נקמת חצות

אורי דן אתר הגבורה, במחנה 1956
נקמת חצות


המטרה: פיצוץ המשטרה הירדנית בכפר חוסן. הסיבה: נקמת רציחתם של אזרחים ישראלים בסדרת פיגועי טרור. הכוח: חטיבת הצנחנים תחת פיקודו של אריאל שרון ז"ל. מסע בזמן דרך מילותיו של כתב "במחנה" אורי דן ז"ל אל אחת מפעולות התגמול הקשות ביותר של 1956



"תגיד את הנכון – פחדת או לא?"

"שמע, כאשר פתחו עלינו ביריות בוואדי, פחדתי באופן רציני מאוד,  זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. אבל מה, אחר כך, כשהסתערנו על המוצב, נעלם פתאום כל הפחד".

המכוניות כבר נסעו על הכביש, בדרך הביתה. ההעמסה התנהלה במהירות. לא הספקת לפקוח עין – וכבר לא ראית איש. כאילו לא היוּ כלל וכל מה שהתרחש לא היה אלא הזיה מדומדמת.

טלטולים קצובים מנענעים את גופי האנשים בתוך המשאיות. שברי־שיחה גוועים והולכים. ראשים מתחילים לצנוח בעייפות. אחד מתכרבל – באין דבר אחר – בתוך זרועותיו. הוא שכח שקר בלילה בהרי־חברון ועתה נוזף בעצמו על שלא הביא מעיל־רוח. המאוויים הגדולים ביותר מצטמצמים עתה במיטת־הברזל ובשמיכת־הצמר האפורה. אבל אין דבר, מכאן והלאה זה עניין של סבלנות. השעות המכריעות כבר עברו, נמוגו לתוך העבר הרחוק של אתמול.

מישהו מציץ בשעונו ואינו מאמין. רק שתים־עשרה שעות עברו מאז אחר־הצהריים, שם בעבר הרחוק.

שתים־עשרה שעות שבהן טבל באש ועלה מתוכה; שתים־עשרה שעות שבהן נתרכזו כל תשע־עשרה שנותיו בחבריו מימין ומשמאל, בכדורי־אויב שנורו אליו, אישית, וחלפו בשריקה ליד אוזניו; שתים־עשרה שעות שבהן מוצה במבחן עליון כל מה שהגדיר את היותו לוחם, כל מה שהוחדר בשריריו, במוחו, בחושיו, בעצביו; שתים־עשרה שעות שתחילתן בשאלתו האחרונה והמסכמת של המם־כף: "האם ברור לכולכם מה אתם צריכים לעשות?"

בשלושה כוחות 

כך פנה המ"כ לכיתתו, המ"מ למחלקתו. דרג־דרג לפקודיו – עד למפקד הכוח אל קבוצת הפקודות.

הקבוצה עמדה ליד הצטלבות הכביש. השמש כבר עמדה לשקוע, שעת דמדומים הייתה. זוהי ההזדמנות האחרונה להעביר כל דבר ודבר למפקדי כוחות־המשנה. אנשי קבוצת־הפקודות היו לבושים בגדי־קרב. אלה שבאופן עקרוני אינם קונים סיגריות בעצמם, ביקשו מאחרים. מפה נפרשה על הארץ. הראשים גחנו עליה צפופים. כל אחד רצה לראות את הכול. אחדים החזיקו בידיהם תרשימים. בקולו העמוק והבטוח, בנעימה של מי שיש לו ניסיון רב בכגון אלה, פתח המפקד. האחרים נדמו, ויתרו על סיום משפטיהם. מעתה הקשבה. מרוכזת מאוד. תוכנית המשימה הובהרה:

כוח א' ישמיד את מבצר המשטרה בכפר חוסן; כוח ב' יכבוש את מוצבי האויב שליד חוסן, בקרבת הגבול. מוצבים אלה שולטים על דרך המובילה לכביש ירושלים־חברון – הציר המוביל למבצר־המשטרה. על כוח זה גם לוודא שתושבי חוסן אשר ביניהם מספר ניכר של אנשי המשמר־הלאומי, לא יפריעו את ביצוע־המשימה. לשם כך יכבוש מוצב קטן יותר, אך מבוצר, בגבול־הכפר.

