הוא לא עשה כדי שיגידו

ליטל קפלן אתר הגבורה, במחנה 21 ביולי 2016
רועי קליין בטיול שחרור

רועי קליין בטיול שחרור


כמעט כל לוחם המשרת היום בצה"ל גדל על הסיפור הזה: הרגע בו רס"ן רועי קליין ז"ל חירף את נפשו למען חייליו, קפץ על הרימון והכריז בקשר "קליין מת". עשר שנים בדיוק אחרי הלילה הקשה בבינת ג'בל, "במחנה" חוזר אל קולותיהם של חבריו, בני משפחתו ועמיתיו לצבא כפי שתועדו מעל דפי העיתון



''הוא  לא  עשה  כדי  שיגידו''

ליטל קפלן

כמעט כל לוחם המשרת היום בצה"ל גדל על הסיפור הזה: הרגע בו רס"ן רועי קליין ז"ל חירף את נפשו למען חייליו, קפץ על הרימון והכריז בקשר "קליין מת". עשר שנים בדיוק אחרי הלילה הקשה בבינת ג'בל, "במחנה" חוזר אל קולותיהם של חבריו, בני משפחתו ועמיתיו לצבא כפי שתועדו מעל דפי העיתון

בשלוש לפנות בוקר החלו לוחמי גדוד 51 לצעוד לעבר הבתים הקדמיים בכפר בינת ג'בל, כשמחצית הכוח מובל על ידי המג"ד יניב עשור, ורס"ן רועי קליין, הסמג"ד, מפקד על השאר. כשהגיעו אל הבתים המיועדים, התקשה אחד הצוותים לפרוץ את הדלת ונדרש להשתמש ב"פריצה חמה", כלומר, במטען חבלה. הלוחמים הורחקו אל חומת החצר החיצונית כדי שלא ייפגעו מן ההדף.

"ג'ינג'י הנגביסט נתן פתאום צרור מטורף, וצעק 'נתקלנו'", נזכר הקשר של קליין, סמל יוחאי ריעאני, במה שהיווה את יריית הפתיחה לקרב שיגבה מאוחר יותר שמונה הרוגים. הירי הפך למסיבי, רימונים נזרקו מסביב. קליין הורה להשיב אש; כשהבין שהכוח חשוף, שלח את סגן עמיחי מרחביה, מפקד מחלקת החוד, לצאת לאיגוף מימין במטרה להפתיע את המחבלים ולפגוע בהם. כעבור זמן קצר נשמעה צעקה.

"קליין הבין שהם נפגעו", משחזר ריעאני. "אחרי זה התברר שמרחביה הודיע בקשר שנפגע. התחלנו לרוץ לכיוון החצר השנייה". קליין וריעאני נאלצו להתעכב מספר שניות כיוון שהמטען שהוצמד לדלת שסירבה להיפתח, עמד להתפוצץ. "בזמן הזה קליין ניסה שוב לעלות בקשר מול מרחביה שכבר לא ענה. הוא אמר שחייבים להגיע אליו ודפק ספרינט מטורף לחצר".

כשהתקדמו גילו שגם בחצר הזו ניצבה חומה גבוהה שלא אפשרה לכוחות לאגף את המחבלים. קליין מיהר להגיע אל הקצין הפצוע. "אני זוכר את מרחביה שוכב עם חולצה פתוחה", מספר ריעאני. "הלוחמים היו מסביבו. כשקליין הגיע הוא התחיל מיד לחלק פקודות להשיב אש ורימונים. הוא ישר תפס בעצמו את הרגליים של מרחביה וצעק לי לתפוס את הידיים. אחד החיילים זרק לנו אלונקה והעלינו אותו עליה. קליין, שהיה מפוקס על המשימה לחלץ אותו, תפס את האלונקה מאחור ואני מקדימה. ניסינו להביא עוד אנשים, אבל מסביב שכבו לוחמים שנפצעו. אני זוכר שהייתי בכריעה ופתאום הרגשתי 'בום' לפנים שהגיע מהכיוון של קליין, ונפלתי".

מרגע שנפגע, שכב ריעאני על האדמה ולא סובב את ראשו לאחור. "אני חושב שהוא צעק 'אמא' ואחרי זה אני זוכר שצעק 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', בכוונה. צעקות של אדם שפתאום מקבל כוח. אלה היו רגעים מאוד מעורפלים, והצעקה שלו העירה אותי להגיד את זה אחריו. זה כאילו הוא אמר לי: 'הלו, תתעורר, שלא תפספס'".

