"התעוררתי מהניתוח, ראיתי שאין יד ושלום"

שחר לוי אתר הגבורה, במחנה 15 בספטמבר 2016
דידיה גוטל

דידיה גוטל


אף על פי שנפצע בקרב, שרד דידיה גוטל את הלהבות ואף פינה את עצמו לטיפול רפואי הוא איבד את ידו ונפצע באורח קשה למרות זאת, גם כשזומן למילואים בסוף לימודיו, הגיע



כשהגיעו לוחמי חטיבה 55 לגבעת התחמושת, הם לא ידעו מה מצפה להם. הצנחנים לא היו מוכנים לגודל הכוח שחיכה להם בגבעה המבוצרת. סא"ל דידיה גוטל, אז טוראי, שירת כחובש בחטיבה והיה מהראשונים שנכנסו לזירה. "זה היה כישלון מודיעיני, לא ידענו מה קורה. הייתה רק מפת תצלום אווירי אחת והיא הייתה בת ארבע שנים", מסביר גוטל. "זו הייתה הפעם הראשונה שרוב החיילים בחטיבה נלחמו באמת, זה לא היה אימון או היתקלות - זאת הייתה מלחמה, טבילת אש, ורבים לא שרדו אותה".  במהלך הלחימה נפגעו גוטל ושני לוחמים נוספים מהפצצה וספגו פציעות קשות. ידו של החובש רוסקה כליל וחייל נוסף נפצע בבטנו. "הבנתי שהיד שלי לא מתפקדת ברגע שהציוד שהיה עליי נפל. כשעיכלתי את חומרת הפציעה הייתי חייב לעצור את הדם שזרם החוצה ישר מהעורק שלי וחבשתי את עצמי בעזרתו של חייל נוסף מהחטיבה. הבנתי שבאותו הרגע הקרב נגמר בשבילי. קיבעתי את היד שלי כך שהפציעה לא תחמיר כשאתחיל לזוז והתפניתי לחיילים האחרים שנפצעו לידי. החייל שנפצע בבטנו ביקש ממני מים והייתי חייב למנוע ממנו לשתות, כי אם מערכת העיכול, שלו ניזוקה השתייה הייתה מסכנת אותו עוד יותר מהפציעה". הקרב התקדם וכשהייתה אפשרות חיילים הגיעו לפנות את הפצועים מגבעת התחמושת. גוטל החליט לפנות את עצמו ולא לעכב את פינוי הפצועים האחרים. "ראיתי שמפנים את החיילים באלונקות והבנתי שאני יכול ללכת לתאג"ד בעצמי", מספר גוטל. "חיים גורי, לוחם פלמ"ח, וגם איש תרבות ששירת במלחמה כמפקד פלוגה, אמר על גבעת התחמושת שאם יוטל על פלוגתו לכבוש את גבעת התחמושת, מכל הפלוגה יישאר רק הדגל. והוא תרגל את הכיבוש כבר מ־1948".

פתאום דפיקה בדלת

על הגיוס למלחמה נודע לגוטל כשישב בביתו ולמד. איש המילואים אמנם היה סטודנט לעבודה סוציאלית, אבל המלחמה אף פעם לא הייתה רחוקה ממנו. "לפני המלחמה היה מה שנקרא 'תקופת הציפייה'", מסביר גוטל. "החדשות עסקו במלחמה המתקרבת. ראינו שאנשים מתחילים להתגייס למילואים ורק חיכינו שיקראו גם לנו". והבשורה אכן הגיעה - נשמעה דפיקה בדלת ובכניסה עמד נער גדנ"עי שהפר את סדר יומו של גוטל. הנער מסר שיצטרך להצטרף למלחמה כחלק מחטיבה 55, הידועה היום בשם "משחררי ירושלים". "פעם לא היו טלפונים בכל בית, בטח לא פלאפונים. ההודעה הייתה צריכה להגיע דרך שרשרת של מודיעים. היו אנשים שתפקידם היה לפנות לאנשי מילואים ולהודיע להם שיגויסו. הם עברו מדלת לדלת ומסרו את הבשורה", מספר גוטל. "אחרי שהזימון הגיע התאמנו במשך שלושה שבועות. התרגלנו בחזרה לאורח החיים הצבאי ובסופם היינו אמורים לבצע צניחה מבצעית מעל אל־עריש".

הצניחה התבטלה כשפעולות צה"ל בסיני הוכיחו יעילות יותר מהמצופה, והצנחנים נשארו מקורקעים. "זו הייתה אכזבה גדולה. במה צנחנים שונים משאר חיל הרגלים? זה היה אמור להיות הדבר האמיתי וזה נשמט מתחת לרגלינו. היו אנשים שהתאכזבו מאוד והיו כאלה שרוו נחת כי צניחה קרבית היא גם לא טיול של שבת, ולא שהיה יותר טוב בירושלים", מתלוצץ הצנחן. "נוצר מצב שמצד אחד המשימה שלנו בוטלה, אז נותרנו חטיבה ללא מעש, ומצד שני נדרשה עזרה בירושלים. היו אנשים שהתאכזבו אבל הרוב התרגשו מאוד, הרי זאת ירושלים ולירושלים משמעות מיוחדת. אחרי הכול היה ברור לכולנו שלהילחם בירושלים היה משהו מיוחד - ההשתלטות היהודית הראשונה על ירושלים מאז ימי יהודה המכבי".

היקר מכול

חטיבה 55 נכנסה באוטובוסים לאחד הרחובות, שם החלו את מסעם לשחרור העיר הנצורה. נהמות מנועי כלי הרכב העצומים גירשו את השקט ששרר בעיר ופינו מקום לקרבות שייערכו ברחובותיה. ריח הגומי השרוף מגלגליהם הפך את אוויר ההרים הצלול לכזה הראוי לקרב, תחושת קדושת העיר הפכה ממיתוס לדלק עבור חיילי חטיבה 55. כשהתחילו הצנחנים את המסע ברחובות עיר המלכים הם עשו זאת תחת הפצצות רועמות. "הירדנים פשוט ירו פגזים, לא בהכרח כי הם ראו אותנו, אלא כדי למנוע גישה לעיר. לבסוף הגענו ליעד הראשון שלנו בדרך לגבעת התחמושת - בית הספר לשוטרים", מוסיף גוטל. "כמה ימים לפני הגעתנו, חיילי הלגיון הערבי קיבלו למשמר את בית הספר לשוטרים".

הלגיון הערבי היה כוח שהוקם בידי הקצין הבריטי גלאב בשאל, כיחידה ערבית תחת המודל הבריטי. במהלך מלחמת ששת הימים הלגיון הצליח לפצל את גוש עציון ולהביא את תושביו לכניעה. "כשאנשי גוש עציון נשבו, הלגיונרים מנעו מהכפריים הערבים לשחוט את היהודים כי הם נהגו לפי הקוד הבריטי, כשצד אחד נכנע הקרב נגמר", מסביר גוטל. הקרב בין חטיבה 55 ללגיון הערבי על בית הספר לשוטרים היה  משמעותי לשני הצדדים. הלגיון ייצג את הטוב ביותר שבצבאות ערב והחטיבה הישראלית מנגד נלחמה על היקר לה מכול, שחרור ירושלים. "הקרב עבר בקלות יחסית, היה תדריך מפורט ומסודר לפני הקרב ופעלנו לפיו", מתאר הצנחן. "מאוחר יותר הבנו שהירדנים היו מוכנים לוותר על בית הספר לשוטרים למען גבעת התחמושת והם נסוגו אליה. שם הלגיונרים לחמו בכל הכוח. הלגיונרים היו חיילים מקצוענים, יחידת עילית, הם ידעו להילחם והיו מוכנים לקרב בגבעה יותר מאיתנו".

"צריך סדרי עדיפויות בחיים"

אחרי שסיים את דרכו לתאג"ד, התרסק גוטל וחיכה לטיפול רפואי. הוא הובהל לניתוח שאמור היה לטפל בידו הפצועה. "התעוררתי מהניתוח, ראיתי שאין יד ושלום. זה דבר שאתה רואה, אבל זה לא אומר שאתה מיד מבין", מבהיר גוטל. "חשוב לא לשכוח את גודל השעה, הגבתי בהתרוממות רוח לכך ששחררנו את ירושלים - בעיניי זה היה יותר חשוב. אפשר לומר שאני מטומטם או ילדותי, אבל כך ראיתי את הדברים, התוצאה הייתה שווה את זה. השחרור היה אירוע היסטורי, יכולתי להרגיש את זה כבר באותו היום. המ"מ שלי, סגן מייקל לניר, שגם הוא נפצע, ראה את הדברים בצורה שונה לגמרי, ויצא בתחושה כואבת כי ספר את החיילים שנהרגו. אני לא הייתי צריך לספור, כאבתי על החברים שאיבדתי אבל הם לא היו באחריותי. הוא ראה את זה בדרך אחרת". הוא שב במהרה אל לימודיו, עבודה רבה חיכתה לו באוניברסיטה. "כשחזרתי לחיים האזרחיים התעסקתי רק בשיקום שלי, כדי שלא אפספס עוד בחינות - צריך סדרי עדיפויות בחיים. אך למרות המאמצים, הפסדתי שנה ופספסתי כמה ימי עבודה מעשית ובכל זאת היה עליי להשלים את המוטל עליי", מספר גוטל בנימה של דייג ששללו חמק ממנו.

"אחרי שסיימתי את לימודיי נקראתי למלא תפקיד של קצין בריאות נפש (קב"ן). כבר יצאתי מהצבא וכנכה צה"ל לא הייתה לי שום כוונה לחזור. נכה צה"ל לא משרת בקבע אלא אם מדובר במקרה מיוחד או מישהו שכבר היה בקבע כשנפצע, אבל חייל מילואים שנפצע, מה יש לו לחפש בקבע? למרות מה שהנחתי, הצבא חשב אחרת ונעניתי לקריאה. את קורס קציני הרפואה עשיתי בבה"ד 10 ובסופו הפכתי לקב"ן בחטיבת הצנחנים". גוטל סיים את שירותו בצה"ל בדרגת סא"ל אחרי שפיקד על מרכז תעסוקת אזרחים עובדי צה"ל. "כיום אני עדיין לא מבין איך הגעתי לתאג"ד", מסיים גוטל. "התאג"ד היה כה רחוק ואני לא יודע איך יכולתי ללכת את כל המסלול הזה עם הפציעה שלי. מגבעת התחמושת עד לרחוב שמואל הנביא, כקילומטר וחצי, מאיפה הכוח?"



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה