צור, לילה, שייטת 13
|
צילום מהפשיטה
עוז (שם בדוי), לוחם השייטת, נזכר ב־48 השעות שהתחילו במשחק כדורעף בעתלית ונגמרו בקרב יריות בלב העיר צור
החבר'ה משחקים כדורעף או טניס שולחן או כדורסל – אווירה של קלאב מד.
זה יום שבת וכל הלוחמים בבסיס. "בואנ'ה אנחנו בעתלית, מטר מפה בחיפה יש אזעקות ואנחנו, יחידת הקומנדו, משחקים כדור עף! מה קורה? למה לא מפעילים אותנו?" אני אומר לעצמי ואז מגיעה ההוראה: עשר דקות להתארגנות ולחדר התדריכים.
שינוי של 180 מעלות בראש. המפקד מספר על חוליה של מחבלים בכירים וקובע כי אנחנו צריכים לחטוף אחד מהם ולהביא אותו לארץ. אנחנו יוצאים עוד באותו הערב. לפני עשר דקות שיחקנו מטקות בחוף, ועכשיו מתכוננים למשימה. כולם יוצאים בסערה.
בדרך כלל אתה מכין את עצמך מנטאלית, הפעם לא היה זמן. יש לנו כמה שעות להתארגן למבצע מטורף כשהמטרה היא חטיפה – אם זאת לא הייתה מלחמה, היינו מתאמנים לדבר כזה לפחות כמה חודשים.
בתוך הלחץ והבלגן אנחנו מסתכלים בשעון, השעה כבר חמש וצריך להגיע לנקודת היציאה. אנחנו מסכמים שנלמד בדרך את המשימה. מגיעים למזח ואז – דחייה של 24 שעות. כולם נושמים לרווחה, 24 שעות הן הרבה זמן בשביל השייטת. אנחנו מספיקים לעשות עוד כמה אימונים ומרגישים מוכנים.
יום למחרת באותה השעה יוצאים לים, דוהרים צפונה לכיוון לבנון בעשר סירות הנעות בצורת וי – "ויקטורי". פתאום אתה קולט איזו עוצמה שטה בים עכשיו. אתה מבין שהולך לקרות היום משהו גדול, אתה קולט את עוצמת הכוח, שאתה חלק ממנו.
באזור 11 או 12 בלילה הסירות מגיעות לחוף. אנחנו מתחילים לנוע בתוך הפרדסים לכיוון הבית בו המחבל נמצא. ההליכה קשה מאוד בתוך הסבך הצפוף. בשלב הזה אני עדיין לא קולט לאן הגעתי. הצמחייה נגמרת, אנחנו מבינים שהגענו לקצה הפרדס.
אני קולט שכונה עם בניינים מודרניים לחלוטין, זה היה כמו רחוב הירקון בתל אביב בשבילי. אור של טלוויזיות מרצד מהחלון. אנחנו מבינים שהבחור נמצא בבית ומתחילים לנוע לעברו כדי לתפוס אותו שם.
אני, כחלק מהחוליה הרפואית, ממתין בכניסה לפרדס – לקלוט פצועים שיגיעו לאחר מכן. באותם ימים אני לוחם צעיר, לכן נותרתי מאחור, בעוד שהיותר ותיקים נכנסים פנימה לעבר הבניין. את מהלך האירועים אני שומע בקשר.
הם צריכים להגיע לדירה בקומה השנייה ולפרוץ את הדלת, אחד הלוחמים ובודק אותה ומגלה שהיא פתוחה. הם נכנסים וקולטים מולם ספה זוגית עליה יושב מחבל, איש חיזבאללה. לידו מונח אפוד ושני רובי קלצ'ניקוב, הוא ישן.
בקשר נשמעת ספירה לאחור: 3, 2, 1. הם מסתערים לכיוון האדם הזה, בטוחים שזהו הבחור. משתלטים עליו תוך כדי מאבק. במקביל, יוצא מאחד המסדרונות עוד מחבל. אנחנו מבינים שכנראה נמצאת שם חוליה שלמה.
ירי. מפקד הצוות נפצע קשה. לאחר מכן מתחיל קרב עם המחבל בחדר ועם נוספים במסדרונות. הראשון מנסה לצאת החוצה מהחלון ואז רואה שיש עוד חיילים למטה, הוא מתחיל לירות גם לעברם.
אתה מבין שקורה משהו, רמת האדרנלין קפצה לי ולזוג שלי. אתה מבין שזאת שכונה שאין בה אנשים שוחרי שלום, אתה דרוך נורא ורק מחכה שיקרה משהו. באותם רגעים יש כבר שני פצועים קשה ופצוע קל מהיריות בדירה. הלוחמים בבניין משיבים אש והורגים את המחבל. נזרק רימון. הוא מתפוצץ ליד הגז והדירה מתחילה להתלקח. הלוחמים לוקחים את הבחור ומתחילים לצאת איתו מהבית לעברנו.
גם הפצועים מצליחים להגיע. השכונה מתחילה להתעורר, זו כבר שעה מאוחרת, כמה שעות בודדות לפני הזריחה. דבר ראשון מטפלים בפצועים, יש רופא אחד, פרמדיק וחובשים. אני בתור חייל בחוליה הרפואית עוזר במה שצריך. אנחנו מבינים שיש לנו כמה דקות ספורות להתחפף משם ומקבלים פקודה להרים את הפצועים על אלונקות ולנוע לכיוון החוף.
השכונה מתעוררת לחלוטין. מתחיל להגיע סיוע של חיל האוויר. חבר שלי ואני מביאים את האלונקה עם הפצוע, קולטים מסוקים ומטוסים, שמתחילים להיכנס ולהפציץ את האזור. אתה מסתכל על העוצמה של מה שקורה סביבך ונפעם. פעם ראשונה שאני עושה מבצע כזה.
עוד כמה דקות השמש מתחילה לעלות. אני סוחב את הפצוע כשלפתע הרופא דורש שאעצור כדי לעשות לו טיפול דחוף. המפקד לא מסכים. המפקד והרופא מתווכחים אחד עם השני בצעקות. הרופא מסביר לו שאם לא יעשה את הטיפול הפצוע ימות. אנחנו מורידים את האלונקה לדקה והרופא מצליח לעשות משהו, שמייצה את מצבו של הפצוע.
מצד אחד, אנשי חיזבאללה רודפים אחרינו, מצד שני, השמש עוד שנייה עולה ומצד שלישי, יש פצועים שצריך לטפל בהם. אנחנו מגיעים לשני מסוקי "יסעור" וממריאים. המסוק עם הפצועים טס לבית־החולים רמב"ם ואנחנו לבסיס. עולה אור ראשון, אנחנו עומדים ליד חלון המסוק, מסתכלים אחד על השני, עדיין לא מעכלים את מה שקרה שם. יש ירידת מתח מטורפת.
נוחתים בבסיס, כל אחד הולך לשטוף ולארגן בחזרה את הציוד שלו. המפקד מכנס את כולנו ואומר כמה מילים על הפעילות. הגענו בשמונה ובעשר אנחנו כבר יוצאים הביתה, הרי זה יום שבת. אני יושב עם חברים ומשפחה, שותים איזה בירה, צוחקים ומדברים.
אני חושב: "לפני כמה שעות הייתי בקרב מטורף בלבנון, ואיפה אני עכשיו". אני מרגיש מאוד גאה באותו רגע, שאני שומר על הבית שלי, על החברים ועל המשפחה שלי. אני יודע שאתמול עשיתי משהו כדי לשמור עליהם ועכשיו אני
יושב ואוכל איתם ארוחת צהריים בזכות זה.
אז, לא ידענו שבכלל לא מצאנו את האדם הנכון. הרגשתי שתפקדנו בצורה מדהימה תחת לחץ ופעלנו באומץ. בתור לוחם צעיר הסתכלתי ואמרתי "וואו", מדהים איך הכשירו אותנו לפעול ככה. גם היום, עשר שנים אחרי, אני מסתכל על האירוע הזה באותה הגאווה.
הביאה לדפוס: גילי בקר
עוז (שם בדוי), 30, לוחם שייטת, לקח חלק בפשיטה בצור
שייטת 13 בפשיטה על צור במלחמת לבנון השנייה