שלוש שניות כמו שעה

בדקות הקצרות שקדמו לפיצוץ, היה ריעאני עם גבו אל קליין ולא הבחין במתרחש. נדמה כי מה שקרה באותו לילה נורא יישאר לנצח עלום במקצת, מעורפל. מי שכן ראה את ההתרחשות הוא סמל אביתר תורג'מן, לוחם במחלקת החוד של הפלוגה. "הגעתי לחצר עם הכוח השני", הוא מספר. "את האלונקה סחב שמעון אדגה, שגם נהרג יותר מאוחר. הסמג"ד נתן לי הוראה להוריד את האלונקה. עמדתי לידו וראיתי איך הם שמים את מרחביה עליה. כל הזמן הזה המשיכו לירות עלינו. אני הייתי צמוד לחומה והשבתי אש, הם היו במרחק מטר. היה שלב שהיריות נעצרו לרגע, הסתובבתי לכיוון האלונקה וראיתי שקליין מנסה לקום למצב כריעה כדי להרים אותה".

תורג'מן מספר שלא ראה את הרימון נופל, ואף צעקה לא נשמעה. "פתאום ראינו את קליין פשוט מפיל את עצמו קדימה, מזנק, נוחת, צועק 'שמע ישראל', ואז היה פיצוץ. הרימון לא נפל עליו אלא בערך 20 סנטימטר לידו. ראינו אותו קופץ ולא הבנו מה הוא עושה. אלה היו שלוש שניות שנראו כמו שעה". תורג'מן ואדגה, שעמדו כמעט במרחק נגיעה ממפקדם, לא נפגעו מרסיסי הרימון. "אני זוכר שאני ואדגה הסתכלנו אחד על השני ושמעון אמר בהיסטריה: 'הוא קפץ על הרימון, הוא קפץ על הרימון'. היו הרבה צעקות מסביב. צעקתי, 'קליין, אנחנו נוציא אותך מפה'".

כשניגשו אל קליין כדי לבדוק את מצבו, תורג'מן ביקש שיפנו לעזור קודם לעמיחי מרחביה ששכב על האלונקה לצידו והיה הפצוע הראשון של הכוח. גם כשכוחותיו אזלו ממנו, קליין המשיך לנהוג כמפקד בעל מודעות מבצעית. הוא נגרר על ידי מספר חיילים אל החומה כשהוא פצוע אנושות אבל בהכרה.

"הצמדנו אותו לכיוון הקיר כשמסביב ממשיכות יריות ונזרקים רימונים", מספר תורג'מן. "הוא ניסה להתרומם, אני ממש זוכר תמונה שהוא מחזיק במכשיר הקשר, מנסה ללחוץ על כפתור הפי־טי־טי ואומר, 'אני מדווח: קליין מת, קליין מת, קליין מת'. הוא חזר על זה כמה פעמים ונפל. נראה לי שהוא לא באמת הצליח להעביר קשר".

חייליו היו בטוחים שכבר אינו בחיים, אך ברגע האחרון, כשסרן איתמר כץ - מי שתפס פיקוד על הכוח – התקרב לעברו, הרים קליין את ידו והעביר לכץ את ה"ורד הרים". אחר כך יספר הקשר הצמוד שלו, אלעד עוזרי, שהסמג"ד הדגיש תמיד את החשיבות שבאיתור כלי הקשר המוצפנים בכליהם של חברים שנפגעו, במטרה שאלה לא יגיעו חלילה לידי האויב.

"אין לי ספק שהוא הציל חיים", אומר עוזרי, שניסה לטפל בקליין לאחר שנפצע. "פיזור הרסיסים ברימון הוא גדול מאוד, ואם גוף אחד סופג את רובם זה משפיע. הוא הציל את החיים של החיילים לא רק במקרה הזה אלא גם בתחילת ההיתקלות, כשזיהה רימון שנזרק, והספיק לצעוק ולהרחיק את כולם".

נקבר ביום ההולדת

31 שנים בדיוק לפני שנקבר בחלקה הצבאית ביישוב עלי, נולד קליין ברעננה. בן לאהרון ושושנה, אח קטן ליפעת ונעה. "בתור ילד הוא היה די מופנם. יפה ומופנם, עם עיניים כחולות מדהימות", נזכרת אחותו הגדולה יפעת. "הוא היה די שקט עד כיתה ו', אז התפרץ כל חוש ההומור שהיה בו. אני זוכרת שבדרך חזרה מטיול שנתי הוא לקח את המיקרופון ובמשך כל הנסיעה עשה את המערכון של משה והאורנג'דה שלמד בעל־פה והצחיק את כולם. כשחברים סיפרנו לנו את זה, היינו בהלם. פתאום הוא נפתח".

הוא למד בתיכון הטכנולוגי שליד אוניברסיטת בר אילן. במקביל, הספיק להדריך ב"בני עקיבא", לסיים את הבגרות במתמטיקה בכיתה י' במסגרת קורס לנוער מחונן, וללמוד לנגן בסקסופון בכוחות עצמו. עם סיום התיכון החליט לדחות את הגיוס וללמוד במכינה הקדם־צבאית בעלי. השנה הזו, מעיד חברו מילדות נתנאל אלישיב, הייתה אחת השנים המשמעותיות בחייו.

"הלימוד במכינה נתן לו את הכיוון שדחף אותו כל החיים", הוא מספר. "כל ההחלטות שבאו אחר כך, שאלות כמו 'מה אני עושה עם עצמי ועם כל הכישרונות שיש לי', שהיו רבים ונדירים, השקפת העולם שלו והגישה לחיים - כל אלה נבנו בעלי. הוא התחבר שם לרוח, לתורה ולאידיאלים שהמקום מחנך לאורם – וזה מה שגרם לו לפי דעתי גם להישאר בצבא. אני לא חושב שזה היה לו ברור לפני המכינה. הוא יכול היה להשתלב ולהיות בטופ כמעט בכל תחום אחר באזרחות, אבל הוא בחר להשקיע את עצמו בצבא מתוך שיקול אידיאליסטי מובהק".

קליין התגייס לפלנ"ט ("עורב") בחטיבת הצנחנים, אבל מהר מאוד החליף את הכומתה האדומה בחומה. באותם ימים הוקמה סיירת "אגוז", והצוות של קליין – כמו צוותים נוספים מסיירות אחרות – נלקחו על מנת להרכיב את המחזור הראשון של היחידה. הוא היה אחד הקצינים הראשונים שיצאו מהסיירת, שייעדה את לוחמיה ללחימה בשטח לבנון.

בגיל 23 השתחרר קליין מצה"ל לאחר תפקיד סמ"פ. הוא חזר ללמוד במכינה לחיים בעלי, הספיק לטוס לטיול ארוך באפריקה ובדרום אמריקה, ואפילו נרשם ללימודים באוניברסיטה. התוכניות השתנו כשמג"ד "אגוז" דאז, אל"ם חגי מרדכי, ביקש ממנו לחזור לתפקיד מ"פ הכשרות בסיירת – תפקיד אותו מילא עד לנסיגה מלבנון.

למעשה, הכפר שבו מצא את מותו לאחר קרב עיקש היה גם זה בו נפרד, שש שנים קודם, מאדמת לבנון שהכיר טוב כל כך. עם קבלת ההחלטה על הנסיגה, החליטו קליין והמג"ד מרדכי לקחת את פלוגת ההכשרות אל שטח לבנון על מנת שהלוחמים החדשים "יזכו" להתנסות בפעילות בארץ הארזים. "זו הייתה עוד יוזמה יצירתית של רועי וחגי, שתוכננה מתוך ראיית הנולד והבנה שעוד נחזור ללבנון, מה שהתברר בסוף כנכון", מסביר ברק, שהיה אז סגנו של קליין.

בעודם שוכבים בסבך השיחים סמוך לבינת ג'בל, החלה הנסיגה החפוזה. הצד"לניקים פוצצו את המוצב אליו היה אמור הכוח לשוב מן המארב. בעוד החיילים האחרונים בגזרה המזרחית כבר היו הרחק בישראל, חולצו קליין וצוותו על ידי מסוק שנשלח למקום באופן בהול. שש שנים מאוחר יותר, כשרגליו ישובו ויפסעו על אדמת הכפר, יאמר לחפ"ק שלו בהתרגשות שיתקשה להסוות, שזוהי בשבילו סגירת מעגל.

לאחר הנסיגה מונה קליין למפקד הפלוגה המבצעית ב"אגוז". בתום התפקיד יצא ללימודים במסגרת תוכנית "אופק". זמן קצר לאחר שהחל את לימודיו, נשא לאישה את שרה. יחד עברו להתגורר בעלי וגידלו את שני בניהם, גלעד בן השלוש ויואב בן השנה וחצי.

