"זה היה ינאי במעשה"

עם סיום שלושים ימי האבלות, מתפזרת משפחת ויסמן מהבית הקטן במעלה מכמש, ויעל ובתה בת החודשיים, נטע, נותרות לבדן. יעל מסדרת כמה דברים אחרונים, וזוכה בשינה חפוזה לצד בתה, לאחר שסיימה להשיב את הבית על כנו. בבוקר פוקחת יעל את עיניה למראה נטע המגמגמת את מילתה הראשונה. "אבא", אומרת נטע והופכת את עולמה של יעל מול עיניה. "היא הפתיעה אותי כל כך ולא ידעתי מה לעשות. קמתי לספר לינאי, ולקח לי זמן להבין שאני לא יכולה. יותר לא אוכל לספר לינאי את מה שעובר עליי, את מה שנטע עושה, הוא לא יעזור לי בהחלטות, ואת החוויות שלנו אאלץ לשמור לעצמי ולמשפחה", אומרת נטע בעודה מנסה להאכיל ולהרגיע את הפעוטה.

בגל הטרור האחרון אירעו פיגועים במקומות ציבוריים רבים, בהם נפגעו גם אזרחים. ינאי, אשתו יעל ובתם נטע הגיעו לסניף "רמי לוי" בשער בנימין כדי לערוך קניות לקראת חזרתו מחופשת הרגילה לצבא, כלוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל. כשהלכו במעברים הארוכים של המרכול, התמלאה העגלה בכל טוב, בעוד ינאי עוצר בכל הזדמנות לשיחה עם פנים מוכרות. לפתע נשמעה צעקה. "היה ברור שזה פיגוע, והיה לי ברור שינאי ירוץ לשם", מספרת יעל. "הוא הסתכל עליי ועל נטע לראות שאנחנו בסדר, ורץ למקום ממנו הגיעה הזעקה". הוא הגיע למעבר מספר חמש, ליד מוצרי החלב, וראה שני מחבלים דוקרים אזרח.

ינאי לא נרתע, הוא התעמת עם המחבלים החמושים בידיים חשופות. המפגעים נדחפו אחורנית, מהלומה אחר מהלומה, כשהאב נלחם על חייו של האדם שלא הכיר כשם שהיה נלחם על חייה של בתו. במהלך המאבק אחד המחבלים שלף סכין ודקר את ינאי בפלג גופו העליון, דקירה קטלנית שתביא למותו. ינאי הספיק לעכב את המחבלים עד שאזרחים חמושים הגיעו לאזור ונטרלו אותם. ינאי הובהל לבית־החולים אחרי שהציל לא רק את הקורבן שזעק לעזרה אלא את עשרות האזרחים האחרים ששהו בסופר, מעשה עליו ישלם בחייו בלי להיפרד מהאנשים שמילאו אותם. "אם הוא היה מחכה לאבטחה זה היה נגמר אחרת", מוסיפה יעל, "היו שם המון אנשים, המון ילדים ולקח זמן עד שכוחות הביטחון הגיעו. אלו היו שניות בודדות, אבל  קריטיות יותר משעות במקרה אחר. דיברתי עם אנשים שהיו שם, שהילדים שלהם היו להם בידיים, מבחינתם אם ינאי לא היה מגיע לשם המחבלים היו ממשיכים גם אליהם. הוא שם במאזניים את החיים של אנשים אחרים מול החיים שלו. הוא עשה את מה שהוא יכול היה לעשות ואני בטוחה שהוא שלם עם זה, זה היה ינאי במעשה.

"לא חשבתי לרגע שיש מצב שהוא ימות", מדגישה יעל. "הוציאו אותי ואת נטע מהסופר אחרי שהשתלטו על האירוע. כוחות הביטחון הגיעו ואמרו לי שאני צריכה לזוז אבל ידעתי שינאי היה בא לקחת אותי, הוא לא היה משאיר אותנו לבד. אמרתי להם שאני לא יכולה כי בעלי רץ לעזור והוא ידאג לי ממש, אני נשארת פה. אחד האנשים עבר לידי ואמר לי שהוא ראה שינאי נדקר. אני זוכרת שהייתי בשוק. בכלל לא חשבנו שיש סיכוי שהוא ימות, אחותי הספיקה להגיע כששמעה שהיה פיגוע ונסעה איתנו לבית־החולים. היא עוד אמרה לי, 'וואו יעל, הרסו לכם את הרגילה' ועניתי שנכון, אבל עכשיו הוא יהיה חודש בבית. כשנכנסנו לבית־החולים ינאי התעלף, היה ברור שהמצב החמיר".

"חסר חלק מהפאזל"

יעל חיכתה מחוץ לחדרו של ינאי, ובזרועותיה התינוקת. כשהבשורות הגיעו, הן כמעט מוטטו אותה. "כששמעתי שינאי נפטר, נטע הייתה בידיים שלי. אני חושבת שזה מה שינאי היה רוצה, שנטע תהיה בידיים שלי כדי שאחזיק את עצמי, שאני לא אוכל להתפרק ולא לתפקד. כשנכנסתי להיפרד ממנו הבטחתי לו שאני אשמור עליה", מתארת יעל. "המחשבה שפתאום אצטרך להיפרד מבעלי, החבר הכי טוב שלי, בפעם האחרונה, כמעט ריסקה אותי. ואז שמעתי את ינאי אומר לי, 'יעל, את לא יכולה לשבת פה, יש לך ילדה, יש לנו ילדה. את צריכה ללכת אליה, כבר לילה והיא צריכה לישון, היא צריכה אותך'. לקחתי לעצמי מעט זמן להירגע בידיעה שכשאני קמה, אני האמא של נטע. עם כל הכעס והעצב - אני קמה ומתפקדת".

יעל חזרה לביתה עם בתה, השכיבה אותה לישון וחשבה איך היא מתמודדת, איך היא שומרת על השגרה, איך הארוחות המשפחתיות ייראו מעתה. "לחיות בלי ינאי מרגיש כאילו חסר חלק מהפאזל של הבית שלנו. הוא היה מתקתק ועושה ופתאום אני צריכה לעשות הכול לבד. אני צריכה להיות לבד. הרגשתי שאין לי עם מי להתייעץ כשאני עומדת מול החלטה גדולה או למי להתקשר כשאני צריכה לדבר, אין לי את מי לשתף כשנטע עושה משהו חדש. נעזרתי בנטע כדי לעבור את תקופת האבל. אם היא לא הייתה בוכה בבוקר שארים אותה - לא הייתי קמה מהמיטה", מתארת האם הצעירה.

ההתמודדות עם מותו של ינאי שינתה את יעל, גם אם זו השתדלה שהבית שנטע מכירה יישאר כשהיה. "ינאי תמיד צחק עליי שגם כשאגיע לגיל 80, אני עדיין אתנהג כמו ילדה בת חמש. מאז הפיגוע אני מרגישה שהעולם התהפך ואני מוכרחה להפוך מילדה בת 22 לאישה בת 40, בבת אחת. יותר קשה להשתחרר או לצחוק. אי־אפשר פשוט לזרום ולראות מה נעשה. זה הכריח אותי להתבגר מהר מאוד, לטוב ולרע. זמן עבר ואנחנו משתדלות ליהנות יותר, לשמור על חיוביות. אני לא עושה רק בשבילי אלא גם בשביל ינאי. זה לא הוגן כלפיו שלא נקום ונחיה. הוא הקריב את עצמו בשבילנו ואנחנו לא נחיה? לא נשמח ולא נהנה? לא יהיה בית לנטע?"

"דיברתי כי הרגשתי חובה"

שבעה חודשים  אחרי הפיגוע בו נדקר ינאי, התקיים טקס הענקת צל"שים בגבעת התחמושת. הוחלט להעניק לינאי צל"ש אלוף, מידיו של האלוף רוני נומה, מפקד פיקוד המרכז. יעל צעדה לבימת הטקס כשלצדה אחיו של ינאי, חנן ויסמן, וקיבלה בשמו את העיטור שהלוחם שזכה בו לא יוכל לענוד. "החיילים עלו לקבל את העיטורים שלהם אחד אחרי השני, וכשהגיע תורו של ינאי הבמה נשארה ריקה. אני וחנן עלינו לבמה. דיברתי כי הרגשתי חובה, ינאי לא פה אז לפחות שישמעו עליו, שיידעו מי הוא".

יעל  סיפרה על ההיסטוריה הארוכה של מערכת היחסים שלה עם ינאי. "אני וינאי גדלנו באותו יישוב, הוא הגיע למַעֲלֵה מִכְמָשׂ, היישוב בו גדלנו וגרנו כשהיינו בני שנה. הפכנו להיות חברים בכיתה ט' ומאז אנחנו ביחד. התחתנו חודש לפני תחילת השירות הצבאי של ינאי. ינאי הוא החבר הכי טוב שלי. הקשר שלנו היה מיוחד, הוא היה אחראי ודואג ותמיד חיפש מי צריך עזרה אבל עדיין היה שטותניק. בכל פעם שהגיע הביתה התעקש לצאת עם החברים, אפילו במוצ"ש ואפילו אם היה צריך לקום בחמש בבוקר למחרת, היינו יוצאים עם חברים. ינאי היה ישן שלוש שעות ומתחיל את הדרך. גם כשהיה בצבא ניסה לחוות כמה שיותר מהחיים האמיתיים", היא מספרת. "אני גאה בינאי. לקבל צל"ש זה לא מובן מאליו, זה לא משהו שקורה כל יום או לכל אחד. לקבל את הצל"ש בשמו היה רגע של גאווה, אבל הוא היה קשה. כולם חוץ מינאי עלו בעצמם לבמה וזה הגביר את תחושת הגעגוע והפספוס, אילו חיים אחרים יכלו להיות לנו. מצד שני זה מחזק את הגאווה בינאי, זה המעשה שהוא בחר בו, זה היה ינאי", היא קובעת.

אחרי תום הטקס חזרה יעל לחיי השגרה, והעיטור של ינאי הביא איתו גל רגשות מהם קיוותה כבר להיפרד. "היה מוזר לחזור עם הצל"ש הביתה. יש לי את הצל"ש בשביל ינאי והוא לא פה לקבל אותו", אומרת יעל. "ניסיתי לחשוב מה הוא היה אומר ואני בטוחה שהוא היה מאוד מתרגש מהטקס. ברור שהוא היה שמח, אבל אומר שאנחנו מגזימים, שהוא לא מבין למה כי כולנו היינו עושים את זה, שאין פה בכלל שאלה מבחינתו. אני בטוחה שאילו היה פה הוא היה אומר שהיה עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים".

"להסתכל מי זקוק לעזרה"

את הרגעים האחרונים ביחד בילו בני משפחת ויסמן במכוניתם, שלושתם יחדיו. ינאי בחופשת רגילה, חודשים בודדים לפני שחרורו, נטע פעוטה רכה ויעל, שהתענגה על הרגעים האחרונים לפני שינאי יחזור לצבא. "בנסיעה לשם ישבתי לידו. נטע מאוד עקשנית בנסיעות, היא תמיד רוצה שמישהו יישב לידה, ודווקא בנסיעה הזאת היא הייתה רגועה לגמרי. ישבתי ליד ינאי והנסיעה הייתה רגילה, שמענו מוזיקה, דיברנו. פשוט היינו", נזכרת יעל. "אבל הנסיעה בחזרה הייתה שונה. הייתי בטוחה שהוא יחזור איתנו. הייתי בטוחה שהוא יהיה פצוע, קצת בית־חולים והביתה. לדעת שנגיע בלי ינאי הביתה וניכנס בלעדיו היה קשה. הייתי שקועה במחשבות ובקשיים מהם לא יכולתי להתנער עד שהגענו, ואז הייתי צריכה לטפל בנטע".

יעל שומרת על קשר הדוק עם משפחתו של ינאי. "לפני כמה חודשים נסענו לבקר את סבא וסבתא של ינאי בארצות הברית, אני, אבא שלי ונטע", מתארת יעל. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהם ראו אותה. סבא וסבתא של ינאי לא צעירים – היה חשוב לי שהם יפגשו אותה, והם מאוד שמחו שהגענו. היה חשוב גם לי לצאת להתאוורר, להתנתק ממה שקורה פה, פשוט להתרחק".

יעל גם שומרת על קשר עם חבריו של ינאי מהצבא, והיא עתידה לדבר בשבוע הבא בפני חיילי מחלקה חדשה שנפתחה בגדוד 50. היא ממשיכה להעביר את המורשת של ינאי הלאה, כדי שאנשים ילמדו מהחייל שהיה קודם כול אדם. "ינאי לא השאיר לנו הוראות אבל אני מרגישה חובה להמשיך את דרכו", מדגישה יעל. "תמיד להסתכל מי זקוק לעזרה. גם בדברים הכי קטנים, לא רק במעשים כמו שלו. זאת הדרך הכי טובה להמשיך את המורשת שלו".