כוח ג', הכוח הממונע, יאבטח את הכביש ויהיה מוכן לנוע כתגבורת לכל מקום שיידרש, יבצע פינוי מהיר של הנפגעים ואיסוף־השלל. מפקדי כוחות־המשנה חוזרים על חלקם במבצע וממהרים לחזור ליחידותיהם.

הצטרפנו אל מו. בחצי־גורן ישבו לפניו חייליו. הוא עמד. מו עומד תמיד. גם שעה ששורקים סביבו כדורי־אויב. הוא נתן לי לשמוע קטע של שיחת־מפקד על חייליו על סף הקרב: "כל יחידה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לבצע כל משימה שמטילים עליה. ולכן: אני דורש מכל אחד מכם החלטה נחושה לנצח!"

לא היה כאן פאתוס, לא היה כאן שמץ דמיון לנאום בוועידה מפלגתית ארצית. אני משוכנע שאת המילים הללו לא היה מו מעלה על לשונו בשום מעמד אחר בעולם.

את השלט "סכנה! הגבול לפניך!" עברנו כמו שעוברים יום־יום ליד כרזות מפעל־הפיס. כשירדנו מן המכוניות הבליעה אותנו החשיכה, אבל לא יכלה להבליע את הדשדוש המדרדר של נעליים מסומרות על האספלט המבוקע מגודל־הקוצים, האופייני לכביש גבול שמזה שנים לא עבר בו כלי־רכב. אתה מנסה לסגל למוחך את המחשבה שחדרת לממלכה הירדנית ושאלומות האור המזדקרות מפעם לפעם בתוך החשיכה שמעבר לגבעות, הן בוודאי אורות מכוניות של ארץ אויב. בניגוד גמור לחשיכה העוינת מלפניך, מנצנצים משמאל, בגובה, אלפי אורותיה הזעירים של ירושלים העברית.

המפקד זקוף תמיד

מתוך הרחש העובר בטור אנו למדים שמוצב היעד נמצא כדי קילומטר לפנינו. היכן? אין רואים מאומה. והמפקד מוביל. פונה שמאלה, יורד לוואדי. אתה נועץ עיניך בחשיכה ואינך רואה אלא גבנוני גבעות סלעיות ומעברם – אפלה תהומית. ואת דמותו התמירה של המפקד אתה רואה ושואל את עצמך, מניין לו הליכה בטוחה זו.

מגוחך להיזכר בכותרת שקראת אחר־הצהריים בעיתון־ערב על הכפריים הירדניים השואלים זה את זה: האם יתקיפו הלילה? לך, הצועד כאן, ידועה התשובה. הם סיפרו על השתוללותו של לגיונר מטורף. אם כבר להיכנס לתחום זה, הרי ידוע לך שטיפול הלילה יהיה ריפוי על ידי הלם.

נביחת קלע מנערת אותך מהרהורים מופשטים, טופחת על פניך וממחישה לך את המציאות המחוספסת. האויב מוכיח את קיומו. לשנייה נעצר הטור. בכוח האימון המוחדר בהם כורעים האנשים אוטומטית. אבל לא מו. הוא נשאר זקוף בכל קומתו הגבוהה, מעלה משקפת אל עיניו, מעבירה בחצי קשת ופוקח על הטור להמשיך בקצב מזורז. האויב מגלה כנראה סימני־עצבנות. ספק אם שמע אותך, ספק אם שמע בכלל משהו. כדורים שורקים מפעם־לפעם בקרבת הראש, אבל ברור שיריות האויב אינן מכוונות. אך ברור גם זאת, שהפתעה יהיה קשה להשיג.

