דברים לזכרו של יוסי חי

מרגלית, אביעד, יעקב - משפחת חי היקרה לדורותיה - ארבעים שנה חלפו מאז אותו יום בו נקטף יוסי יקירכם. זהו רגע מרגש לעמוד פה אתכם, רגע שמחזיר אותי שנים אחורה,

לזירת הקרב במתחם אבו סולטאן ולרגע בו לחם יוסי כשד, אוסף רימונים ממני ומאבנר חזן

עד שנפגע מכדור ונפל. רגע שחקוק בזיכרוני ומאז - כל שנה ושנה, בכל יום זיכרון, ובעיקר ביום נפילתו עולה בי מחדש .

את יעקב, אחיו של יוסי, פגשתי לראשונה באיכילוב, לשם הובאתי פצוע מאותה לחימה במתחם אבו סולטאן. יעקב רצה לשמוע אודות נפילתו של יוסי והיה ראשון המבקרים.

הוא נכנס לתוך המחלקה ופסע בהיסוס לעבר מיטתי. ראיתי אותו והחסרתי פעימה. לרגע נדמה היה לי שאני הוזה. חשבתי שאני רואה את יוסי. המילים נעתקו מפי. קולי נשבר.

יעקב הציג את עצמו ושאל לשלומי. התעשתי ושחזרתי את פרטי הקרב בו נפל יוסי. סיכמנו שלאחר שאחלים, אעלה את הדברים על הכתב. וכך היה. כתבתי ושלחתי אליו.

לא ידעתי אז, שמחוץ לחדר, מעבר לדלת, המתינה מרגלית. יעקב שב אליה, תאר את מצבי כקשה ומרגלית אמרה "נבוא בפעם אחרת".

הפעם האחרת התאחרה כמעט 40 שנה.

חבר שנכח במפגש "חברים מספרים על יוחנן" – מפקדי שנפל בזלדה סמוכה לזלדה של יוסי – קישר בינינו.

בחודש מאי האחרון נפגשנו בגבעת עדה. הפגישה עם מרגלית, אביעד, יעקב ובני המשפחה הייתה מרגשת מאוד.

רעייתי ואני פגשנו משפחה נפלאה, ששמעה בפעם הראשונה את הסיפור במלואו.

ביקשתי לעלות על קברו של יוסי בבוא הזמן.

זו לי פעם ראשונה שאני עומד כאן, נרגש עד דמעות, לספר על רגעי הקרב האחרונים של יקירכם, יוסי, שלא הכרתיו עד לאותו קרב במתחם אבו סולטאן. את זכר לחימתו ונפילתו אני נוצר בזיכרוני ומעלה עכשיו בפניכם:

במלחמת יום הכיפורים, ב-15 לאוקטובר, בקש האלוף ברן, מפקד האוגדה, לתגבר את גדודי השריון שלו בחי"ר צנחנים. המחלקות שלנו – שלי ושל יוסי סופחו לגדוד 126 בפיקודו של

סא"ל גיורא קופל. נקראנו - "כוח גוב".

ב-17 לאוקטובר, קיבלנו אתרעה לתזוזה ולחציית התעלה. תוך כדי ההכנות, מלאתי מימייה ואמרתי בהיסוס למפקדי יוחנן מילר שעמד לידי - "היום יום הולדתי".

יוחנן שלף מימייה שזה עתה מילא והגביה אותה באוויר - "לחיים, משה!" - "לחיינו", השבתי .

אי שם באחת הדיונות הנידחות - השקנו מימיות...

הפלוגה עלתה על ה"זלדות" ונעה לעבר מקום החצייה. עלינו על הגשר בעקבות השריון, צפונית לאגם המר הגדול, חצינו את התעלה ונענו במהירות לעבר היעד – מתחם אבו סולטאן. תוך כדי ההתקדמות ליצירת מגע עם המצרים, החל ירי ארטילרי. הגענו ליעד.

אש עזה נורתה עלינו. בדיעבד התברר שהיו אלו רקטות RPG . רכנתי בפתח לצאת. חשתי בהדף וחבטה חזקה. הבחנתי מיד, שנפגעתי בצוואר. דם קלח ממנו. בדקתי את הפציעה. זרימת הדם לא התגברה. הפניתי מבט לאחור, אל תוך הזלדה. יוחנן מפקדי שכב על המושב ללא תנועה - יוחנן נהרג. לא הצלחתי לעכל. תוך שניות חטפתי רסיס ברגל.

אבנר חזן, הקשר שעמד לידי, תמך בי, חבש את הפצע בצוואר והוביל אותי, מדדה, לזלדה סמוכה – הזלדה של יוסי....

שכבתי על רצפת הזלדה פצוע וחשתי חסר-תועלת. הבטתי ביוסי - הוא ניצב מעלי בתא הלחימה, גופו העליון חשוף מחוץ לזלדה , אוחז במקלע, מזהה מטרות ויורה צרורות ללא הרף.

בשלב כלשהו ירד פנימה, יצא אל מחוץ לזלדה ומחוץ לטווח הראייה שלי. על פי עדותו של גיורא, מג"ד השריון, שצפה בו – הוא הסתער לעבר התלולית עם מגדל המים והשליך רימונים. יוסי שב, אסף רימונים ממני ומאבנר חזן, וחזר ורץ והשליך אותם לעבר עמדה של חיילים מצריים שירו עלינו. כעבור זמן הוא שב לזלדה, עלה לעמדת הירי, הצמיד את ראשו וכובע הפלדה לקת המקלע, צודד את קנה המקלע ימינה ושמאלה וירה בקצב רצחני ובאקסטזה, כולו נחוש ומרוכז מטרה.  

הוא לחם על חייו כמו גם על חיי. לא הרפיתי את מבטי ממנו. לפתע נשמט ראשו, פניו היו מופנות אלי, עיניו פקוחות לרווחה, נועצות בי מבט קפוא. דם קלח בקילוח דק מזווית פיו. יוסי, מגני, נפל. רציתי לחבק אותו, לעצום את עיניו, אבל לא הצלחתי להתרומם.

"לכל איש יש שם"...  ולא הכרתי אותו, עד לאותו יום במלחמת יום הכיפורים.

אבל, לאחר שנפגע ומת, ברגעים שהייתי איתו לבד, חשבתי על אימא ואבא שלו, על אחים, אחיות, אישה וילדים ... שלא יודעים שממש ברגע זה, הבן, האח ,הבעל  והאב - איננו עוד. חשתי כאב עמוק וחד.

כל הדרך לתאג"ד במעוז לקקן, דמותם של יוחנן ויוסי שנפלו לידי, באותו היום, לא משה מנגד עיני. מבטו של יוסי – שנחשב בעיני כמי שהגן על חיי - אינו מרפה ממני גם במרחק הזמן. זכרו שמור בלבי באהבה. על מנת להעלות אותו בכל יום הולדת שלי, ובכל יום זיכרון, מאז ה-18 לאוקטובר היום בו נפל...

לאחר המלחמה, וביוזמתו של מג"ד השריון סא"ל גיורא קופל, חשתי חובה מוסרית להתייצב בפני הוועדה להענקת צל"שים, ולהעיד בה על רוח ההקרבה שראו עיני.

צל"ש-הרמטכ"ל שהוענק ליוסי, לאחר מותו, הינו מעט מכדי לתאר את גבורתו ביום ההוא. יוסי היה חייל וקצין שלחם באומץ, בחירוף נפש ובהקרבה. פעולתו בשדה הקרב היא מופת ומורשת לדורות לוחמים, שהלוואי ולא ידעו עוד מלחמה.

משה מילוא (מילשטיין)

כ"ה תשרי תשע"ג.  29.09.2013