כשהסתובבתי לכיוון החלון מחבל פצוע דפק צרור לכיווני שרסיסיו פגעו לי בצוואר, ואני יריתי בו כדי לסיים את הסיפור

אופיר טל אתר הגבורה, במחנה 27 במארס 2014
תמיר עסיס 2014

תמיר עסיס 2014


במהלך מלחמת לבנון השנייה, נשאר סמ"ר (בדימוס) תמיר עסיס לבדו בקרב מול מחבלים, למרות פציעתו והתחמושת שאזלה הוא ניצח את הקרב # על רוח הלחימה שהפגין הוענק לו צל"ש תא"ל



סמ"ר (בדימוס) תמיר עסיס אוהב לעמוד מול קהל. הוא נכנס אל אחת האוניברסיטאות בארץ ומנצל את כישוריו הרטוריים כדי לספר את סיפורו ממלחמת לבנון השנייה. סיפור שמשאיר את הסטודנטים מרותקים אליו לכל אורך ההרצאה. כשהיא מסתיימת, ניגש אליו הפרופסור ומחמיא על ההצלחה בקרב התלמידים. "הוא אמר לי שהוא מרצה מעל שלושים שנה והוא לא היה בהרצאה, פרט לזו שלי שתלמידים לא נרדמו בה או יצאו ממנה באמצע", מספר עסיס. "המטרה שלי בהרצאות האלה, למרות כל הקיטשיות, היא להגביר את אהבת הארץ בקרב השומעים. בקרוב גם ארצה בקרב לוחמים מגדס"ר נח"ל, היחידה בה שירתתי וזו תהיה עבורי סגירת מעגל".

 

ב-30 ליולי 2006 נשלח עורב נח"ל אל הכפר א-טייבה כדי לטהר אותו ממחבלי חיזבאללה. לאחר 40 דקות של לחימה נסוגים הלוחמים שהיו חשופים לאש מחבלים, אל חדר פנימי בקומה התחתונה ותמיר נותר לבדו בפתח הבית לקרב לחיים ולמוות מול המחבלים. "היו לי שלושה רימוני רסס; אחד זרקתי לאזור בו המחבלים היו ואת השני לכיוון אליו הם ירוצו מהרימון הראשון. כתוצאה מכך מחבל אחד נהרג והשני נפצע", מסביר סמ"ר (בדימוס) עסיס. "בשלב מסוים שמתי לב שנשארה לי רק חצי מחסנית, לכן לקחתי רובה נגב מחבר שלי וכשהסתובבתי איתו לכיוון החלון, ראיתי את אחד המחבלים שנפצע מהרימון. הוא דפק צרור שרסיסים ממנו חדרו לצוואר שלי. הבנתי שנפצעתי קשה, ותוך כדי יריתי במחבל".

חרף היותו לוחם בודד מול מחבלים רבים, הוא הצליח לנצח בקרב. למרות פציעתו הוא לא היסס להמשיך ולהיאבק במחבלים עד שהכניע אותם, ובכך הציל חיי אדם רבים. במעשיו אלה הפגין סמ"ר (בדימוס) תמיר עסיס רוח לחימה, יוזמה נחישות ואומץ לב ועל כך קיבל צל"ש ממפקד עוצבת הפלדה דאז, האלוף גיא צור.

 

המלחמה חזרה, ובגדול

לפני המלחמה תפס גדס"ר נח"ל, קו בגזרה הצפונית של איו"ש. כשנתיים לאחר סיום האינתיפאדה השנייה נהנתה הגזרה משקט יחסי שאיפשר ללוחמים לשלב בין שגרת הקו לפעילות פנאי וגיבוש. נדמה היה כי דבר אינו יכול לעצור את האידיליה. "זו הייתה תקופה נהדרת שבה הרבינו לשהות בקיבוץ בית אלפא הסמוך שם קיבלנו פינוקים. לשגרה שלנו הייתה תבנית מאוד ברורה: כל בוקר קפצנו לסחנה, בערב הלכנו לפעילות מבצעית, חזרנו לסחנה לישון-וחוזר חלילה. כל זה נגמר כשהודיעו לנו שגלעד שליט נחטף. המפקד שלנו אמר: 'חברה, קופצים לעזה' וזה היה מזעזע בעיניי כי אנחנו לא רגילים ללחימה באזור כזה. התחלנו לארוז את כל הציוד ולהתכונן לירידה דרומה וללחימה במתאר עזה. בזמן שאנחנו מנסים להפנים שבזמן הקרוב נהיה בעזה, נחטפו גולדווסר ורגב המפקד שוב פונה אליי ואומר-טעות, עולים ללבנון. חשבתי לעצמי-אללה יוסטור! חיזבאללה זה כבר סיפור אחר, יש להם טילים שקשה להתמודד איתם והשטח בו נהיה הוא מאוד סבוך וטרשי. נכנסנו ללבנון וכעבור קילומטר וחצי הסתובבה לי הרגל והקרסול אבל המשכתי ללכת על הרגל הנקועה עד שהכאבים הפכו לבלתי נסבלים. לפתע התחיל מטח פצמ"רים אדיר ונשכבנו על הרצפה.

"הכאב נעלם ובלי שהספקתי להבין מה קרה קיפלו אותנו והייתי שמח מאוד כי רציתי לטפל ברגל שלי. אחרי שהיא טופלה חשבנו שאם נגמרה המלחמה אז הגיע הזמן לעשות כיף כי הקטיושות לא נראות באופק. ישבנו עם גיטרות ואוכל בבניאס כדי לנקות את הראש אבל אז התחיל ירי קטיושות שהחזיר את המלחמה, ובגדול. הוקפצנו לקיבוץ שניר שם הסבירו לנו שהמטרה החדשה הוא הכפר א-טייבה שנמצא בגזרה הצפון מזרחית של דרום לבנון. את השיחה עם המג"ד שהקדימה את הכניסה שלנו לשם אני זוכר עד היום. הוא אמר: 'אין שם אנשים חיים, רק חיות, ואם יש מישהו חי- אז זה מחבל. אחרי הליכה קשה של 12 קילומטר הגענו לכפר עם שחר. זה היה גן עדן מהול בגיהינום. מצד אחד נוף פסטורלי ומצד שני תנועת מחבלים שבעקבותיה פתחנו בירי של טילי RPG ולאו. לקח לי חמש שניות כדי לקלוט שאני במלחמה, נכנסתי להילוך איטי בראש ואמרתי לעצמי- אתה צריך לעשות סוויצ'. המשימה שלנו הייתה לכתר שישה בתים שנמצאים בנקודה שולטת בכפר. התפקיד שלי היה לאבטח את הכניסה הקדמית שנמצאת בזווית של תשעים מעלות אל הכפר ולשם כך הייתי צריך לפוצץ את דלת הכניסה. התערבתי עם החברים שאם אני יורה 25 כדורים לדלת היא מתפוצצת וכמובן שזה לא קרה. אז שלא יעבדו עליכם המיתוס מהסרטים הוא לא נכון. כשראינו שזה לא עובד, פוצצנו את הדלת עם לבנות חבלה.

 

פחדתי למות

"אחרי שהדלת התפוצצה הבחנו בגרם מדרגות ולידו פתח ענק שצופה על הכפר. הורתי לצלפים שמחוץ לבית להיכנס וכשאחד מהם רץ לעברי נורה טיל RPG שפגע בקיר ושלח רסיסים אל הרגל שלי. אותו לוחם ועוד אחד שהיה מימיני נשכבו על הרצפה כתוצאה מההלם וכעבור 10 שניות התחיל מטח יריות ביני ובין שני המחבלים ששהו בבתים הסמוכים, שני צלפים ועוד שני מחבלים קרובים אליי. דרור בא לעזור לי בהתמודדות איתם אך צלף דפק לו כדור ברגל, ולצביקי שנחלץ לעזרתי נורה כדור לראש שבמזל רק שרט לו את המצח. בשל כך, המפקד צעק על כולם להישאר בחדר הפנימי ואני נותרתי לבדי מול המחבלים. אחרי 40 דקות נגמרו לי המחסניות, לכן זרקתי רימון רסס אחד על המחבלים, ואחר לכיוון אליו הם ברחו. כתוצאה מכך נהרג מחבל אחד והשני נפצע. האש ירדה וזה איפשר לי לזרוק את אחד הבחורים ששכבו לחדר הפנימי ולקחת את הנגב מחבר שלי. כשהסתובבתי איתו לכיוון החלון המחבל הפצוע דפק צרור לכיווני שרסיסיו פגעו לי בצוואר, ואני יריתי בו כדי לסיים את הסיפור. מיששתי את הצוואר שהרגיש כמו גוש גדול של דם. רצתי אל החדר הפנימי וכעבור כמה דקות התעוררתי עם המון אינפוזיות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שפחדתי למות. אחרי חצי שעה מסוקי אפאצ'י שיטחו את בתי המחבלים.

"עברה רבע שעה עד שחילצו אותנו לנקודת איסוף בה שהו לוחמי 669. אחד מהלוחמים שלהם הוציא בטעות את הקיבוע שעשו לי בכתף כשהוא הרים אותי מהאלונקה ובגללו השיקום שלי נדחה בחצי שנה. הוא התנצל בפניי ואמרתי לו שהכל בסדר, כי הוא הרגיש את הכאב שלי, ולכן אני מבין אותו. בכל הזמן הזה, האדם היחיד מחוץ לאירוע שידע שנפצעתי הוא בן דוד שלי שהיה אז ב-669 אבל אכל ארוחת ערב עם כל המשפחה, לרבות אמא שלי. הוא ידע על החילוץ שלנו וכשהוא שמע שיש פצוע בשם תמיר מהעורב הוא ידע שזה אני. במהלך הארוחה, כשאמא שלי הייתה שמחה מתמיד הוא כבר ידע, אני בטוח שהיה לו קשה לשמור את זה בבטן. אני שמח שיצרתי איתה קשר בבית החולים ושהוא לא סיפר לה כשעוד הייתי בלבנון- המחשבה הזאת מצמררת אותי. אחרי הפציעה המג"ד אמר לי שהצלתי את כולם ושללא חיץ האש שיצרתי בין המחבלים לבית הם היו חודרים אליו ומפוצצים אותו מבפנים. החבר הכי טוב שלי אמר שהייעוד שלי מרגע הגיוס היה להגיע לנקודה הזאת בלבנון ושעשיתי זאת בגדול. אחרי המלחמה התחלתי להרצות בבתי ספר ואוניברסיטאות כדי להגביר את אהבת הארץ באמצעות הסיפור שלי וזה מוכיח את עצמו כי צעירים רבים השתכנעו בזכותי ללכת לקרבי. מהמלחמה למדתי שחיים פעם אחת וגם זה לא בטוח. צריך להבין שהיום אני כאן אבל מחר ייתכן שלא אהיה, ולכן צריך להיות שמח ככל האפשר- למרות שקשה".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה