"ידעתי שההנחתות הכי איומות מגיעות שנייה לפני הפסקת האש"

כשרס"ן (מיל') יצחק חכמוב מצמיד את מכשיר השמיעה לאוזנו, הוא נזכר בקולות הרועמים של הפגזים והטילים, אשר הסעירו את חייו במהלך מלחמת יום הכיפורים ואחריה. למלחמה, שנחרתה בלבו ובראשו, יש יכולת להשאיר צלקות פיזיות ונפשיות, אך בעבור חכמוב הייתה זו שמיעתו שספגה את מרבית הנזק וזיכרונותיו נותרו ברורים וחדים. במלחמה ההיא שירת חכמוב כמ"פ מפקדה בגדוד 409 של חטיבה 600, אשר גדודיה נפרסו בחלקיה השונים של התעלה. בעוד שמרבית הלוחמים חוו את האובדן בעל כורחם בעיצומם של הקרבות, הרי ששעת המבחן של חכמוב הגיעה דקות ספורות לפני כניסתה של הפסקת האש לתוקף.

באותם רגעים ספגה השיירה של חכמוב הפגזה ארטילרית כבדה בעת שנעה בציר לכסיקון. במהלך ההפגזה פגע טיל סקאד באחת ממשאיות התחמושת ובקבוצת חיילים, אשר הקימו מדורה בקרבת מקום. חכמוב ההמום הצליח להתעשת, ופעל באופן שהציל חיי אדם רבים בשניות האחרונות של המלחמה. "ראיתי מולי את המשאית הבוערת. ידעתי שהיא מסכנת חיי אדם, והבנתי שאני חייב לעשות כל מה שאני יכול", משחזר חכמוב בקול בוטח. "פיזרתי את כל מי שהיה בסביבה עד כמה שיכולתי. בכאוס כזה אין זמן לציונות ולסדרת חינוך. חייבים להציל כמה שיותר חיים במהירות, כי הרגשתי שצפויים לנו עוד ימי מלחמה רבים". בזכות חכמוב נמנעה הצתה של משאיות הדלק והתחמושת הסמוכות למשאית הבוערת, וחיי אדם רבים ניצלו. במעשיו אלה הפגין רס"ן (מיל') יצחק חכמוב אומץ לב ותושייה, ועל כך הוא קיבל את צל"ש מפקד האוגדה מידי מפקד אוגדה 143 דאז, האלוף (מיל') יעקב אבן.

מהומה נוראית

בבוקר יום הכיפורים שהה חכמוב, אז רס"ן במילואים, בביתו כשהטלפון צלצל. "הבת שלי אמרה לי: ‘אבא, קוראים לך מהצבא'. בהתחלה לא האמנתי, כי עכשיו יום כיפור ומה הקשר לצבא? היא סגרה את הטלפון וחשבתי: ‘רגע, לא יכול להיות שזה רציני'. חשוב להזכיר שבאותו רגע הייתי עם הטלית בדרך החוצה, להתפלל בבית־הכנסת, וממש לפני שהספקתי לצאת צלצלו שוב מהצבא והודיעו לי: ‘תבוא למרכז הגיוס ביפו'. באותו הזמן גרתי לא רחוק משם, בחולון, על יד משרד הרישוי. ולמה זה חשוב? כי הסמח"ט הטיל עליי ללכת לשם ולהעביר אוטובוס אחד אלינו, על מנת לקחת אנשי מילואים. כשהגעתי למשרד פגשתי שני רס"רים שאמרו לי שאין יותר אוטובוסים ושאחזור עוד חצי שעה. בזמן הזה הספקתי לחזור הביתה, הודעתי למשפחה שאני שובר את הצום ועליתי על מדים, כדי שלא יחשבו שאני אזרח. כשחזרתי הקצו לי 20 אוטובוסים, ואמרתי לנהגי האוטובוסים: ‘סעו אחריי, בלי לשאול שאלות'. נסעתי לפניהם עם הפיאט הירוקה שלי עד שהגעתי למרכז הגיוס. משם האוטובוסים החלו להישלח לכל קצוות הארץ, ובשלב מסוים השליש אמר לי: ‘תחזור הביתה. תודיע שיש מלחמה, קח תיק עם בגדים ואאסוף אותך מהבית בעוד שעה־שעתיים', וכך היה. מהבית נסענו לשדה תימן, שם חיכינו למובילי הטנקים שלא הגיעו. טוביה, המח"ט, הסביר לנו שאין מובילים ואין שום דבר, ושהטנקים יירדו עם השלשלאות למטה, לתעלה.

"בשעה 14:00 נורו היריות הראשונות, וחצינו את כל סיני עד שהגענו צמוד אל הגדוד בלילה שבין השישה לשבעה באוקטובר. לא יכולנו להרשות לעצמנו לא להיות על ידו, כי לא היו להם די תחמושת ודלק. מה שהיה להם הספיק ליום אחד ולא יותר. האירוע הראשון שזכור לי מהמלחמה היה כשפרסתי תאג"ד על דעת עצמי, להפתעתו של הסמח"ט ששאל: ‘מה אתה עושה?' הוא טען שפריסת התאג"ד במועד הזה היא חסרת תועלת, אבל רבע שעה אחרי שהוא עזב התחילו להגיע המון פצועים והרוגים והבחורים מהתאג"ד עבדו כמו משוגעים. כמות הפצועים הייתה כל כך גדולה, שכיסינו אותם בשמיכות ונסענו לבית־החולים בטסה עם הקומנדקרים והזחל"מים. זו לא הייתה הפעם האחרונה שהתאג"ד שלנו היה בנקודת קרב קשה: ב־19 באוקטובר, בחמש בערב, עמדנו בצומת טרטור־עכביש - אני, התאג"ד והחימושניקים. זה היה אחד הקרבות הקשים ביותר שהיו לאוגדה שלנו, ואני יודע כי שמעתי את הקולות במערכת הקשר שלי, שהייתה מחוברת גם לאוגדה. זה היה מצב בלתי אפשרי ומסוכן, שגרם לי לדבר עם הסמח"ט ולהגיד לו: ‘זה לא מוצא חן בעיניי, אני כמעט גמור פה ורוצה לעזוב'. הסמח"ט ענה בתקיפות שאף אחד לא עוזב, וכעבור חמש דקות חטפנו הפגזה ארטילרית איומה. נהג האמבולנס, קצין החימוש והעוזר שלו נהרגו והייתה מהומה נוראית. כל אחד חילץ את עצמו משם, ואילו הנהג שלי ואני ניסינו לברוח למרכז הצומת עם הקומנדקר. לא עברו שתי דקות ופצצת מרגמה נחתה במרחק 50 מטר ממני. הנהג ברח בריצה. המשכתי לנסוע עם הקומנדקר ואז הבנתי איך ההפצצה הייתה כל כך מדויקת - על הקומנדקר היו דגלים שכנראה עזרו לקת"ק (קצין תצפית קדמי - א"ט) המצרי לאתר אותי. זה חשוב, כי הקת"ק עוד ישחק חלק משמעותי בסיפור המלחמה שלי".

גראנד פינאלה

"כעבור ארבעה ימים הוכרזה הפסקת האש, והתחלתי להתארגן עם מרבית מערכת הלוגיסטיקה של הגדוד והחטיבה לאורך ציר לכסיקון. ישבתי בתוך הקומנדקר, והבחנתי בקבוצה של חיילים במרחק כ־30 מטר, שהדליקו אש. באותו זמן הפסקת האש עוד לא נכנסה לתוקף. מהניסיון שצברתי במלחמות קודמות ידעתי כי ההנחתות הכי איומות, ה'גראנד פינאלה' מגיעות שנייה לפני הפסקת האש. התקרבתי לקבוצת החיילים ושאלתי אותם: ‘למה אתם עושים מדורה?' והם הסבירו לי שהם בסך הכול רוצים לחמם אוכל. ניסיתי לשכנע אותם שאם הם מתעקשים לעשות מדורה, לפחות שיסתירו אותה עם פלג אוהל, וכל הזמן הזה, באיזשהו מקום, הייתה לי תחושה שיש תצפית עלינו. חזרתי לקומנדקר ופתאום חטפתי מכת חושך איומה. במשך כמה דקות לא הבנתי מה קורה, עד שאחד הקצינים אמר לי להתפנות. פתאום ראיתי מולי את אחת המשאיות מתפוצצת, מעיפה כדורים לכל עבר ולידה משאיות שנושאות דלק ותחמושת. מסתבר שטיל סקאד פגע במקום בו החיילים ישבו והצית את המשאית, אז התחלתי לרוץ לכיוונה. תוך כדי כך ראיתי אנשים שעוד מסתובבים בשטח, אז דחפתי אותם מתחת לטנקים שרופים. התחלתי לנהוג במשאית שעלתה באש, משאית מסוג "זיל", שלא ידעתי לנהוג עליה. נכנסתי פנימה, משכתי את המתג שהחליף את ה'סוויץ'' שיש ברכב רגיל, ולשמחתי הרכב התניע! התקשיתי מאוד להזיז את ההגה, מאחר ואחד הצמיגים כנראה חטף רסיס והתפנצ'ר. בסופו של דבר, הצלחתי לנסוע אולי מאה מטר עם המשאית, העברתי אותה לצד השני של הכביש ועשיתי את אותו הדבר גם עם יתר המשאיות הסמוכות, כדי שלא יעלו באש גם הן.

"כעבור מספר ימים שני חיילים שלי הגיעו אליי עם סרן מצרי שהם מצאו במחפורת. מאחר ואני דובר ערבית, שאלתי אותו: ‘מה שלומך?' הוא סיפר לנו שבזמן הקרבות הוא שהה בבור, עם מכשיר קשר ואוכל, ושהוא זה שכיוון את הארטילריה לכיווננו. אז הבנתי איך הארטילריות נפלו לידי בצורה כל כך מדויקת. החיילים מסביב היו עצבניים ורצו להרביץ למצרי, אבל אני לא נתתי להם לפגוע בו. שלחתי אותו לקצין המ"צ, שהחזיר אותו למצרים. אני חושב שהמסר שקיבלתי מהאירוע הזה ומהמלחמה בכלל הוא השמירה על צלם אנוש. אני נזכר איך ב־19 באוקטובר, אחרי שנהרגו חבר'ה שלנו, היו אנשים שממש בכו. חשבתי לעצמי, איך אני עושה שיהיה פה קצת שמח? קראתי ליפרח, חייל בגדוד, ואמרתי לו: ‘בוא, תעשה קידוש'. נתתי לו את היין, מצאנו איזה ספל ממתכת ואספתי מסביבי 15 חבר'ה מכונאים, וכך עשינו קידוש וקבלת שבת במדבר. אני לא אגיד שאחרי זה פצחנו בריקודי עם, אבל הרגשתי שהרגע הזה לימד אותי שחשוב לשמור על צלם אנוש".

כל סיפורי המעוטרים של "צומת גיבור" מתפרסמים גם באינטרנט: www.gvura.org