צלליות של מסוקים

יהודה אונגר אתר הגבורה, במחנה אוקטובר 2013
יהודה אונגר 2013

יהודה אונגר 2013


סרן (מיל') יהודה אונגר היה מ"מ פטרול במלחמת לבנון השנייה. על חלקו בחילוץ הנספים בהתרסקות המסוק קיבל צל"ש מח"ט.



עלינו למסוקים ללבנון ביום שישי ב־21:00 בערב. עם הנחיתה, התחילו לירות עלינו. טיל אחד פספס ממש ברגע האחרון את אחד המסוקים והמשיך לעבר הים. נחתנו ליד מוצב או"ם נטוש שהמחבלים הפכו לנקודה המרכזית שלהם במרחב. זה היה המקום שהכי חששנו מפניו, כי זו הייתה עמדה מבוצרת היטב. בלי להתמהמה התחלנו לכוון אש ארטילרית על כל המקומות שאיימו עלינו, ולמעשה, תפסנו שליטה על העורק של המקום.הסמג"ד שאל אותי באחת הפעמים אם כוחותינו לא יורים קרוב מדי למיקום שלנו. אמרתי לו שזה קרוב, אבל שימשיכו. זכרתי את התובנה שעלתה לי ביום ירושלים שלפני המלחמה, כשדיברנו עם הוותיקים  של החטיבה, והם הסבירו שאמנם הירי מצדנו לעתים היה קרוב אליהם מאוד, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק. הבעיה העיקרית שלנו באותו זמן הייתה שלא ידענו איך לחבור אל שאר הכוח, כי היינו בנקודה שונה מזו שהתכוננו אליה.קיבלתי ממחלקה 3 כיוון ומרחק, הסתכלתי על הכוכבים וניווטתי בעזרתם. זמן קצר לאחר מכן הגענו אל שאר המחלקות והיינו רגועים. מרגע שחברנו לפלוגה, התחלנו לפעול בצורה מעולה. כיוונו אש ארטילרית מדויקת היישר אל מקומות המסתור של המחבלים.

ב־12 באוגוסט אני זוכר את עצמי מתעפץ קצת, כשהמשקפיים שלי מונחים על המצח, וראיתי צלליות של מסוקים שלנו. פתאום הבחנתי במשהו פוגע במסוק, שהפך לכדור אש ממש מעלינו, והתרסק קרוב. חיכיתי קצת עד שהתאפשר לי להתקרב. לא ידעתי מי היה על המסוק, אבל היה לי ברור שכוח שלנו צריך להגיע לזירה.המסוק היה שבור לחתיכות, ולא היה אף זכר לצורתו המקורית. צעקנו "צה"ל, צה"ל" ולא התקבל שום מענה. באינסטינקט הראשוני, רק רצינו להגן על הגופות ולמנוע את חטיפתן. כל כמה זמן התרחקנו מהזירה וחזרנו אליה כי אמרו לנו שמדובר באזור חשוף, שקל לירות עליו מרחוק. בבוקר, כשהאש כבתה, חזרנו לחפש את הגופות. סרקנו המון שעות אבל לא מצאנו שום דבר. רק אחרי זמן מה זיהיתי שתי גופות מוטלות בשטח ואספתי אותן.פרסתי את המחלקה מחדש, וכל פעם יצאתי לחפש עם כמה חיילים בודדים. מלאכת האיסוף הייתה לא פשוטה בכלל. רוב האנשים לא מורגלים במשימה כזו, וכמובן שגם לי לא היה ניסיון קודם בזה. בהתחלה צירפתי אליי בן זוג צעיר יחסית מהמחלקה, אבל ראיתי שהוא לא עומד במשימה מבחינה נפשית, שקשה לו מדי, אז החלפתי אותו במישהו מבוגר יותר.פלוגה אחרת שלחה כוח שיעזור לנו בסריקות והתחילו להגביל אותנו בזמן בגלל שהיינו חשופים. כל פעם ביקשתי הארכה. הפכתי חלקים והרמתי דברים, וככה הצלחתי לאתר עוד שתי גופות. חשבתי שזהו, שמצאתי את כולם, אבל מהדיווח שקיבלנו מחיל האוויר התברר שחסרה גופה אחת. החיפוש נמשך שעות ארוכות והיינו מותשים, עייפים וצמאים מאוד. כשהבינו מה המצב שלנו, שלחו לנו מים במצנחים, אבל הם נחתו באזור שלא היה בשליטתנו וזה לא הועיל.אחרי לא מעט סריקות, הוחלט לשלוח למקום צוות שמתמחה באיתור נעדרים. זה היה ביום ראשון לפנות ערב. הצוות המורחב, שהיה מורכב מלוחמי 669, ירד אלינו. הם גילו את הגופה החמישית ממש ברגע האחרון. זה היה יום שני, היום בו נכנסה הפסקת האש לתוקפה. בערב כבר התחלנו לצעוד לעבר ישראל. אמנם לא היו ניצולים בתקרית, אבל הצלחנו להחזיר את כל הגופות לקבורה בארץ.המג"ד, קובי כחלון, אמר לי כשהגענו לישראל שהוא דיבר עם הרמטכ"ל כדי שיוענק לי צל"ש. אמרתי לו שלדעתי לא מדובר בפעולה הרואית במיוחד. הוא הסביר למה הוא חושב שכן, ודווקא שכנע אותי בטיעון שלו. הוא אמר שמעשה כזה אולי תואם לרמה הערכית שהייתה בארץ לפני 30 שנה, אבל שהיום, כשהחברה הפכה לאינדיבידואלית וכל אדם חושב קודם כול על עצמו, זה מעשה לא שגרתי.



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה