חשבו שעשיתי מעשה הרואי, אבל זו הסיטואציה
|
איתן פנד
לקבל פרס על אירוע שבו 3 מחבריך נהרגים זה דיסוננס שלא קל לחיות איתו • לקח לי שנים להגיע להבנה שגבורה ושכול יכולים לחיות יחד, אבל זה פצע מדמם
כשעמדתי שם, בפתח פיר המנהרה, הרגשתי חוסר אונים נוראי. כולם נשאו אלי את עיניהם, בתור הדמות הפיקודית הבכירה בשטח, וחיכו שאתן פתרון - ולא היה לי פתרון.
זה היה ב־1 באוגוסט 2014, יום שישי בבוקר. המשימה שלנו היתה לאתר ולהשמיד מנהרה בפאתי רפיח. כחלק מהמשימה, כבשנו כמה בתים סמוכים, ועם אור ראשון יצאנו לסיור. בניה שראל והכוח שלו, ביחד עם אחד הצוותים, יצאו לסריקה אחר המנהרה, ואני ושאר הכוח נשארנו בבית ונערכנו להגנה על הכוח במידת הצורך.
כשבניה יצא עם הכוח, זיהינו מחבל תצפיתן במבנה סמוך. בניה החליט להתפצל מהכוח עם החפ"ק שלו כדי ללכוד את החשוד, שסברנו כי הוא מחזיק במידע מדויק על מיקום המנהרה.
בניה, ליאל והדר יצאו לכיוון אחד, ושלושה לוחמים נוספים מהחפ"ק הלכו בכיוון השני. בשעת האיגוף, הכוח של בניה נתקל במחבלים, והכוח השני דיווח על חילופי ירי. ברגע שקיבלתי את ההודעה בקשר שהיתה היתקלות, יצאתי עם עוד שני צוותים לכיוון האירוע. הכוח הראשון, בפיקודו של סגן יאיר אלקלעי (שקיבל צל"ש מאלוף פיקוד דרום על התנהלותו בקרב; מ"י), הגיע לנקודה וזיהה את בניה וליאל. בשלב הזה עוד לא ידענו שהם הרוגים. היה שם חייל נוסף, שבהמשך התברר כי הוא מחבל שהתחפש לחייל.
כשהגעתי עם החפ"ק שלי ועם הצוות הרפואי, הוצאנו את בניה וליאל למרחב פתוח. הודעתי בקשר שבניה פצוע, ושאני תופס פיקוד. חזרתי עם החפ"ק למתחם. כשהגענו לאחד המבנים במתחם, זיהינו את פיר הכניסה של המנהרה.
תוך כדי תנועה ביצענו התפקדות לפי מספרי ברזל, וזיהינו שהדר חסר. הכרזתי על נוהל חניבעל, והודעתי למג"ד שהדר כנראה נחטף. מצאתי את עצמי בסיטואציה מבצעית שאין לי פתרון עבורה. מצד אחד, הדר כנראה נחטף דרך אותה מנהרה, ומצד שני הפקודות אוסרות על כניסה למנהרות. כצבא, אין לי שום עליונות בתוך המנהרה ואין לי ידע איך להילחם בתוכה. זיהיתי מטענים וחוטים סביב הפיר, והנחתי שהמנהרה ממולכדת.
התייעצתי עם הקצינים שאיתי אם להיכנס לתוך המנהרה. התייעצתי גם עם המג"ד, שלא התלהב מהרעיון. רק אחרי שאני והמג"ד עלינו מול מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, כדי להתייעץ איתו, הוא אישר לי את הכניסה.
רגע לפני שנכנסתי למנהרה זרקתי רימון כדי לנטרל את המטענים. כשנכנסתי לפיר, הבנתי שבגלל הרימון חלק מהכניסה למנהרה קרס, והמעבר מאוד צר. זחלתי על ארבע והבנתי שהאפוד הקרמי והנשק מסרבלים ומאיטים אותי. יצאתי החוצה, הורדתי את האפוד, לקחתי אקדח מאחד הקצינים, וחזרתי פנימה.
אחרי זחילה קצרה עברתי את הפיר והגעתי למנהרה. התקדמתי מעט, זיהיתי שביל של דם, והבנתי שהדר פצוע. בשלב הזה צעקתי מתוך המנהרה ללוחמים שבחוץ שעוד שלושה יירדו פנימה - סגן שקד קידר, סג"מ מתן חורש וסמ"ר צ'אלאצ'או מקונן (גם הם קיבלו אחרי המבצע צל"ש אלוף).
אחרי תדרוך קצר בתוך המנהרה התחלקנו לצמדים. אני ומתן הובלנו את התנועה קדימה, כשמתן כל הזמן מניח את הקנה של הנשק שלו על הכתף שלי, והצמד השני מאחורינו. חלק מהזמן הלכנו שפופים. למרות הפנסים, לא ראינו כל כך טוב. בשלב הזה פעלתי על אוטומט, אבל אני לא יכול להגיד שלא היה בי פחד. הבנתי שאני חייב להשרות על האנשים קור רוח.
תוך כדי התקדמות, זיהינו פריטי לבוש של הדר. הוא היה הקַשָר שלי, כך שידעתי לזהות את הציוד שלו. הגענו לְצומת, והבנו שהצד הימני שלה חסום ולא מוביל לשום מקום. מתן ואני ופנינו שמאלה. בשלב הזה ביקשתי מהצוות השני שחייל אחד יישאר לאבטח בצומת, ועוד חייל יחזור לכניסה למנהרה כדי להביא עוד שני חיילים. מקונן חזר לכניסה למנהרה.
אחרי כמעט חצי שעה בעומק של חמישה מטרים מתחת לאדמה, ואחרי שעברנו בערך קילומטר בלי למצוא את הדר, מקונן הודיע לנו שצריך לצאת כי צה"ל רוצה לפוצץ את המנהרה. בדרך חזרה אספנו את הפריטים של הדר. המשכנו בלחימה עוד כמה שעות, אבל המחשבות על הדר בשבי חמאס לא עזבו אותי. הרגשתי תחושת פספוס נוראית. רק למחרת בערב, במוצ"ש, גילינו שבזכות הממצאים שהבאנו הצבא הבין שהדר לא בין החיים.
ביום שני, כשיצאתי מעזה, ראיתי את התמונה שלי בעיתונים. תיארו את המעשה שלי כמעשה גבורה. לא ידעתי איך לעכל את זה. שלושה מחבריי נהרגו, עוד לא הספקנו לעבד את האובדן הזה, כך שהדבר האחרון שרציתי הוא שיקראו לי גיבור.
חצי שנה אחרי המבצע קיבלתי את עיטור המופת מהרמטכ"ל בני גנץ ומשר הביטחון בוגי יעלון. זה היה מעמד קשה. יכולתי להבין למה אחרים רואים במעשה שלי מעשה הרואי והקרבה, אבל זה לא אני, זאת הסיטואציה שאליה נקלעתי. כל אחד אחר במצבי היה פועל כמוני.
לקבל פרס על אירוע שבו שלושה מחבריך נהרגים זה דיסוננס שלא קל לחיות איתו. לקח לי שנים להגיע להבנה שגבורה ושכול יכולים לחיות ביחד, אבל גם היום קשה לי להכיל את העובדה הזאת, במיוחד בגלל שהדר עוד לא חזר הביתה. זה פצע מדמם.
סרן (מיל') איתן פונד סרן (מיל') איתן פונד (29) שירת במבצע צוק איתן כסגן מפקד פלס"ר גבעתי, תחת פיקודו של רס"ן בניה שראל ז"ל. במהלך משימה לאיתור מנהרה והשמדתה התפתח קרב שבמהלכו נהרגו שראל, הקשר ליאל גדעוני והדר גולדין, שגופתו נחטפה בידי חמאס. ברגע שהבין כי גולדין נחטף, זיהה פונד את פתח המנהרה שדרכה ברחו המחבלים, נכנס פנימה ויצא למרדף אחריהם. על תפקודו ואומץ ליבו בקרב ובמבצע כולו הוענק לו עיטור המופת - העיטור הגבוה ביותר שהוענק במבצע צוק איתן. חמישה חודשים לאחר מבצע צוק איתן התחתן פונד עם הדרה, ולפני שנתיים נולדה בתם הבכורה. הם מתגוררים ביישוב סנסנה שבצפון הנגב. פונד הוא סטודנט שנה שלישית למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן־גוריון.
ראיינה: מיכל יעקב יצחקי
הוספת תגובה