן, ששירת כקמ"ן חטיבת הצנחנים במלחמת ההתשה. "המצרים למדו את זה מהר מאוד, ותקפו אותנו בהפגזות, בארטילריה ובחדירות – בהתחלה בלילות עם הקומנדו, ואחרי זה גם ביום, בין המוצבים, עם מארבים, חטיפת והריגת חיילים, הכול חופשי".

תצפיות הוצבו לאורך התעלה ולימים הפכו למוצבים שהתעבו לידי מעוזי "קו בר־לב". הן נועדו להגן על החיילים מפני ההפגזות הבלתי פוסקות – אך לא תמיד בהצלחה. המצב המייאש חייב את צה"ל לפתח דרכים חדשות ויצירתיות להרחבת המאבק. "אחרי מלחמת ששת הימים נוצר מצב אסטרטגי שונה ממה שהיה לפניה", מסביר האלוף (מיל') חיים נדל, מח"ט הצנחנים באותה תקופה, שספרו "המעז מנצח" - העוסק בפעולות מיוחדות במלחמת ההתשה – עתיד לראות אור. נדל מסביר שהגבולות החדשים שנקבעו – סיני, עזה, איו"ש, והגולן – חייבו את צה"ל לפתח שיתוף פעולה בין־זרועי ולבצע שימוש נרחב במסוקים. על מנת לשבור את מאזן הכוחות בתעלה, ותוך שימוש בשיתוף הפעולה הזה, צה"ל החל להכות לראשונה בעומק מצרים ומדרום לתעלה, במפרץ סואץ. "כל פעולה כזאת גרמה למצרים לפזר כוחות בעומק ולהסית כוחות מהתעלה", אומר שפי. "והפעולות האלה, למרות שהן מאוד עמוקות, יחסית פשוטות לביצוע. מסוק הוא אמנם כלי מאוד פגיע, אבל לא אם אתה מטיס אותו במקומות בלי אויב. שם אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה".

בעקבות ההזדמנויות המבצעיות החדשות והמסעירות, היחידות שעסקו במבצעים מיוחדים ובפעולות עומק עברו קפיצת מדרגה: אחת מהן היא סיירת מטכ"ל. "היינו קבוצה של קצינים צעירים, טענו שאנחנו צריכים להוביל בכל תחום", אומר האלוף (מיל') עוזי דיין, אז מפקד צוות ביחידה ולימים סגן הרמטכ"ל. מנגד עמד דור מייסדי היחידה, בראשם תא"ל אברהם ארנן ז"ל, שמילא אז תפקיד בחיל המודיעין והתנגד בתוקף לשינוי.

במרוצת הזמן ידם של הקצינים הזוטרים הייתה על העליונה – וסיירת מטכ"ל, אז עוד נטולת המוניטין הקרבי, החלה לערוך מבצעים מסוג חדש. "יש אמירה ממלחמת האזרחים האמריקאית, של לינקולן", מצטט דיין. "הוא אמר לאיזה גנרל, 'אם אתה לא משתמש בצבא שלך, אתה יכול להלוות לי אותו לכמה ימים?' אז אני זוכר שאמרתי לארנן, 'אם אתם לא משתמשים ביחידה, תלוו לנו אותה'", הוא צוחק. "איך הם התעצבנו מגודל החוצפה. היינו מאוד צעירים, אבל לא פחדנו משום דבר".

אחד מהמבצעים הראשונים של המטכ"ליסטים במלחמה היה "בולמוס 3", שנערך ב־10 במאי, 1969. באותו יום הלוחמים מהסיירת הניחו מארב לכלי רכב של האויב, על כביש בשטח מצרים. "המארב צריך לפעול לשני הצדדים, ולכן הוא יכול לפעול כתמונת ראי של עצמו. יכול להיות שהרכב בא מצפון, יכול להיות שהרכב בא מדרום, ויכול להיות שבאים משני המקומות, אז אתה צריך לדעת לפעול לשני הצדדים, דבר שצריך לתרגל אותו לפני זה במודלים. לבסוף הגיעה משאית ופתחנו באש. הרכב לא נעצר למרות הפגיעה, והמשיך לנסוע עוד כ־200 מטר. נתנו עוד מכת אש ורצנו דרומה למשאית, שכבר התחילה לבעור. כיוון שהייתי אלוף היחידה ב־1,500 מטר, הגעתי ראשון, סיימנו את הפעולה שלנו וחזרנו".

כמו גלדיאטורים

בעוד סיירת מטכ"ל והצנחנים נהנו מאמון הפיקוד העליון ונכנסו מיד לחזית הלחימה, יחידות אחרות נאלצו לבנות את עצמן מהיסוד. "במשך 19 שנה, מקום המדינה עד ששת הימים, חיל הים היה החיל היחיד שלא פעל מעבר לקווי האויב", מתאר האלוף (מיל') זאב אלמוג, לימים מפקד חיל הים. קשה להאמין, אבל אלמוג מספר שייטת 13– מהיחידות המובחרות בצבא – סבלה במשך שני עשורים מחוסר ניסיון מבצעי וממורל ירוד. "חוסר הדבקות במשימה בלט מאוד".

תור הזהב של השייטת הגיע גם הוא בעקבות הגבולות החדשים של מדינת ישראל – כשנוספו אליה 800 ק"מ של רצועת חוף. אלמוג, אז מפקד שייטת 13, ניצל את ההזדמנות ושדרג את הקומנדו הימי הישראלי למעמד היוקרתי ממנו נהנית היחידה עד היום. פעולה אחר פעולה, כמסייעים לכוחות אחרים ובהמשך כמבצעים עצמאיים, האלוף (מיל') אלמוג הביא את השייטת לערוך שלושה מבצעים שהפכו לימים לסטנדרט עבור פעולתם. "בולמוס 5", שיצא לפועל ב־20 ביוני 1969, היה המבצע הראשון מביניהם. זה התחיל כשאלמוג הציג לרמטכ"ל דאז, רא"ל חיים בר־לב, תוכנית פעולה מיוזמתו – של פשיטה על מוצב בראס־עדביה, מצפון למפרץ סואץ. "אנחנו עושים את זה עם שבע סירות גומי", תיאר אלמוג לבר־לב. "הוא נדלק. אני לא אשכח את המילים שהוא אמר", הוא משחזר היום: "'אני רואה פיראטים שבאים עם סכינים בין השיניים, יורדים לחוף מהמים, ותוך חמש דקות היעד גמור. נכון, זאב?', 'נכון מאוד', עניתי".

הפשיטה בעדביה הצליחה, ובעקבותיה החלו בשייטת בהכנת הפעולה השאפתנית ביותר שביצעו במלחמה: הפשיטה על האי גרין, שזכתה לכינוי "בולמוס 6". "זה היה רק חודש לאחר מכן. עד היום אני לא מכיר פעולת קומנדו יותר קשה מזו", מעיד אלמוג. האי גרין, בצפון מפרץ סואץ, היה למעשה מבצר צבאי מאובטח. הוא אכלס כוח קומנדו מצרי של כ־100 לוחמים, וכן עמדות תותחים ומקלעים רבות. בפשיטה השתתפו כ־40 לוחמים משייטת 13 ומסיירת מטכ"ל, שהגיעו לאי בשחייה, בצלילה ובסירות גומי, יחד הם הרגו כ־80 לוחמים מצרים. "לקחנו 20 לוחמים מהקו הראשון, שצללו ושחו עם חגור כפול – לחי"ר ולצלילה – והגיחו מתוך המים מתחת לאף של השומרים. הם עברו ישר משם ללחימת חי"ר בשטח בנוי, הכי קשה שיכולה להיות, בתוך קירות של מבצר", מספר אלמוג.

בין לוחמי השייטת שעשו את הבלתי אפשרי ופשטו על האי, היה סגן עמי איילון - לימים אלוף, ראש השב"כ וחבר כנסת - בתפקיד סגן מפקד חוליה במבצע. "היה ברור שאנחנו הולכים לקרב שבו אתה סוגר קבוצה של כמעט 200 איש על האי, אם מחשבים אותנו ואת המצרים", סיפר איילון בעבר ל"במחנה". "זה לא צבא מול צבא, זה הרבה מעבר לזה. פה שמים את כולם בתוך חלל סגור ומנתקים את דרכי הנסיגה לשני הצדדים", הוא הסביר. "זה כמו גלדיאטורים בתוך זירה. אין הרבה פעמים שאתה חווה את האמירה 'יוצאים למערכה, ואו שחוזרים או שלא'. בשבילי האי גרין היה אחת הפעמים שאומרים יכול להיות שלא נחזור, אבל אם לא נחזור, לפחות נעשה את זה כמו גברים".

את האימונים לפשיטה על האי ביצעו הלוחמים בים התיכון, דבר שהוכח כלא יעיל. "האימונים התבררו כחסרי משמעות, כי בצפון מפרץ סואץ יש זרם שלפעמים חזק יותר ממהירות הצלילה", הסביר איילון. "מצאנו את עצמנו שוחים בכל המהירות קדימה, כשבעצם אנחנו בתנועה אחורה". כך נוצרה ללוחמים בעיה: הם לא יספיקו להגיע לאי בשעת היעד על מנת לסגת ממנו בחושך - משום שהאי גרין הוא בטווח כינון ישיר מאזור התותחים של פורט סעיד ושל צפון פורט תאופיק. "שמחתי על העיכוב, כי זה אפשר לנו להגיע לאי בצלילה בגלל הגאות שעלתה. פחות דאגתי ממשך הלחימה או מהנסיגה ביום, היה לי חשוב יותר לגרום להפתעה מוחלטת בכניסה".

במהלך הפשיטה נפצע איילון במצחו, ברגלו, בידו ובצאוורו. על תפקודו בפעולה קיבל את עיטור הגבורה.

"ההיגיון בפעולת האי גרין היה להוכיח את עליונות הלוחם הישראלי. אם אתם חושבים שהגעתם לרמה שלנו – הנה, תראו", אומר אלמוג לחייל מצרי דמיוני שמולו. "במקום שהכי לא דמיינתם, נפצח את המבצר בלחימה פנים אל פנים".

סודיות מוחלטת

הפשיטה על האי גרין השיגה את יעדה – אך היה לה מחיר. נפילת שישה לוחמים מכוחותינו גרמה לביקורת, ופשיטות ימיות מסוג זה כמעט ולא נעשו שוב במלחמה, למורת רוחם של אנשי השייטת, ביניהם אלמוג. במקום זאת, נערכו מספר פעולות של ירי מרגמות על ידי כוחות צנחנים מוסקים על כוחות מצריים – מתוך עומק מצרים. הראשונה שבהן הייתה מבצע "בוסתן 39", שנערך ב־28־27 באוגוסט 1969, במהלכו הופגז מחנה פיקוד המרכז המצרי בעיירה מנקבד שבעמק הנילוס. "זה היה מבצע נועז מאוד", מצהיר אל"ם (מיל') בירן, ומסביר איך התנהלו המבצעים האלו. "אתה בא עם הליקופטר, מנחית בשטח האויב כוח של שתי מרגמות 120 מ"מ, עם 100 פגזים, והמסוק לא יכול להישאר שם הרבה. אחרי עשר דקות הוא חוזר ארצה, ומסוק אחר מגיע חצי שעה אחרי ההנחתה של הכוחות ומפנה אותם. החלק הנועז פה הוא שחצי שעה אחרי שהמסוק הראשון נכנס, הליקופטר שני מגיע – וקורה מצב ששני כלי טיס ישראליים נמצאים מעל שטח מצרים".

"בוסתן 39" היה רק תחילתן של הפעולות הקרקעיות מאותו סוג. ב־9 בספטמבר 1969, נאצר קיבל מידע בזמן אמת על פשיטה של כוחות ישראליים בארצו. המידע הגיע אליו בזכות מגזין "טיים" האמריקאי, שקיבל הדלפה על הפשיטה ופרסם מיד מהדורה מיוחדת. הנשיא קיבל את המידע בהפתעה - יחד עם צמרת כוחות הביטחון המצריים. בשלב ההוא, מבצע "רביב" כבר היה בעיצומו, במהלכו הושמדו יעדים צבאיים לאורך 50 ק"מ בחוף המערבי של מפרץ סואץ. גם היום, מדובר בפשיטה היחידה שביצע צה"ל אי פעם בעזרת נחתות טנקים (ספינה שנושאת טנקים – א"א). במסגרת הפעולה השתמשו הכוחות המשוריינים בטנקים ובנגמ"שים מצריים –  שלל שנלקח במלחמת ששת הימים. "אני זוכר שבמהלך המבצע אמרתי לאחד החיילים שיספור את כמות הגופות. כשהוא דיווח לי שהגענו ל־100 אמרתי מספיק, אל תספור יותר", משחזר תא"ל (מיל') ברוך ("פינקו") הראל, שהיה מפקד המבצע. המצרים, לעומתו, דיווחו על 400 נפגעים.

"במהלך הפשיטה ניסו להשיג את מפקד הזירה המצרי באלחוט, ולא הצליחו", הוא מוסיף. "למה לא הצליחו? אני נסעתי עם הטנקים בטור על הכביש לצד התעלה, וכל אוטו שבא מולנו נעמד בצד. באיזשהו שלב הגיעה מולנו שברולט אימפלה, אוטו אמריקאי", נזכר הראל. "שנינו נוסעים עד שנעמדנו פנים אל פנים, והוא לא רצה לפנות. אמרתי לנהג שיתקדם, אז הוא עלה על מכונית האימפלה, ואחריו כל הטנקים. האימפלה נהייתה שטוחה. היה איתי בנגמ"ש קצין מסיירת מטכ"ל. הוא אומר לי, 'אתה יודע מה עשית?' אמרתי 'כן, דרסתי אימפלה'. הוא אומר, 'לא, זה אימפלה עם לוחית רישוי מס' 1. זה של מפקד זירת ים סוף'".

מבצע "רביב" היה שאפתני וסודי מאין כמוהו, בו השתתפו הסיירת של חטיבת השריון 7 ויחידת "דב לבן" – יחידה סודית שהתאמנה על כלי רכב קרביים משוריינים שנלקחו כשלל במהלך ששת הימים. הכוחות ירדו לאילת שלושה חודשים לפני המבצע, והחלו להתאמן. כשהגיעו לשטח היציאה בצפון מפרץ סואץ, החיילים התפלאו – שכן נאמר להם שהפעולה תיערך בכלל בירדן. "אמרנו להם שמתאמנים באילת כדי שהירדנים לא יידעו, הייתה סודיות מוחלטת", מסביר הראל. "אפילו המכתבים של החיילים עברו צנזורה, וטלפונים בטח שלא היו. זה היה המבצע הראשון מסוגו, לא רק בצה"ל, אלא גם בעולם".

משימת גמול טהורה

בזמן שהיחידות המיוחדות ערכו מבצעים משולבים ופשיטות עומק, כוחות מעטים ביצעו את העבודה השחורה: שמירה על הקווים ובלימת הקומנדו המצרי. סיירת שקד (שגודלה היה מקביל לגדוד והייתה כפופה לפיקוד הדרום), שהשתמשה בתורת הגישוש הבדואית על מנת לאתר חדירות ולסכלן, שמרה על הגבול הדרומי.

לצד עבודות הבט"ש – הסיירת לקחה על עצמה גם מבצעים מיוחדים –  כמו שתי הפשיטות  שעשו בגזרת התעלה (ולא במפרץ סואץ, שנמצא מדרום לתעלה, או בעומק מצרים). הראשונה שבהן הייתה "מבצע סרג'נט", שנערך ב־14־13 במארס, 1970. "קיבלנו משימה בעקבות מארב שהמצרים הניחו לצנחנים", אומר תא"ל (מיל') אמציה ("פצי") חן, סגן מפקד סיירת שקד דאז. "זו הייתה משימת גמול טהורה".

על הסיירת הוטל לחצות את התעלה בשחייה בחליפות צלילה, להתפצל לשני כוחות – ולהרוג כוחות מצריים שבהם ייתקלו. "כשאתה בתוך המים בתעלה יש תופעה מדהימה", משחזר חן. "כנראה אלה חיידקים שבאים במגע עם הגוף, אבל אתה מצליח לראות את כולך מואר. ממש, אתה רואה את עצמך, את הרגליים, את הידיים, את הכול. הבעיה היא שלך תחשוב אם המצרים רואים אותך מרחוק או לא".

חששותיו של תא"ל (מיל') חן התאמתו. בעוד שני הכוחות עשו את דרכם בחשכה, בשקט שמחייבת ההימצאות בשטח אויב – כוח אחד של הסיירת זוהה על ידי המצרים, שהרגו שישה משמונת לוחמיו, לרבות אחד ממפקדי הפלוגות. את ההיתקלות הזו ראה מרחוק תא"ל (מיל') חן, שהוביל את הכוח השני. "הם היו רחוקים מאיתנו, ככה שלא שמענו את הרעש, אבל אחרי חילופי האש, המצרים הרימו תאורה", מספר חן. "החבר'ה שלי הסתכלו דרומה, לאורות, וראו שמונה חיילי אויב הולכים לקראתם, ששאלו אותנו 'מן הדא?' היה חשוך, הם לא זיהו אותנו, אז עניתי להם 'סלאח'.

"אני לא יודע ערבית, אבל זכרתי איך הגששים היו מדברים", הוא אומר ומחקה את גינוני הדיבור של הבדואים. "בלבלתי להם את המוח וקיצרתי טווח, עד שהגעתי למקום שבו אני כבר רואה אותם טוב, וטראח! אחר כך ראינו שהיה להם מקלע 'גוריונוב' משורשר. הם רק היו צריכים ללחוץ והיו הורגים את כולנו", אומר חן. "אלוהים ישמור. מה עוד היינו יכולים לעשות?"

חן משתמש בסיפורו האישי על מנת להדגים את ההבדלים בין היחידות – המטופחת והמקופחת, זו שאנשי סיירת מטכ"ל קראו לה "סיירת ט"ו בשבט". "אם אני משווה את עצמי לאהוד ברק, שהיה בסיירת מטכ"ל, מבחינת הביצועים והחדירות הוא עוד רחוק מהמספרים שלי. מבחינת התוצאות, זאת אומרת להרוג את האויב, אני לא חושב שהוא בכלל מתקרב", מצהיר חן. "אבל נגיד שהוא שווה, לצורך העניין. ואז תשאל אותי נו, אז מה ההבדל? ההבדל הוא שאהוד הוא הקצין הכי מעוטר בצה"ל, ואני הכי לא מעוטר. לא קיבלתי צל"ש ולא שום דבר. אם חס וחלילה יחידה שלי הייתה מתרשלת, הייתי חוטף. אריק לא היה מרפה ממני לרגע".