"דמיינתי אותך מחייך" בתו של עמנואל מורנו משתפת

לחיות עם חלל זה לחיות עם אינסוף בתוכך. עם קשר דם לאינסוף הזה. זהו מסע עדין ומדוייק. אך גם סוער ועוצמתי..
שכול זה להסתכל על התמונה שלך ולהרגיש אותך מחייך אלי.
שכול זה לעשות בחירות ולתהות מה אתה היית אומר.
שכול זה לראות נוף. או להריח ריח, והעניים דומעות מעצמן מבלי שנדע מדוע.
שכול, זה לרצות חיבוק גם אחרי 15 שנה.
זה להסביר את הכל בהיגיון, אך להבין שזה כלל לא ככה.

ברשותכם, אספר קצת על המסע שלי-
אבי, עמנואל מורנו נהרג בשנת 2006. סוף מלחמת לבנון השניה. נותרנו אימי- מאיה, אני, ו2 אחיי הקטנים- נריה ונועם ישראל.
לאחר כשלוש שנים נישאה אמא בשנית למי שהוא אבי כיום. אבא אלירן ולהם נולדו 2 אחיותיי- בת עמי ושי. במשפחתנו, יש שיח רב על הנושא. משיח של בדיחות ושטויות, עד שיח עמוק ומברר.

בעיני, אפשר להסתכל על השכול ב2 דרכים:
האחת- גורל, השנייה- הזדמנות.
הזדמנות להתבוננות פנימית ושימת לב, הזדמנות לרכישת כלים.

התחושה, להיות חלק מצבא הגנה לישראל, בזמן שאבי נהרג בעת שירותו שם, נותנת תחושה של משמעות ועוצמה. שאנחנו לא מפחדים. עם ישראל חי, וממשיך לחיות ולהתחזק, להעמיד דורות.
המוות לא מחליש אותנו, להיפך, הוא נותן לנו תחושת שייכות וחיבור עמוק לעם הזה, לארץ הזו- שנקנתה בדם.
בתקופה האחרונה, העם שלנו חווה טלטלות קשות. מחלוקות, משברי אמון, התפרעויות, והפרות של איזונים עדינים.
שיח אלים התחיל להישמע כשיח לגיטימי. אנחנו האויב הגדול ביותר של עצמינו. אפשר להרוס במו ידינו את שעמלנו 73 שנה להקים.