"ידעתי שאני חייב להמשיך לירות על המצרים, אם אני רוצה להציל אותנו"

במהלך מלחמת ההתשה נדר סמ"ר (מיל') איברהים שיבלי נדר שהשפיע על חייו, ובעיקר על חיי בנו. אחרי שנפצע עם מפקדו כאשר מארב מצרי תקף סיור של יחידתם בתעלת סואץ, הם הועלו על מסוק והועברו לטיפול רפואי ברפידים. שניות ספורות לפני ההמראה, הבין מפקדו של שיבלי כי זמנו אוזל ומסר לפקודו בקשה אחרונה. "הוא עשה איתי עסקה: אם אני אמות והוא יחיה, הוא יקרא לבנו על שמי, ואם הוא ימות ואני אחיה אני אקרא לבני על שמו, וזה היה מקובל עליי", נזכר שיבלי בקול חלוש. "אחרי שארנון נפל קראתי לבני על שמו ואביו של ארנון הפך לסנדק שלו. בעיניי זו סגירת מעגל מטורפת".

ב-6 בנובמבר 1969, במהלך סיור של סיירת "שקד" בתעלת סואץ, הבחין שיבלי בסימני הטמנת מוקשים. כשמפקדו הורה לו לנוע לעבר אחד הזחל"מים הוא הבחין בראש המזדקר מאחורי מחסה, אז החל קרב שיותיר אותו נכה לשארית חייו. "המצרים צעקו עלינו: 'תרימו ידיים!' הבנתי שנפלנו למארב ויריתי עליהם בעוצמה רבה, כך ששבעה מהם נהרגו במקום", נזכר שיבלי. "המצרים הנותרים ירו עלינו  אר-פי-ג'י ורימונים והגענו פצועים חזרה לזחל"ם. הרגשתי שאני לא יכול להזיז את יד שמאל, אבל זה לא מנע ממני לרוקן כמה מחסניות בזמן שחיכינו לתגבורת. היום אני חי בשלום עם העובדה שקטעו לי יד מכיוון שעשו זאת כדי להציל אותי ולא הייתה ברירה אחרת".

חרף פציעתו, הוא המשיך לירות על המצרים ולהגן על חבריו הפצועים עד שהתגבורת שהגיעה הכריעה לבסוף את הקרב. במעשיו אלה הוכיח סמ"ר (מיל') איברהים שיבלי אומץ לב, רעות ומקצועיות, ועל כך קיבל את עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל (מיל') דוד (דדו) אלעזר.

"חבר'ה, מארב!"

אלו היו ימיה הראשונים של מלחמת ההתשה, וסיירת "שקד" לקחה חלק משמעותי בסיורים לאורך הגבול הישראלי-מצרי בתעלת סואץ. בין חייליה הבולטים של הסיירת היה סמ"ר (מיל') איברהים שיבלי, אז גשש בדואי שכישורי התמצאותו בשטח התגלו כקריטיים כשלוחמי הסיירת נתקלו במארב מצרי בחורף 69'. "לפני אותו מארב היינו יוצאים כל יום לסיורים כי הייתה שם מלחמה של ממש", נזכר שיבלי. "באותו יום יצאנו לעוד אחד מהסיורים השגרתיים האלה והייתה לי הרגשה לא טובה. שלושה ימים לפני כן, קרוב משפחה שלי נחטף על ידי מארב מצרי במיתלה. הייתה לי תחושה שאם ניסיון החטיפה שלהם הצליח זמן לא רב לפני הסיור שלנו, אז הסיכוי שהם ינסו לחטוף עוד חייל, בסיור שלנו, גדל. בזמן שחשבתי על קרוב המשפחה שלי, הכנו את הזחל"מים לנסיעה. נסענו עד צומת קנטרה, משם התפצלנו לשני סיורים: האחד עשה את דרכו דרומה, והסיור שבו אני השתתפתי עשה את דרכו צפונה, לכיוון איסמעיליה. הסיכון לחטיפה היה ממשי מאוד, דבר שגרם לי ולחבריי לטשטש את העקבות שלנו בחול, ולראות במקביל האם יש עקבות של חיילים מצרים שאולי ניסו לחדור לשטח שלנו.

"בשלב מסוים נכנסתי עם המפקד שלי ארנון, עוד קצין בשם יוסף והמא"גיסט שלנו עזרא לאחד הזחל"מים ונסענו לעבר סוללה מעפר, כדי שהמצרים לא יראו אותנו. למרות ששכבת העפר הזו הייתה עבה ומשמעותית עדיין הבחנתי בעובדה שהמצרים עברו לצד שלנו. המפקד שלי שאל אותי בכמה מצרים מדובר ועניתי שזו כמות די גדולה, של עשרים לפחות. כדי לטשטש את העקבות שלהם, המצרים היו מעצבים את החול כך ששתי עקבות ייראו כמו אחת, כדי שנחשוב שיש כמה שפחות מהם כשלמעשה יש הרבה יותר. כדי למצוא את אותם מצרים וללכוד אותם הלכנו ברגל 60 מטר בעקבות הסימנים שהשאירו, עד שהבנתי בדיוק למה הם הגיעו -  להטמין מוקשים. חשבנו שאולי הם הטמינו אותם וברחו ולכן לא דאגנו, לא ידענו שהם כל כך קרובים, שוכבים במארב. כדי לטפל במוקשים, התקשרתי למפקדה וביקשתי שיביאו כוחות הנדסה לנטרל אותם. חשבתי שיהיה לי זמן לשבת על הזחל"ם עם המפקד שלי ולאכול משהו, עד שלפתע הרמתי את הראש וראיתי שבעה מצרים שמכוונים את הרובים שלהם אליי וצועקים: 'תרימו ידיים!' הדבר הבא שעשיתי הוא לצעוק: 'חבר'ה, מארב!' לקחתי את העוזי בידיים והתחלתי לירות עליהם בעוצמה רבה, מה שגרם להריגתם במקום. ידעתי שכאן זה לא הסתיים והבנתי מאוחר יותר שהם רוצים ללכוד אותנו בין הפטיש לסדן, ולקחת אותנו בשבי".

חייב לירות

"למרות שהרגתי שבעה חיילים מצרים זה לא הרתיע את הנותרים, שתפסו אותנו במלכודת אש. בשלב הזה עדיין נותרתי ללא פגע ועשיתי את דרכי לזחל"ם בו חיכו לי עזרא, ארנון ויוסף. לא היה היכן להסתתר כי המצרים ירו עלינו  אר-פי-ג'י ורימונים. כדי להגן על הזחל"ם, עזרא פוצץ את המצרים כמו אריה עם המא"ג שלו בחלקו העליון של הרכב, ויוסף ירה עליהם מצדי הכלי. במקביל, הרגשתי שאני לא יכול להזיז את יד שמאל והתרשמתי שארנון שהיה במצב גרוע משלי עדיין מחלק פקודות בשלווה מופתית. הרגשתי היטב את הפציעה וידעתי שאני חייב להמשיך לירות על המצרים אם אני רוצה להציל אותנו. הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות במהלך ירי חוץ מפגיעה בעצמך הוא שכדורי אויב יפגעו ברימונים שלך והם יתפוצצו, ולכן זרקתי עליהם תחילה את הרימונים ואז רוקנתי עליהם מחסנית. המזל שיחק לטובתנו, מכיוון שאחד הכדורים שירו המצרים רק שפשף את מצחו של עזרא המא"גיסט והותיר אותו ללא פגע. אם הכדור היה הורג את עזרא היינו אבודים כי בלי המא"ג לא היה לנו סיכוי. כשהתגבורת הגיעה, שמעתי מטוסים באוויר וראיתי כוח טנקים מגיע אלינו. המצרים, שעמדו להסתער עלינו, נסוגו וברחו כי הם נבהלו מהטנקים. הזחל"ם השני מהסיור שלנו הגיע לאזור ופינה אותנו אחורה לתאג"ד מאולתר, שממנו הועלינו על מסוק.

"ארנון הושכב למעלה ודמו טפטף עליי. כשהבחנתי בכך, אמרתי לו: 'מה זה ארנון, יורד ממך דם!' והוא ענה: 'שיבלי, תזכור שאם תמות אקרא לבני על שמך. ואם אני אמות תקרא לבנך על שמי. כעבור שבועיים הוא מת מפצעיו וקראתי לבני על שמו, ואביו הפך לסנדק שלו. זמן לא רב לאחר מכן, הקצינה במסוק שאלה איך קוראים לי, ובתגובה לקחתי את הדסקית ביד ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי בתל השומר והתחלתי בתקופת שיקום, במהלכה הוסבר לי שייאלצו לכרות לי את היד כי הפציעה גרמה לכך שאין אליה זרימת דם ויש ריקבון. השלמתי עם זה כי אם היו חותכים אותה ישר אחרי שהתעוררתי זו הייתה יכולה להיות מכה אדירה בשבילי, אבל בבית החולים רצו להציל אותי, ועשו מעל ומעבר. בשלב מאוחר יותר של השיקום, הרמטכ"ל בר-לב הזמין אותי למשרדו, והמצב שלי היה כל כך קשה שהייתי חייב להגיע לקריה עם אמבולנס. במפגש הוא אמר לי שהעובדה שפתחתי באש על המצרים בזחל"ם בלי שניתנה לכך הוראה מפורשת הצילה את החיים של כולנו, ושעל דברים כאלה מקבלים צל"ש. ואכן, הרמטכ"ל שבא אחריו העניק לי אותו.

"לראות את חבריך מדממים בידיעה ששעתיים לפני שתית איתם קפה, זו ההרגשה הכי נוראית שיש ופחדתי, מי שלא מפחד הוא לא גיבור. בעקבות אותו אירוע, אני מודה על כל יום בו אני חי. גם אם חסרה לי יד, אני מתפקד כי זה המחיר שהייתי צריך לשלם. לא משנה מי אנחנו, כולנו רוצים אותו הדבר - לחיות".