החוב של יוסף חגואל
|
יוסף חגואל 2013
החובש שלמה אפשטיין ז"ל קיבל על מעשהו את צל"ש הרמטכ"ל ובהמשך את עיטור העוז. חגואל משרת בחטיבה מ־1967 ועד היום
למה הייתי שם? למה נפצעתי? למה הוא היה צריך לטפל בי? שנים הרגשתי כאילו אני אשם וזו הייתה הרגשה איומה. הרגשתי כאילו אני עשיתי לו משהו, הרגשתי שבאשמתי הוא מת. אני מתרגש כל פעם שאני שומע את השיר, והיום הוא הרבה יותר מדבר אליי. ביום השני למלחמה נפצעתי ליד העיר העתיקה מהפגזות של הירדנים. פצצת מרגמה נפלה לידי ושתי הרגליים התרסקו. גררו אותי לנקודת טיפול ושלמה אפשטיין התחיל לחבוש אותי, ואז גם נקודת הפינוי חטפה אש מרגמות. מסביב כולם קמו וחיפשו מחסות, אבל אני לא יכולתי לקום. נשארנו שלמה ואני צמוד לקיר, חשופים לגמרי. הוא גרר אותי לאיזו פינה ונשכב עליי. אמרתי לו: "תסתלק, חבל ששנינו ניפגע", והוא אמר לי: "אל תדאג, יהיה בסדר". כשפצצת המרגמה מתפוצצת, ההדף יוצר פטרייה ולמי שנקלע אליה, אין הרבה סיכויים. המרגמה נפלה מטר וחצי מאיתנו והיינו בתוך הפטרייה, עפנו מההדף. הרגשתי שהגוף נקרע, חשבתי שאני גוסס. עצמתי את העיניים ואמרתי שאני זוכר את עצמי שלם, אני רוצה ככה למות. אבל אז, כשהעיניים שלי עצומות, אני שומע את הקולות של אלה שחילצו אותנו אומרים “קחו אותו, הוא קשה". מעמיסים אותי על אלונקה ואז אני אומר להם, “יש פה עוד מישהו". והם אמרו לי, “אין פה אף אחד". בני המשפחה של אפשטיין לא רצו להיות איתי בקשר. זה כאב להם מדי. עם השנים התחתנתי ואשתי נכנסה להיריון וילדה יומיים לפני יום הזיכרון. הוצאתי אותה מבית־החולים ונסעתי לקבר של שלמה. בסמוך אני רואה שתי נשים, הבנות דודות שלו. אמרתי להן שאני החייל ששלמה הציל, שנולד לי בן לפני יומיים ויש לו ברית ואני רוצה להזמין את המשפחה שלהם ולקרוא לתינוק שלמה. הם הגיעו לברית. אבא של שלמה היה הסנדק של בני. עד היום אני נפגש עם אחותו ואנחנו מוזמנים לדבר יחד על הסיפור שלנו. כשאני מנציח אותו, אני מרגיש שאני מחזיר את חובי לו. שנים היה לי קשה לדבר על זה. הרגשתי לא נוח, הרגשתי שאני אשם במותו. קיבלתי את החיים במתנה משלמה אפשטיין, וגם בזכות זה שהצבא חינך אותנו שלא משאירים פצוע מאחור, לכן אני מרגיש חייב גם לצבא. כל עוד אני יכול לתרום לצבא אני ממשיך, אני שיאן המילואים עם 2,000 ימים שצברתי.
יוסף חגואל ליד קברו של מצילו שלמה אפשטיין