"ואז שמענו את רחל אומרת בקול חלש: תיזהרו, יש פה מחבלים"

"ארוחה זה תמיד שלב טוב במשא ומתן", מסביר שוסטר. "זה מושך זמן, מעסיק אותם, מרגיע את המצב וגם מעייף. השוטרים הביאו מבית השכנים מגש של עוף ואורז, אבל המחבלים לא הסכימו לאכול לפני שאני אטעם מזה. בהתחלה טעמתי מהאורז, והם דרשו שאטעם מהכול. רק אז הם אכלו".

אנחנו פוגשים אותו ברחוב התמר באופקים. הדי האירועים הקשים של שבעה באוקטובר עדיין נשמעים כאן מכל פינה, מכל בניין. אחת לכמה מטרים תראו כאן שלט שמציין את מקום הירצחו וסיפור גבורתו של אזרח או שוטר. צעירה יוצאת מאחד הבתים ומדליקה בחנייה נר לזכר אביה, שנאבק כאן עם המחבלים עד טיפת דמו האחרונה. בפתח הבית ממול יש שלט ונרות זיכרון המנציחים את זכרו של חלל נוסף.

במרכז הרחוב עומד בית גדול ומרשים. השער נעול, ומבחוץ ניתן לראות את פצעי הירי על הגדר והקירות. "הבית של רחל", כך קוראים לו בשכונה השקטה והקהילתית; כאן הוחזקו דוד ורחל אדרי כבני ערובה במשך קרוב ליממה. סיפור החטיפה וההצלה שלהם כבר סופר מעל כל במה, ואפילו נשיא ארצות הברית נפגש עם רחל ושמע כיצד הצליחה בדרכים שונות לרופף את ערנותם של המחבלים, עד שכוח הימ"מ פרץ פנימה וחיסל אותם. אבל הפעם אנחנו שומעים את השתלשלות האירועים מזווית אחרת, שגם היא סיפור גבורה בפני עצמו: מפיו של קצין המשטרה שעמד בדלת הבית לכל אורך אותו יום מתוח, ראה את רחל אדרי מוחזקת כשרימון רסס צמוד לראשה, וניהל משא ומתן ארוך ומייגע עם המחבלים כדי להציל את חייהם של בני הערובה.

כמו רבים אחרים גם סנ"צ ארקדי שוסטר, קצין אגף המבצעים של מרחב נגב במשטרה, היה בחופשה בשמחת תורה. "קצין אג"מ של משטרת אופקים, שאבטח את המסיבה ברעים, התקשר אליי ואמר שיש ירי רקטות מעזה", הוא משחזר את תחילתו של אותו יום. "הוא שאל מה לעשות, והוריתי לו לפזר מיד את המסיבה. הוראה כזאת לא הייתה אומנם בסמכותי, אבל אני שמח שנתתי אותה, ומאוחר יותר עשיתי כמה שיחות לממונים עליי וקיבלתי אישור בדיעבד. ערכתי גם סבב טלפונים עם שוטרים לצורך רענון נהלים, מה עושים כשיש ירי רקטי".

עדכון נוסף, שהגיע אליו באופן די מקרי, הפנה את תשומת ליבו של שוסטר לאירוע אחר, אך באותו שלב הוא לא חיבר עדיין בין הנקודות. "הייתי בעבר בתפקיד ביס"מ, ונשארתי מאז בקבוצת הוואטסאפ שלהם. שם אני רואה שמדווחים באותו בוקר על לוחם פצוע באופקים. לא חשבתי שזו היתקלות עם מחבלים, הנחתי שמדובר בתקרית פלילית או טעות בזיהוי. כשההתכתבות המשיכה, הבנתי שיש שם אירוע טרור, אבל לא קישרתי את זה לירי הרקטות.

"נסעתי למטה של המרחב בבאר־שבע, לקחתי שכפ"ץ ואת הרובה הראשון שמצאתי, ויצאתי לאופקים. בדרך קיבלתי עדכונים מהמסיבה – המחבלים עוד לא הגיעו לשם באותו שלב, אבל הבנתי שאנחנו נכנסים לאירוע חריג. הקפצתי את השוטרים וארגנו אותם לצוותים. כשהגעתי לאופקים, הווייז קרס ולא הצלחתי למצוא את הנקודה שבה דווח על היתקלות. אני מתחיל להסתובב בעיר, לחפש, ובינתיים יורים לי על הרכב, מפספסים. כשהגעתי לרחוב התמר ושמעתי את חילופי האש במקום, הבנתי שהמכונית יכולה להפוך למלכודת מוות. יצאתי ממנה והמשכתי ברגל".

"נסעתי למטה של המרחב בבאר־שבע, לקחתי שכפ"ץ ואת הרובה הראשון שמצאתי, ויצאתי לאופקים. בדרך קיבלתי עדכונים מהמסיבה – המחבלים עוד לא הגיעו לשם באותו שלב, אבל הבנתי שאנחנו נכנסים לאירוע חריג. הקפצתי את השוטרים וארגנו אותם לצוותים. כשהגעתי לאופקים, הווייז קרס ולא הצלחתי למצוא את הנקודה שבה דווח על היתקלות. אני מתחיל להסתובב בעיר, לחפש, ובינתיים יורים לי על הרכב, מפספסים. כשהגעתי לרחוב התמר ושמעתי את חילופי האש במקום, הבנתי שהמכונית יכולה להפוך למלכודת מוות. יצאתי ממנה והמשכתי ברגל".

רחוב התמר נראה כמו זירת קרב. גופות היו מוטלות על המדרכה, אזרחים צעקו מהחלונות והכווינו את אנשי כוחות הביטחון למיגונית שבה התבצר מחבל. סמוך לבית משפחת אדרי ראה שוסטר גופות של שוטרים; מוקדם יותר הם עשו שני ניסיונות להתקרב אל הבית ולחתור למגע, אך המחבלים ירו לעברם מהחלון וחמישה שוטרים נפלו.

"השוטרים באזור נראו קצת מבוהלים", משחזר שוסטר. "ברחוב היו כמה חברים ששירתו איתי ביס"מ וביחידת יואב. לקחתי אותם איתי ואמרתי להם שהמטרה היא להגיע לבית ולעצור את מסע ההרג שמתחולל בו. באותו שלב לא ממש ידענו מה האירוע בפנים. ירו לכיווננו מאחד החלונות, והחזרנו לשם צרור.

"ליד הבית פגשתי קצין משטרה שאני מכיר, אביתר אדרי. הוא אמר לי: 'ארקדי, זה הבית של ההורים שלי, יש מצב שהם שם. אנחנו מסתערים פנימה'. נכנסנו לחצר הבית תוך כדי ירי. חשבנו לזרוק רימון רסס, ובמבט לאחור טוב שלא עשינו את זה, כי היינו עלולים לפגוע ברחל ודוד. בתוך החצר ראינו הרבה דם, תרמילי קליעים ורימון שלא התפוצץ. ניסיתי להיכנס מהדלת, אבל היא הייתה נעולה. התקדמנו לחלון צדדי, זרקנו כמה רימוני הלם ונכנסנו פנימה לקומה התחתונה. אוריאל אברהם, אחד השוטרים שהיו איתי, ניסה להבין מי נמצא בבית. הוא התחיל לדבר, לזרוק דברים. שמענו מהקומה העליונה מישהו עונה לנו בערבית, ואז קול חלש יותר, בעברית – אישה שאמרה 'תיזהרו, יש פה מחבלים'. הבנתי שיש לנו פה אירוע של בני ערובה, משהו שלא היה בישראל עשרות שנים. הנחיתי את החברים לסגת. הלכנו אחורה לכיוון הדלת, כשהפנים שלנו למדרגות, והתחלנו לתכנן איך ננהל משא ומתן. ידעתי שכל מה שעברתי בשירות שלי במשטרה היה הכנה לרגע הזה".

"באנו כדי למות"

שוסטר, 42, מתגורר בבאר־שבע. הוא נשוי לזינה, שוטרת גם היא. כבר 24 שנים הוא משרת במשטרה – במג"ב, ביס"מ, ביחידת מג"ן (מודיעין גבולות נגב) ובתחנות העירוניות. לפני כמה שנים הצטרף לצוות המשא ומתן המשטרתי, שמיועד לפעול בעיקר במקרים של החזקת בני ערובה. היחידה מורכבת ממספר קטן של אנשי משטרה שזהו תפקידם הבלעדי, אך היא מכשירה עוד שוטרים וקצינים מהמרחבים השונים שמבקשים להתנדב אליה, במקביל לשירותם ה"רגיל". לשוסטר כבר הזדמן לנהל במסגרת זו כמה שיחות עם אזרחים שאיימו לפגוע בעצמם, אך את תכלית קיומה של החוליה – משא ומתן עם חוטפים – הוא לא ביצע אף פעם, עד 7 באוקטובר 2023.

"אני מאמין שא־לוהים מעביר אותנו דברים בחיים כדי שנהיה מוכנים לאתגרים שיגיעו", אומר סנ"צ שוסטר. "הנה, איתי נמצא שם אוריאל, שהתנדב גם הוא בחוליית המשא ומתן. משמיים נקלענו ביחד למשימה כזו. מה הסיכוי?"

בתפקידו כקצין אג"מ קיבל שוסטר באותן שעות דיווחים על עוד מוקדי ירי וטרור. "שלחתי כוחות לזירות השונות, והתחלתי לדבר עם המחבלים בבית. מחבל אחד הציץ אליי מהמדרגות, הראה את הידיים שלו וסימן שאין לו כוונה לירות. הוא ידע להגיד לי רק 'לא בלגן'; מהר מאוד הבנתי שהם לא יודעים עברית, חוץ ממילה פה ומילה שם. סימנתי לו בידיים תנועות של הרגעה ודיברתי בטון מרגיע, שיבין שהכוונה שלי היא לשוחח איתו. אמרתי לו 'אני אלכס', כי במשא ומתן לא מציגים את השם האמיתי שלך. שוב ושוב אמרתי שהכול יהיה בסדר, והבהרתי לו: אני המפקד פה, כל עוד אני כאן ואתה מדבר איתי, לא יעשו לכם שום דבר".

התכוננת לאפשרות שמישהו מהם יפתח פתאום באש?

"אמרתי לאחד השוטרים – 'אם יורים בי, תמשוך אותי אחורה בשכפ"ץ ונעשה חילוץ'. לאחרים סימנתי בידיים לא לירות, ודאגתי שהמחבל יראה את זה".

כדי לקדם את המשא ומתן ביקש שוסטר ששוטר דובר ערבית יישלח למקום. קצין ממשמר הגבול הגיע במהירות אל הבית, והשיחה שהתפתחה עם החוטפים נמשכה כ־18 שעות מתישות. שוסטר ידע שכל טעות מצידו עלולה לעלות בחיי אדם, ופנה בעיקר ללב של המחבלים, מפלס את דרכו בזהירות. "אמרתי להם: 'האנשים המבוגרים האלה לא עשו לכם שום דבר. אתם אחראים על כל מה שיקרה להם'", הוא משחזר. "במצב כזה אתה לא באמת יודע על מה כדאי לדבר איתם ועל מה לא, מה יקנה לך עוד זמן ומה עלול דווקא להביא לפגיעה בבני הערובה. לפי מה שראינו בבית ובחוץ, הבנו שהמחבלים מבחינתם באו לכאן כדי למות, כך שאין להם מה להפסיד. הבנו גם שהם עברו אימונים רציניים, והם יודעים מה הם עושים. וככה אנחנו קוראים את המצב ומתקדמים בשיחה".

אחד המחבלים ירד במדרגות כשבידו האחת הוא לופת את רחל אדרי, וביד השנייה הוא מחזיק רימון בלי נצרה. "אם משהו לא ייראה לו לנכון, הוא משחרר את הרימון, יהיה פיצוץ, והם לוקח את כולנו איתם". מחבל נוסף התייצב בגרם המדרגות וכיוון אל שוסטר קלצ'ניקוב. "המחבל שירד למטה גרר שולחן גדול שיעמוד בינינו בסלון, ואז התחלנו שיח ארוך. מה שהכי הפתיע אותי זה שהם לא פחדו בכלל, גם לא הייתה בהם התרגשות. אמרתי לו: 'הבית סגור מכל הכיוונים. אנחנו מכתרים אתכם, אתם לא יכולים לצאת מכאן'. הוא ענה: 'תרחיקו את הכוחות, אחרת נפגע בבני הערובה'.

"שאלתי אותו מאיפה הוא, והתשובה הייתה 'אל־בורייג". שאלתי אם יש לו משפחה, וכשהשיב בחיוב, אמרתי שגם לי יש. אמרתי: 'מה שיש בינינו זה עניין של לוחמים. האנשים פה לא עשו לכם כלום, הם שני זקנים, הם לא מרגישים טוב. מה אתה רוצה מהם?'. הוא אמר שהוא שאהיד והוא בא למות. שאלתו אותו: 'האסלאם מלמד אתכם לפגוע באנשים חולים ומבוגרים?'. הוא לא ענה משהו קונקרטי, ואני המשכתי: 'אתם את המשימה שלכם עשיתם, קיבלתם את הכבוד שלכם, פגעתם בנו. אבל לא חייבים למות. בואו נדבר על זה, שכולנו נצא מפה בחיים'".

ובתוך השיחה הזאת, הוא עונה על כל מה שאתה שואל?

"לא, זה לא שיח חברי. הוא עונה על מה שהוא רוצה, ומה שלא מתאים לו – הוא מתעלם. ככה גם אני. יש פינות בשיחה שאתה משתדל לא להיכנס אליהן כדי לא להחמיר את המצב".

ואותו מחבל מנסה להשמיע הצהרות אידיאולוגיות, להכריז מה המטרה שלו?

"לא היו הצהרות כאלה, רוב השיח היה על דברים קטנים. בשלב מסוים אמרתי לו שהאישה שהוא מחזיק עלולה להתעלף, צריך לתת לה משהו לאכול. זו למשל נקודה קטנה שלוקחת חצי שעה. היה על זה משא ומתן, הוא הסכים לבסוף, אבל עדיין היה דיון איך לעשות את זה. הוא רצה שאני אלך לאט בידיים מורמות, אגיע למקרר, אוציא משם דברים, אניח אותם על השולחן ואתרחק. אמרתי לו: 'אל תכוון אליי נשק. אני אכנס בצעדים איטיים ולא אעשה תנועות חדות'. הדובר מולי לא היה זה שמחליט בעצמו, הוא היה צריך לקבל אישור מהמפקד שלו, שהיה בקומה העליונה. אחרי שהמפקד אישר, הלכתי בשלושה צעדים לכיוון המקרר, כשכולם דרוכים ומתוחים. לקחתי מהמטבח גם בורקסים ודברים מתוקים שהיו על השולחן, והבאתי לסלון. גם המחבלים אכלו".

משבר הדיאט

לאורך כל אותן שעות המחבלים מניידים את בני הערובה בבית. הם מורידים לסלון גם את דוד, אחר כך מעלים את בני הזוג למעלה וממשיכים בשיח בלעדיהם. "דוד היה אדיש יחסית, רגוע", מספר שוסטר. "רחל ממש דיברה, הייתה פעילה יותר. אבל בשלב מסוים היא ממש בכתה, ופחדתי שזה ירגיז אותם והמצב יהפוך למסוכן יותר, אז ניסיתי לכוון את זה לשיחה. בחלק מהזמן היא הייתה מכווצת בתוך עצמה, ברגעים אחרים היא ניסתה לתקשר עם המחבלים, לפנות אל ליבם וליצור איתם שיח.

"במהלך השיחה המחבל ביקש מאיתנו ציוד עזרה ראשונה. גם אני לא מקבל את הדרישות שלהם בצורה אוטומטית, אני לא רשימת המשאלות שלהם. על כל דבר יש שיח. שאלתי 'למה אתה צריך ציוד כזה?', והוא אמר שחבר שלו נפגע. ניסיתי להבין מה חומרת הפציעה שלו. ככל שאנחנו מדברים על הפרטים הללו, אני מצליח לראות את התמונה – כמה מחבלים בדיוק יש, מה מצבם. אחרי שיחה ארוכה ביקשתי שיביאו תחבושות ומה שהוא צריך".

מה עוד הם רצו?

"קולה. ביקשתי מהשוטרים והם הביאו לנו שני בקבוקים, קולה רגילה ודיאט. זה היה אחרי שעות של שיח, אנחנו עומדים זה מול זה, והרגשתי שאני צריך להעלות את רמת הסוכר בגוף. לקחתי את הקולה הרגילה, ונתתי להם את הדיאט. המחבל אמר 'תביא את הקולה המתוקה'. עניתי – 'לא, היא שלי'. הבאתי להם בסוף גם את מה שנשאר אצלי".

ולא היו להם דרישות שקשורות ללחימה עצמה, לחטיפה?

"זה הגיע מאוחר יותר. הם דרשו פרוזדור שיאפשר להם להגיע לעזה עם בני הערובה. שניתן להם לקחת את דוד ורחל איתם, והם פשוט יצאו".

מה עונים על דבר כזה?

"אין מה לענות. אתה לא יכול להגיד 'לא', כי זה עלול לסכן את החטופים. אתה לא יכול להגיד 'כן', כי לא תיתן להם דבר כזה. אני פשוט העברתי נושא".

בינתיים התעדכן סנ"צ שוסטר בנעשה בזירות האחרות. "הבנתי שקצין שאני חנכתי בעבר, נהרג בשטח המסיבה. זה מישהו שהיה לי קשר טוב איתו. אחר כך מעדכנים אותי שסנ"צ ג'יי־אר דוידוב וסנ"צ יצחק בוזוקשוילי, שני מפקדי תחנות שהיו חברים שלי הרבה שנים, נפלו גם הם. מתקשר אליי גם קצין ביס"מ שאני מחובר אליו מאוד, ואומר לי: 'אני מול מחבלים ברעים, נפצעתי, תוציא אותי מפה'. אחרי כמה דקות הוא מתקשר שוב, מספר שירו בו חמישה כדורים של קלצ'ניקוב, ואף אחד לא מצליח להגיע אליו. הפעם הוא כבר נשמע חלש יותר. בשיחה הרביעית הוא אומר לי: 'ארקדי, אתה תהיה אחראי על המשפחה שלי'".

חשבת לעזוב את הבית באופקים וללכת לחלץ אותו?

"הייתה לי התלבטות. מצד אחד, היה שיח טוב עם המחבלים, והחלפת דובר באמצע עלולה לגרום להידרדרות. מצד שני, אני מבין את מצבו של אותו חבר. זה שבר לי את הלב. בסופו של דבר כוח צבאי הצליח להגיע אליו ולחלץ אותו. היו אצלנו הישגים טובים, אי אפשר היה לעצור באמצע".

מה נחשב להישג במשא ומתן כזה?

"הגענו למשל למצב שכבר לא מכוונים לעברי קנה. אמרתי להם 'אני אדם רגיש, קשה לי לדבר ככה'. הם גם הבינו שאני חייב להיות זמין בטלפון, ואפשרו לי. זה משמעותי מאוד, גם בגלל האחריות על הזירות האחרות, וגם כי זה עוזר לי לקבל מידע על מה שקורה סביב הבית – החפ"ק שהוקם בכניסה לרחוב, אילו כוחות יש לנו שם – ואני מעדכן את הימ"מ על מה שקורה בפנים. צוות המשא ומתן חיכה בחוץ והעביר לי עצות. תקשרנו בהתכתבות, כי אתה לא יודע אם המחבל באמת לא מבין עברית, או שהוא עושה את עצמו ובפועל הוא מבין כל מה שאנחנו מדברים בינינו".

השעות חלפו, שוסטר כבר חש מותש, ושיחותיו עם המחבלים לא נראו כמובילות לסיכום כלשהו. "אני עומד שעות רבות בדלת ומדבר איתם בעזרת המתורגמן, אבל אני מבין שאני חייב להמשיך. אי אפשר לעצור באמצע". בשעת לילה מאוחרת הוא העביר מסר לחפ"ק בחוץ: המשא ומתן מוצה. "אני אפילו לא יודע מתי זה קרה כי איבדתי תחושת זמן, אבל מיצינו. כבר דיברנו על הכול. עליהם, עליי, על עזה, על פלאפל בעזה. אנחנו צריכים לקבל החלטות, גם הם צריכים לקבל החלטות. הכוחות מתארגנים בחוץ, וזה לוקח זמן. אני ממשיך לעמוד ולדבר עד שכוח ימ"מ פורץ לבית.

"בשלב הזה המחבלים למעלה עם רחל ודוד. אני זז הצידה. המחבל שהחזיק את הרימון במשך כמעט יממה, משחרר אותו. הרימון מתפוצץ ופוצע קשה את אחד מלוחמי הימ"מ ואת הכלב של רחל, שני לוחמים אחרים נפצעים קל. עוד שני רימונים נזרקים אלינו, אבל לא מתפוצצים. ההסתערות ממשיכה. אני שומע את השוטרים אומרים 'בני הערובה אצלנו', ואז זה נגמר".

הנה בר כוכבא קטן

דוד ורחל שוחררו ויצאו אל בני משפחתם. "זו הייתה נפילת מתח חזקה", מספר שוסטר. "ראיתי את בני הערובה מתחבקים עם הבן שלהם, שמחים מאוד. דיברתי איתם ועודדתי אותם. שניהם יצאו בלי שריטה – או עם שריטה אחת קטנה, כי הכלב של רחל נבהל ודרך עליה. האירוע הסתיים בצורה מרשימה, מוצלחת ובאומץ בלתי רגיל. כשהייתי ביס"מ ובתפקידים אחרים תרגלנו הרבה פריצות לבתים, השתתפתי בעצמי בפריצות שקשורות לנסיבות פליליות – אבל דבר כזה עוד לא ראיתי".

הרגשת פחד?

"תוך כדי מעשה אתה לא מרגיש פחד. כשנכנסנו לבית היה חשש שיירו בנו, גם לפני כן היה מפחיד, אבל לאורך האירוע לא הרגשתי את זה. אתה יודע מתי פחדתי? אחרי הפריצה הגיע קצין של הימ"מ, חיבק אותי והרחיק אותי מהכלב. הוא אמר: 'הכלב פצוע, הוא יכול לנשוך אותך'. זה נראה לי מוזר באותו רגע, אבל גם קצת מפחיד. עוד הספקתי להנחות מישהו לקחת את הכלב לטיפול רפואי".

הימים הקשים באמת עבורו הגיעו לאחר לכן. "כל יום היינו בשמונה או עשר לוויות. זו התגשמות הסיוט של כל מפקד – לשאת הספדים על קברים של פקודיו, יום אחר יום, מבוקר עד ערב. איבדנו חברים, ולא היה לי אפילו רגע לעצור ולחשוב, להתאבל, לבכות.

"אחד הרגעים הכואבים במיוחד היה כשהודיעו לנו על נפילתה של רס"מ יוליה ווקסר, שהייתה חברה טובה מאוד שלי. יוליה שירתה בתפקיד משרדי, אבל באותה שבת היא הייתה בין השוטרים שתגברו את אבטחת המסיבה ברעים. במשך כמה ימים היא הייתה מוגדרת כנעדרת, ואני קיוויתי והאמנתי שהיא תחזור אלינו. לוחמים שנופלים זה כואב, אבל הם מודעים לאפשרות הזאת ומוכנים למסור את נפשם. יוליה הייתה מזכירה, ויש במקרה כזה משהו שונה, צורב יותר".

הקצין הסמכותי והקשוח שיושב מולי מתרכך כשהוא מדבר על החברים שאיבד. הוא מספר על שניים נוספים – רס"ר אוריאל אברהם, שבתחילת היום שהה לצידו בבית משפחת אדרי ואחר כך השתתף בלחימה באזור המסיבה ונפל שם, ורס"ב אלכסיי בודובסקי, שנהרג גם הוא באותו מקום. "אלה שני חברים שעזרתי להם להגיע לתפקידים שלהם במשטרה. כל אחד מהם בא מרקע שונה – אלכסיי חילוני, אוריאל עם כיפה. אלכסיי ממשפחה שעלתה מבלארוס, אוריאל בן לעולי אתיופיה. מה שחיבר ביניהם זו האהבה למולדת, לעשייה, לחברים. שניהם היו אנשים בלי רוע. אוריאל היה אדם שלא מדבר לשון הרע, לא אומר דברים לא יפים. אני מנסה לקחת ממנו את זה. לדבר אחרת, להתייחס אחרת, לא לדבר רע על הזולת. אני שונה היום ממה שהייתי לפני שבעה באוקטובר. אני חושב שמי שעובר דבר כזה, מתחיל לראות את החיים אחרת, לקחת את הדברים בפרופורציה נכונה.

"אביו של אוריאל, הרב שי אברהם, ביקש לעשות ערב עם החברים מהיס"מ לזכר הבן שלו, והמשפחה של אלכסיי הגיעה גם היא. ראיתי שם מולי את החברה הישראלית היפה. שתי משפחות שכולות שונות כל כך. גם החברים שנפצעו בלחימה שונים זה מזה, וכולם יושבים ביחד. אז מה אם ההוא חילוני וההוא דתי, הראשון מעיר כזו והשני מיישוב כזה. הכול היה מהול בעצב, אבל האיחוד הזה הדהים אותי".

עד היום הוא לא עיכל לגמרי את החוויה שעבר. זה ייקח זמן. אבל ממרחק שלושה חודשים וחצי, הוא אומר, "יש לקחים מבצעיים משמעותיים, וגם הרבה תחושת גאווה. כשיצאנו מהבית באותה שבת, אף אחד לא חשב על שאלות כמו לאן נגיע, מה נעשה ומה יעמוד בפנינו. פעלנו על בסיס הערכים שלנו ושל דורות קודמים שהכשירו אותנו לרגע הזה. כנראה היו לי מדריכים טובים. גם אני השתדלתי להיות טוב לפקודים שלי ולתת להם ארגז כלים שיש בו ערכים, מיומנויות וכשירויות. יש אנשים שאתה רואה אותם ביומיום בקרבתך, שוטרים שעובדים איתך, והיום אתה אומר – מסתובב לידי בר כוכבא קטן. גיבור ישראל שלא ידע שהוא כזה".

מקור הכתבה