קליין התקבל ללימודים בטכניון, אבל העדיף ללמוד הנדסת תעשייה וניהול דווקא במכללת יהודה ושומרון שבאריאל כדי להיות קרוב לבית המדרש. "רועי היה קצת חריג בנוף. הוא לא בא להיות מורה אלא למד לימודים אקדמיים, אבל הוא רצה לשלב לימודי קודש ברמה גבוהה", מספר ראש הכולל בעלי, הרב אליעזר קשתיאל, שגם היה ה"חברותא" של קליין ללימוד הגמרא. "הוא היה מעיר אותי כל יום בחמש בבוקר, אוסף אותי מהבית ויחד היינו נכנסים לבועה שלנו לכמה שעות. היה לו כושר ריכוז נדיר ומוטיבציה מדהימה. צימאון לדעת הכול, ללמוד הכול".

כעבור שלוש שנים וחצי סיים את התואר במכללה בהצטיינות. את עבודת הגמר, במסגרתה אמור היה ליצור מודל הנדסי למקסום רווחים של חברה מסחרית, הסב לפרויקט שעסק בייעול ארגון חסד. במבוא לפרויקט הגמר נכתב: "אנחנו עם ישראל, בנים של אברהם אבינו, באנו לעשות חסד בעולם ואת החשיבה ההנדסית שלנו אנחנו צריכים לכוון למטרות חסד ולא לרווחים".

לא צריך טפיחה

אל הצבא חזר שנה וחצי לפני מותו, היישר אל תפקיד סמג"ד 51. "החיבור שלי איתו היה מדהים, הרבה מעבר ליחסי מג"ד־סמג"ד", מעיד מג"ד 51 היוצא, סא"ל יניב עשור, בעיניים בורקות. "אני לא תפסתי אותו כסגן. נכון שהייתי רשמית המג"ד, אבל הוא היה שותף בפיקוד על הגדוד. שיתפתי אותו בכל התייעצות. בכל הרגעים הקשים בתפקיד, רועי היה שם כדי לתמוך, לחזר, להוריד לחץ. היו לו ניסיון ויכולת מבצעית מדהימה". כשנשאל עשור איזה איש מקצוע היה קליין, הוא אומר בפשטות שקודם כול היה לוחם. "לוחם זאת אומרת שכשיש מחבלים, צריך עכשיו לראות איך מצמצמים טווח והורגים אותם. הוא חד, מסתער, לוחם שיש לו עוז ועוצמה. גם במצב של כאוס ומלחמה, הוא פעל בלי בלבול. לצד זה, כמפקד, הייתה לו רגישות מאוד גבוהה, עדינות נפש. הוא יכול היה לשים לב לפרטים מאוד רגישים אצל המפקדים שתחתיו".

מכרים שונים מתקופות שונות בחייו של קליין מציינים כולם את אותן תכונות דומיננטיות. מילים כמו הרמוניה בין ניגודים, שלמות, עולות לא אחת בניסיון לתאר את דמותו. כולם, בשלב זה או אחר של השיחה, אומרים בחצי חיוך עצוב, שאחת התכונות המרכזיות של רועי הייתה בכלל הצניעות. מעניין מה היה חושב לו ידע כמה מדברים עליו לאחר מותו, הם תוהים.

"הוא עשה כאלה דברים מרשימים ועצומים בחייו, ולנו, המשפחה, יצא כל פעם לראות רק חלק קטן מזה", אומרת אחותו יפעת. "הוא לא היה זקוק לאהבת הקהל, לא רצה שיטפחו לו על השכם. הוא עשה הכול כדי לעשות, לא כדי שיגידו".

בשנת 2002 זכה קליין בצל"ש אלוף פיקוד המרכז על פעולה מתוחכמת ביותר שיזם באזור שכם. הוא לא סיפר זאת לאף אחד; כשהבין שהזמנה לטקס הענקת הצל"ש תישלח לבית הוריו, אמר להם שאת המכתב יזרקו לפח וביקש שלא יספרו עליו לאדם. חבריו הטובים ביותר שמעו על מעשה הגבורה והצל"ש רק בשבעה.

גם הרב קשתיאל מזכיר את הענווה הגדולה של קליין ושוזר אותה עם עוד שני מאפיינים נוספים. "הייתה לו אמונה מאוד חזקה במה שהוא עושה, ותחושה שהחובה העליונה מבחינתו היא להגן על העם והמדינה. הוא ראה בזה ערך קדוש ועליון, מצווה. הוא סבר שזו החובה והזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם בדור הזה. השליחות מילאה אותו. מעבר לזה הוא היה אדם מלא אהבה. הוא היה מאוד חודר וביקורתי כלפי דברים טעונים שיפור, אבל מעולם לא היה עוין. היו לו עוצמות של נתינה, מסירות, רעות וחברות. ממש עכשיו המג"ד הביא תמונות שצולמו ארבעה ימים לפני הקרב, רואים אותו מחובק עם כל החיילים, כולם מלוכלכים. רואים את האושר שלו, מחייך עם עיניים נוצצות. הוא פשוט אהב אותם. עקרונות של אהבה, אמונה וענווה מולידים בסוף גבורה, שלא הייתה רק באירוע הזה".

אופנת הדברים הרעים

לרגע נדמה שהניסיון להתחקות אחר מרכיבי האישיות שהופכים אדם מן השורה לגיבור הוא ניסיון עקר מיסודו. תכונות האופי אינן נמדדות ביחס לאותה שנייה בלתי נתפסת, ואופי כזה, של גיבור, מכתיב בהכרח חיים מלאי הוד והדר, אבל לא מחייב את רגע המוות. ובכל זאת, כשהשאלה הרטרואקטיבית החדה כתער, המגוחכת כמעט, "זה מתאים לו?" עולה לאוויר, יש רגע של שתיקה ומיד אחר כך הסכמה שקטה.

"אני חושב שכל מהות חייו של קליין התנקזה לרגע אחד", אומר סא"ל עשור. "כל הצניעות שלו, האהבה שלו לעם ישראל, התמימות שלו, הלוחם שבו, המסירות שבו, הכול התנקז לרגע אחד בחיים – בו הוא רץ קדימה ומסתער. כשהוא קופץ על הרימון".

זו התנהגות שהיית מצפה לה מכל מפקד?

"זה לא משהו שאפשר לצפות מבן־אדם. אני מצפה ממפקד שיוביל את לוחמיו בהסתערות ויילחם. הרגע הקטן הספציפי הזה הוא מעבר, זה ההרואיות. זה לא מאה אחוז, זה מעל המאה. זו התעלות רגעית שאתה לא יכול לצפות אותה. בעיניי הגבורה זה ההובלה שלו להיתקלות, זה לרוץ קדימה. בקלות הוא יכול היה להגיד לעצמו 'אני סמג"ד' ולשלוח סמ"פ, חוליה. העוצמה שהוא הפגין בכל שלושת הימים עד לפגיעה ובמבצעים בעזה – זו גבורה. גבורה היא משהו מתמשך, ארוך. המעשה הזה הוא הרהבת עוז", הוא אומר בהרהור, "קשה לי, אני מחפש מילים להגדיר את זה".

"הוא היה אדם מאוד זהיר ושקול", אומר אלישיב. "יש גבורה שנובעת מחוסר אחריות, כשאדם לא מודע לסכנות. הוא בכלל לא היה כזה, תמיד פעל בקור רוח. אין לי ספק שגם בבינת ג'בל, לא מעט אנשים ניצלו בזכותו עוד לפני זה. הוא הוקיר ואהב את החיים, היה לו הרבה מה להפסיד, אולי יותר מאשר לאנשים אחרים, אבל זה לא מנע ממנו לעשות את התפקיד.

"כששמעתי על מה שקרה, אמרתי לאנשים שאני לא יכול לדעת בוודאות אם כן או לא, אבל אם היו שואלים אותי מי מכל האנשים שהכרתי אי פעם יכול היה לעשות דבר כזה, הייתי אומר שרועי. אני מאמין שהוא עשה את זה מתוך מחשבה, כנראה שהבין שהוא כבר לא יינצל מפגיעת הרימון, אבל להציל חיים הוא יכול. הכושר השכלי והנפשי שנבנה במשך 30 שנה הגיע לשבריר שנייה שבה הכול התאחד יחד".

"ראיתי בעיתון כתבה על זה שאין גיבורים. לא קל לי לדבר על מה שהיה שם, אבל זה משהו שחייבים לספר", אומר בשקט סמל תורג'מן. "יש אופנה כזאת של לחפש את הדברים הרעים, את הכישלונות, לראות איפה נפלנו וטעינו, אבל זו לא בושה להגיד 'היה גיבור'. הוא עשה מעל ומעבר".

עוזרי הקשר מתגעגע למפקד הנערץ ואומר שקליין הוא אחד מאותם אנשים שייכנסו לדפי ההיסטוריה. חבר הילדות אלישיב מבטיח בפשטות שקליין ייכנס לליבותיהם של האנשים. "אני עובר כמחנך במכינה בעלי ואמרתי למישהו ש־1,800 בוגרים התחנכו לאורן של כל מיני דמויות. אני ואנשים אחרים נדאג ש־1,800 הבוגרים הבאים יגדלו לאורו של רועי. אם אני חושב על סוג האדם שהייתי רוצה שיצמח במכינה - הוא הדוגמה והמופת, ואני לא אומר את זה דווקא עכשיו. חשבתי על זה גם כשהיה בחיים".       

 

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה