"פחד מוות, הרגשה כזאת לא הרגשתי בחיים"

אבא חדש עומד בלב שדה מוקשים בלבנון, עליו לטפל באירוע רב נפגעים עם אספקה רפואית מינימלית  ולשרוד מספיק זמן כדי שיחידת החילוץ תוכל להגיע ולפנות את צוותו ממשימתם שכשלה. במלחמת לבנון השנייה, אחרי חתימה על הסכם הפסקת האש בין הצדדים הלוחמים, קיבל ד"ר סרן אלכסנדר קפלון את המשימה להצטרף לכוח של חטיבת גבעתי ולהיכנס ללבנון בחשאי. מטרת המשימה הייתה לבדוק האם הפסקת האש נשמרת גם בצד הלבנוני. הצוות מנה כ-30 איש: כוח מגדוד "שקד" של חטיבת גבעתי, קפלון כרופא, וחובש שיעבוד תחתיו. הם היו אמורים להיכנס קילומטרים בודדים לתוך השטח ולתצפת מעל לגבעה, שהחביאה בצילה שטח בו יכלו לעבוד כוחות האויב בלי להתגלות. עם היציאה למשימה אנשי הנדסה פרצו מעבר בגדר הגבול ושניות לאחר מכן הכוח נכנס לפרצה החדשה בגדר. כשהוציאו את ראשם היו במדינת אויב.

אפילו הירח לא עזר

בדרך למשימה איבד הצוות את דרכו בשטח. "הלכנו בשטח האויב ולמרות ג'י-פי-אס, פלאפונים ואפילו הירח, התברברנו", משחזר קפלון. אחרי שעות של הליכה בעלטה המאיימת של מה שהיה ימים קודם לכן שטח אש, הגיע הכוח לנקודת מפנה במסע שלהם. פיצוץ עוצמתי נשמע לפתע. "אני חשבתי שיורים עלינו ורצתי מהשיירה הצידה, נשכבתי, דרכתי והסתכלתי מאיפה מגיעות היריות", מספר קפלון, אבל קול יריות לא נשמע. דממה מילאה את אוזניו עד שהופרעה בידי קול פיצוץ נוסף. אחרי הפיצוץ השני הבין הד"ר שלא נפלו למארב לבנוני, אלא שבחיפושם אחרי הדרך הנכונה נקלעו לתוך שדה מוקשים ישראלי שהונח בשטח. בפיצוץ השני נפגעו כמה מחיילי גדוד "שקד".

כשקפלון הבין זאת הוא רץ חזרה לשיירה וקרא בקשר ליחידות חילוץ. כששם לב לדחיפות הטיפול בפציעות הוא נתן את ציוד הקשר לחייל אחר וחיפש דרך להגיע אל החיילים הפצועים, שספגו נזק כבד ואיבדו רגל במקטעים שונים. הפצוע החמור ביותר איבד את רגלו עד לבטנו התחתונה. המצב היה עגום ואספקת משככי הכאבים הייתה דלה. "אף פעם לא שמעתי פיצוץ של מוקש, זה היה משהו חדש, לא מוכר. גם הכוחות היו מבוהלים כי זה לא היה אירוע סטנדרטי. הייתי מלא באדרנלין והיה לי ברור מיד שאין לי זמן לזה ושאני צריך לטפל בפצועים".

שדה מוקשים

תחת לחץ עצום הוטלה על קפלן המשימה לטפל בכל הפצועים כשסכנה נשקפת לחייהם, הן  מפציעותיהם והן מהחשש כי יתגלו עקב רעשי הפיצוצים. הוא החל במלאכתו בעודו מנווט דרך שדה המוקשים בזהירות רבה. "פחד מוות, הרגשה כזאת לא הרגשתי בחיים ומקווה שלא ארגיש אף פעם. רק אני והחובש זזנו בתוך השדה. לפני המשימה הראו לנו איך לעבוד בשטח, אבל הכלי שלנו לא עזר במיוחד כי האדמה הייתה מלאה באבנים, אז לא באמת ידענו איפה אפשר לדרוך", אומר קפלון. "בכל זאת אתה מתפלל לא לדרוך על המוקש וככה הלכנו מפצוע לפצוע. בסך הכול היו שלושה קטועי גפיים מתחת לברך ואחד שנקטעה לו כל הרגל עד לבטנו התחתונה, כולל איבריו", מרחיב קפלון. "הוא דימם הרבה והיה זקוק למורפיום, אבל לא יכולתי לתת לו מספיק כי בתיק שטח יש כמות מועטה של מורפיום והאחרים היו זקוקים לו גם כן. אם ייכנסו לשוק מהכאב  ללא מורפיום הם היו עלולים למות. הוא התחנן, צעק וקילל אבל לא יכולתי לעזור לו יותר", מתאר קפלון במבט עצוב. הרופא החל לחבוש ולטפל בכל הפצועים האחרים שכן פציעותיהם היו קלות יותר, ולכן הטיפול בהם היה יותר פשוט וזריז. הוא חבש, חסם עורקים וניקה את פציעותיהם תחת השעון המתקתק של שדה המוקשים ובחשכה מוחלטת. הדלקת פנס לא הייתה אופציה כי היה חשש שכפר קרוב יראה אותם וכוחות לבנוניים יגיעו במהרה. אחרי שסיים קפלון עם הפצועים האחרים הוא חזר  לחייל שספג את הפציעה הקשה ביותר. הרופא הנחוש לא הצליח למצוא דרך לעצור את הדימום כיוון שהפצוע איבד את כל המקומות האפשריים לשימוש כנקודות לחץ. בלית ברירה, לחץ קפלון ישר על עורקו המפורק כדי לעצור את הדימום הקטלני. החייל קילל וצעק וצרח מכאבים, חדירה לתוך גופו כדי לעצור דימום הייתה כמו אש מתחת לעורו, אבל קפלון לא הרפה והצליח להשאיר את כל החיילים בחיים עד שהגיעו כוחות חילוץ לשדה המוקשים.

כמו נמלים

בזמן שחיכו לפינוי הנחוץ גילה קפלון שציידו את צוות הפינוי לא נכון, מים התערבבו עם סולר והצוות הושבת. בזמן שחיכו לצוות נוסף שיבוא לחלצם עברו שעות והאדמה סביב קפלון, שלחץ על עורקו של החייל הפצוע, החלה להאדים כשהחיים בורחים מתוך עורקיו. בשעות הבוקר הגיע צוות פינוי וטנק בודד. צוות הפינוי החל להרכיב דרך עליה יוכלו ללכת חיילי הצוות החוצה משדה המוקשים, ובזמן שעשו זאת דמות מוכרת יצאה מן הטנק הבודד. המג"ד של החיילים שנפצעו הגיע לזירה כדי לבדוק את מצבם ולחפות עליהם. "הם עבדו כמו נמלים, בשקט וברוגע אבל במהירות על בניית השביל, הניחו שלב ושלב ולאט-לאט התקרבו אלינו", מתאר קפלון. כשסוף-סוף יכלו לעזוב את שדה המוקשים אחד החיילים האחרונים שיצאו מהשדה התרגש יתר על המידה אחרי לילה מורט עצבים ללא שינה, פספס בצעדיו את השביל שהרכיבו חיילי החילוץ ודרך על מוקש נוסף. רגלו נקטעה. מעוצמת הפיצוץ רסיס חתך את צווארו של המג"ד והד"ר הרים את הציוד ורץ אליהם. הוא טיפל בחייל שדרך על המוקש ואיבד את רגלו מתחת לברך, וללא הפסקה לנשימה עבר לטיפול בצווארו של המג"ד. כשהגיעו חזרה לארץ בעזרת צוות החילוץ הוזנקו מסוקים לפנות את הפצועים, בהם המג"ד, שאת מצבו הצליחו לייצב בבית-החולים בזכות טיפולו של קפלון, והחייל שאיבד את רגלו, אותו לא הצליחו להציל למרות ההקרבה והמאמצים של הרופא ההמום. "וזהו, האירוע נגמר. כשהיה מותר התקשרתי לאשתי כולי נרגש, לחוץ, נולד לי בן שלושה שבועות קודם לכן ואמרתי לה שלפני כל צעד התפללתי לאלוהים, הוא נתן לי בן שעוד לא ראיתי ואני רוצה לחזור".

 גאה אחרי הכול

אחרי שהמבצע נגמר הוחזרו חברי הצוות לבסיס, להחלמה ותחקור לפני שישוחררו הביתה. כשהגיע קפלון לבסיס הוא צפה במחזה שהיה לו חדש לגמרי. "כל החיילים עמדו ובכו, מסדר שכזה לא ראיתי, הם כבר שמעו מה קרה, וכשנסענו ברחבי הבסיס הם ניסו לדבר איתנו. אני רק רציתי להגיע הביתה אבל אז רק התחילו התחקירים", מוסיף קפלון. כשחזר הביתה הניח את תיקיו ונפל לשינה, בקושי אמר שלום לאשתו ולבנו הצעיר. הוא חזר מלבנון אדם שונה, חולה. מהזרקות האינסולין חלה בסוכרת והלחץ הלא אנושי מולו עמד שבר משהו עמוק בתוכו. הוא פיתח הפרעה פוסט-טראומתית. סרן ד"ר קפלון נפגש עם פסיכיאטר ועדיין נפגש איתו כדי לטפל בעצמו, אחרי מה שעבר ואחרי הלילה ההוא שעדיין חי בתוכו עד לפרט הקטן ביותר. "התפרצויות זעם, כעס, קודם תמיד הייתי אדם שמח, אפילו מדברים קטנים, חיוך מאוזן לאוזן״, מתאר הרופא את מצבו. "מה שגרם לזה זה הלחץ, הפחד, העובדה שלא יכולתי לעזור לאדם שכל כך סבל. הצרחות שלו כשהוא ביקש עוד מורפיום שהיה לי ולא יכולתי לתת לו, אני ציפיתי לעוד פצועים והם באמת הגיעו. הייתי צריך לבצע החלטות קשות", ממשיך קפלון. "אבל אם הייתי צריך לעשות את זה שוב, וכבר נכנסתי שוב לשטח בעזה, הייתי עושה את זה, כי זה כמו ילדים, מישהו חייב לעשות את זה. גם ככה רק חמישה אחוזים מהרופאים משרתים, למרות שצריך", מספר קפלון. כיום קפלון עוסק ברפואה גם באזרחות ואחרי טיפול ומאמצים הוא חזר לשגרה, משחק עם בנו וחי בזוגיות מאושרת עם אשתו. הוא מתמודד עם הזיכרונות הקשים של אותו לילה אבל גם גאה במה שעשה.