"ירינו בטנק הראשון בשיירה הסורית, כדי שהם לא יוכלו להתקדם, ובטנק האחרון שהם לא יוכלו לברוח ומאותו הרגע לא נשארו להם הרבה אופציות"

כל שריונר מתחיל יודע שחל איסור חמור על הדלקת סיגריה בטנק מחשש לדלקה. בעבור סא"ל (מיל') אייל גור אריה, הדלקת הסיגריה נחשבת עד היום עניין גדול בהרבה משרפה, בעינייו היא האות שבישר על תחילתה של מלחמת שלום הגליל. "כשחצינו את הגבול ללבנון התותחן שלי שאל אותי, 'המ"פ, אפשר להדליק סיגריה?' הופתעתי מבקשתו, מכיוון שלא מקובל לעשות זאת בטנק ולכן שאלתי אותו 'מה קרה, מלחמה?' באותם רגעים היינו בטוחים שמדובר רק במבצע, אך לאחר מכן התברר- זו מלחמה".

במלחמת לבנון הראשונה שירת אייל גור אריה כמ"פ שריון בעוצבת כפיר שנלחמה בכוחות קומנדו סוריים. כאשר הגיעה העוצבה סמוך לכביש ביירות- דמשק, היא נתקלה בהתקפת טילים קשה שפגעה בסמג"ד והותירה את גור אריה כעומד בפרץ. "ראיתי שהטנק של הסמג"ד נפגע משני טילי RPG והוא עצמו נפל פנימה לתוך הטנק. לא יכולנו לעבור כי הטנק שלי היה מאחוריו ונסענו בציר הררי. הנהג שלו לא ידע שהם נפגעו ולכן המשיך לנסוע, אך הסמג"ד שהצליח לעלות חזרה לצריח כיסה את הפריסקופים מבחוץ על מנת שהנהג יעצור. הנהג שם ברקס והסמגד עף קדימה, אך הצליח להעמד לפני הטנק", מספר גור אריה. "יכולתי להידחק עם הטנק שלי על ידו והבחנתי בשני סורים שמנסים להוציא פגז. הוא אמר לי שהוא בטוח שהוא הולך לעולמו באותו רגע, אבל יריתי בהם ותפסתי פיקוד".

לאחר שלקח את המושכות, הצליחה העוצבה לנטרל את חיילי הקומנדו הנותרים שעמדו בדרכה, עד כיבושו המלא של כביש ביירות דמשק. במעשיו אלה הוכיח סא"ל (מיל') אייל גור אריה נחישות, אומץ לב ודבקות במשימה ועל כך קיבל צל"ש ממפקד פיקוד הצפון דאז, אלוף אמיר דרורי ז"ל.

התקלות ראשונה

בימים שקדמו למלחמת שלום הגליל מונה סא"ל (מיל') גור אריה למ"פ בעוצבת כפיר. עוד בטרם מונה לתפקיד, הוקפצו חיילי העוצבה לעיתים תכופות לגבול הלבנוני הסוער, שסבל מהתקפות טילים תכופות. "יום לפני המלחמה הטנקים שלנו היו בבקעת הירדן, ואנחנו היינו בבט"ש באיו"ש. כשהוקפצנו הסמ"פ העמיס את הטנקים על מובילים ואנחנו נסענו היישר מאיו"ש לאזור גבעת משם, שם היה שטח הכינוס לפני המלחמה. בסה"כ, התמונה שהתקבלה לפי התוכניות המבצעיות היא שעומד להיות מבצע קטן אותו נגמר תוך שבוע- שבועיים ונחזור לישראל. לא הייתה דרמה מכיוון שלא התכוננו למשהו דרמטי. בגדוד היה חוסר אמונה בסיסי על כך שהמבצע בכלל יתקיים, מכיוון שכמות ההקפצות צפונה הייתה רבה. בסופו של דבר, הבנו שמשהו רציני יותר עומד להתרחש כשהייתה שיחה של המג"ד והמח"ט שהסבירו שאנחנו נכנסים למבצע, והתלחנו לשנן את הצירים ולחזור על התוכניות. במסגרת הכניסה אני זוכר שברגע שחצינו את הגבול, התותחן שלי שאל אותי: 'המ"פ אפשר להדליק סיגריה?' דבר שלא מקובל לעשות בטנק, ואני שאלתי אותו: 'מה קרה? מלחמה?' כמה שעות לאחר מכן שמענו ברשת הקשר שהחלו היתקלויות מקדימה, כשאצלנו הנסיעה עוד הייתה מאד חלקה, והרגישה כמו טיול".

"מרשת הקשר הבנו שהגדוד הראשון של חטיבה שנכנס ללבנון נתקל בכפר עין- זחלתא כשהוא בא לחלץ את גדוד 'אדם'. הגדוד שלנו היה אמור לעקוף את הכפר אבל ציר הנסיעה הצידי שעליו היינו אמורים לנסוע, ועליו גישרונים קרס תחת נטל הטנקים כך שנאלצנו לעלות על ציר יותר ראשי. בדיעבד הבנו שזה היה למזלנו, אם היינו נשארים על אותו ציר, היינו נכנסים היישר למארב של גדוד סורי שחיכה לנו. בנקודה זו קיבלנו פקודה להתייצב לעת בוקר בכפר ולחפות על החילוץ של גדוד 'אדם', וזאת הייתה ההיתקלות הראשונה שלנו עם הסורים. המראה הראשון שאני זוכר הוא כפר יפהפה מוקף גפנים וכרמים שיושב מתחתינו. זיהינו בו טנקים שלנו שהושמדו על ידי הקומנדו הסורים, ולעומתם טנקים סוריים שיורדים מצפון לדרום על מנת לנצל את המומנטום המוצלח של הקרב מול גדוד 'אדם'. כדי לנטרל אותם, ירינו בטנק הראשון בשיירה הסורית, כדי שהם לא יוכלו להתקדם בציר ההררי של הכפר, וגם בטנק האחרון של השיירה כדי שהם לא יוכלו לברוח ומאותו הרגע לסורים לא נשארו הרבה אופציות, מה שעזר רבות בחילוץ של גדוד אדם".

צלם אנוש

"לאחר עין זחלתא הייתה הפסקת אש של כמה ימים כשבסיומה קיבלנו פקודה לנוע אל עבר כביש ביירות דמשק כדי לחסום את ההגעה של הסורים לביירות ואת העברת האמל"ח שלהם למחבלים. במרחק של שניים או שלושה קילומטר מהכביש הייתה גבעה שכונתה המסולעת, והגדוד שלנו קיבל את ההנחיה לכבוש את הגבעה הזאת על מנת לאפשר מעבר אל עבר כביש ביירות דמשק. המג"ד שלנו פרש מכיוון שלא הרגיש טוב, והסמג"ד החליף אותו בפיקוד. במשך מספר פעמים ניסינו לצאת למתקפה והייתה התנגדות מאד חזקה מאזור הגבעה המסולעת, שהתבטאה בירי טילי סאגר שהונחו מרחוק על ידי כבל עם חוט. כמות החוטים שמצאתי על הצריח שלי לאחר הקרב הוכיחה שהייתי מטרה לטילים רבים שפספסו אותי במזל. לסמ"פ שלי לא היה את המזל הזה ופגע בו טיל שגרם להבהק עצום, והרבה אש ועשן. כשנכנסתי לטנק שלו הבחנתי שהוא נפצע באזור הבטן והרסיסים. פקדתי על הצוות שלי להוריד את הסמ"פ ממנו והמשכתי לפקד על הפלוגה. הצוות שלי הניח אותו בסלע ליד הטנק, ועבר מעליו עם הטנק. הייתי בטוח שהטנק דרס אותו, וכשראיתי שהוא זז כל מה שהוא שאל זה למה דרסו אותי. אך הוא פונה תוך שעה לבית החולים רמב"ם, וחייו ניצלו. בשלב הזה התקבלה שוב פקודה לתקוף את הגבעה המסולעת. הייתי מאחורי הטנק של הסמג"ד, שהיה ראשון בשיירה. הטנק שלו חטף שני טילי RPG. הסמג"ד נפל לתוך הטנק, ולא יכולתי לעבור אותו כי היינו בציר הררי. הנהג שלו לא ידע שהם נפגעו, כי הם היו בתוך הצריח ומערכת הקשר הפנימית שלהם התקלקלה, אך הסמג"ד הצליח לצאת מהטנק ולכסות את הפריסקופים של הנהג. בתגובה, הנהג שם ברקס והסמגד עף לפני הטנק, ונעמד. במקרה הוא ממש עצר במקום שיצר לי מרחב קטן להידחק על ידו. הבחנתי בשני חיילי קומנדו סורים שעומדים להפגיז אותנו".

"הסמג"ד אמר לי שהוא בטוח שהוא הולך לעולמו באותו רגע, אבל אני יריתי בהם והתחלתי לנסוע קדימה. דיווחתי למח"ט שהסמגד נפצע, והמשכתי קדימה עם הפלוגה עד לכיבושה המלא של הגבעה המסולעת. זה בעצם פתח את הפקק של החטיבה אל כביש ביירות דמשק, ותוך חצי שעה היא מילאה את משימתה. התברר מהשבויים הסורים שלקחנו, שבפגיעתם בטנק הסמג"ד, הם ניסו לעשות בדיוק מה שעשינו להם בעין זחלתא אך ברגע שאני המשכתי קדימה המערך שלהם קרס. להפתענו מצאנו בשוחות שם חיילים סוריים שהסמל שלהם ירה להם ברגל על מנת שלא יברחו וימשיכו לירות עלינו, וזו אכזריות לשמה. לאחר המלחמה הייתי שלוש שנים בלבנון. הפריעו לי מאד מקרים שפגעו במוסר ובערכיות, והייתי קשוח מאד בנושא עם חיילי שאפילו ניסו לקטוף פירות מגינה של לבנונים. כשכובשים אוכלוסיה, אחד הדברים שחייבים לשמור עליהם הוא צלם אנוש. בכל פעם שבאו לבקר אותנו אנשים כל מה שהיה להם להגיד זה שאנחנו פה בשביל להגן על עצמנו. אם כן, למה לשבת בלבנון כשקל יותר להגן על עצמנו מהגבול? היכולת מצד אחד להכיל את התעוקה המצפונית הזאת ומצד שני לעשות את מה שצריך ברמה המקצועית ביותר היא המפתח לבגרות אמיתית. המלחמה צריכה להישמר כאופציה אחרונה בלבד, וזה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לחנך אנשים אליו- אך אין לנו ברירה".