עוברים ליד בוסתן, והרגליים חשות היטב את תלילות העלייה. צרורות אבנים מתגלגלים מתחת לנעל המחליקה. אלה הלובשים מעיל־רוח – הכותונת נדבקת לגבם. המקלען נושא את הכלי כשהוא אוחז אותו בידית־הנשיאה, מרים אותו ב"טול" כשצריך לעבור גדר, אחר כך מכתיף אותו ושוב מחליף מקומו. הקשרים מתנשמים בכבדות תחת עומס המכשירים. אין כמעט לוחם שלא יישא כלי נוסף לנשקו האישי.

ישר לתוך העמדות

"מין הדא?!"

במקום תשובה – מטח! מיד מתכסה כל המוצב אש. הכוחות נתגלו בטרם הגיעו לנקודת־ההסתערות. שאגות־קרב מתערבבות בזעקות־אימה. החלה השטיפה.

מקלע באגפו של המוצב העיקרי הספיק לפגוע באחדים מן המסתערים. החובשים מזנקים אליהם מיד. מימיני פותחת מרגמה בפליטה – פצצה, בזק, נפץ עמום וחוזר חלילה. הכוחות מסתערים בשטח גלוי, במעלה הטרשי הזרוע אבנים גדולות, מכשילות. חשיכה גמורה. התפוצצות מבליחה להרף־עין, מאירה באור בלהות צלליות מתרוצצות – ושוב חשיכה מפולחת כדורים נותבים. היריות אינן שוככות אבל מרגל לרגע גובר טירטורו של העוזי וכובש את מקום הכינור הראשון בתזמורת־הקרב.

עמדות־האויב ותעלות־הקישור שביניהן חפורות באדמה רק בחלקן. הקרקע סלעית. חלקן העיקרי מוגבה מעל לקרקע, בנוי אבנים גדולות. אי־אפשר להיעצר לפניהן ולשטוף את העמדה בצרורות מבחוץ. מוכרחים לזנק לתוכן. רק אז אפשר לטהר אותן. מבפנים.

ההסתערות הייתה מהירה. הכוח כבר שטף את שני המוצבים. עכשיו מתפצלת הלחימה לקרבות פנים־אל־פנים בקיני־התנגדות בין הסלעים ובתוך התעלות המבוצרות. כאן כבר נזרקים רימונים. הם היו נצורים במשך כל ההסתערות, כדי שלא לשבור את תנופתה על ידי השהיות ההכרחיות אחרי כל זריקת רימון.

קשה לדעת מי הוא מי. גם האויב – חיילי הלגיון והמשמר הלאומי – לבוש חאקי. מפעם לפעם מזדהים הלוחמים זה לזה. פתאום פותחים שישה אנשים בריצה. עוברים בין הלוחמים שלנו.

"מי שם..?"

הם נעצרים לרגע תחתיהם. השתהותם זיהתה אותם. ברגע הבא הם נקצרים.

האש כבר נשמעת רק לסירוגין, היא נאלמת והולכת. הלוחמים מתארגנים הקפית, מתפקדים. יש הרוגים. הפצועים מועלים על אלונקות. כבר יש אפשרות לתת להם יותר טיפול. חוליות עוברות בתעלות ובבונקרים, אנשיהן אוספים נשק, תחמושת, מכשירי־קשר, מסמכים. הם מפרקים מעל החצובות את המקלעים שאך לפני רגעים אחדים שפכו עליהם את אשם התופת. חללי־האויב בכול.

באורות מלאים

יריות רחוקות גוועות. מכשיר־הקשר מוסר על כיבוש המוצב הקטן בגבול הכפר. הוא נכבש על אף העלייה התלולה בטראסות, ועל אף גילוי הכוח לפני הגיעו לעמדת־ההסתערות. נזכרתי איך – בתדריך – החזיק ד', מפקד היחידה ההיא, את המפה הטופוגרפית והבעת פניו גילתה שמוחו סופג לתוכו כל קפל־קרקע של השטח. לא היה זה מפגשו הראשון עם האזור. הוא מכירו מימי מלחמת השחרור. הכוח התבסס במוצב והתעלם לחלוטין מן היריות שנורו עליו, אחר כך, מן הכפר.

פטריית־אש מאדימה קטע מהרקיע על גבעה רחוקה – או הנראית רחוקה – ומיד אחר כך קולטת האוזן את רעמי ההתפוצצויות והיריות. עתה נמצא מבצר משטרת חוסן על כוונת כוח א'. פני הקרב שם נראים שונים לגמרי מאלה כאן, על המוצבים. הפטריות המבליחות בזו אחר זו מעידות בעליל כי שם גם לחבלנים משימות רציניות. ללוחמים שבמוצבים לא נותר אלא לשאול ולנחש: "האם זה כבר המבצר עצמו?"

אולם לא נותר זמן רב לניחושים. את אינסוף החשיכה האופף את הגבול הבלתי־נראה פולחות אלומות של זוגות־פנסים. זהו טור ממונע ישראלי, החודר – במהירות, באורות מלאים ובלי להתעכב – לתוך ממלכת ירדן. על הלוחמים למהר ולהוריד את הנפגעים – את כולם – את הנשק וכל השלל, כדי שייאספו משם.

לחיצות ידיים. הממונעים מפגיזים בשאלותיהם: "כמה הרגתם מהם?" עונים להם. לא בכל מקרה לפי השאלה, אבל מספרים ברצון.

פיצוץ אחרון

הטור הממונע מוסיף להתקדם. אנו חולפים על פני משוריין בוער. מיד לאחריו מופיעות גדרות. מישהו שואל: "איפה המשטרה?" הוא תמים. המהנדס העיף אותה מזמן. על הגבעה שעליה שכנה נראים רק תילי־חרבות. עוד כמה מאות מטרים ולעינינו מתגלות צלליות בצד הדרך.

"מי שם?"

הייתה זו יחידת־משנה שקיבלה משימת חסימה על הכביש, במרחק קצר אחרי המשטרה, כדי לאבטח את הפעולה מפני כוחות העלולים להגיע מכיוון חברון. עבודה רבה לא הייתה לה אותו לילה.

בצד שמאל של הדרך – בניגוד משווע לחוקי התנועה – ראינו ג'יפ נקוב־כדורים. הוא הגיע עוד לפני שהחלה החסימה להתמקם, ונתקבל במטר צרורות. אחד מהיושבים בו נהרג מיד ואילו השני קפץ והתחבא מתחת למכונית. מ' קפץ מעל הגדר ובאותו רגע נורה ברגלו על ידי הירדני שהסתתר למטה. בי מיהר למקום והספיק לירות חצי מחסנית אל מתחת לג'יפּ. התברר שהיה זה קצין בדרגת סגן חמוש אקדח.

מלבד שני אלה הפילה החסימה עוד שני לגיונרים שנמלטו ממבצר המשטרה. גם אנשי החסימה נדחקו לתוך הזחל"מים, שהסתובבו בינתיים.

פיצוץ אחרון. אנשי החסימה חיסלו את הג'יפ הנקוב. בעיקול שליד המבצר המושמד הורדו הבחורים מהזחל"מים. הם הצטרפו לטור הרגלי שהתכונן לחזור הביתה. הטור הממונע השתהה כדי לשמש לו משמר עורפי. בזמן שנותר להם, פוצצו אנשי הטור הממונע את כל המכוניות הצהובות שנותרו לאורך הדרך.

השעה שלוש ורבע אחר־חצות. גזרת חוסן שותקת. אף ירייה אינה נשמעת עוד. הטור נע מערבה.

בשש בבוקר נכנסות המכוניות לבין טורי בתים. אחד מבקש לעצור לפני קיוסק. הוא קורא עיתון, פורש אותו כך שכולם יוכלו לקרוא. הכותרת הראשית המשתרעת לרוחב כל הגיליון מצטטת הודעה של דובר צה"ל. "השחקנים קוראים את הביקורת על ההצגה", מעיר אחד.  


 

נקמת חצות


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה