"כששמעתי אותה התחלתי לצרוח 'זה לא יכול להיות! זה לא קורה'"

הוא אהב את הצבא?

"האמת היא שלא. ענר אהב את החברים שם, הרגיש שהוא עושה דברים חשובים, אבל מכיוון שתפיסת העולם שלו שאפה ל'חיה ותן לחיות', הוא גם הרגיש שזאת מציאות של בדיעבד. ובתוך המציאות הזאת, כל עוד אנשים נלחמים וצריכים להציל חיים, הוא יעשה את המרב כדי להציל אחרים".

שני הוריו של ענר הם אדריכלים במקצועם, אנשים שאמנות לא זרה להם, והצלילה אל תוך ים היצירה שהותיר אחריו בנם הייתה טבעית עבורם. "הכרנו את כל מה שעשה, כי הוא הרבה לשתף – אותנו, את החברים, את האחים. כשענר היה בבית בסופי שבוע, הוא לא ישן בלילה, רק עשה מוזיקה. הייתה בו ממש דבקות ביצירה והנאה ממנה. ידענו שיש לו מערכת יחסים עם השירים – אלה שכתב בהתחלה, ואלה שבהמשך. אלה שאהב, אלה שעזב. ידענו שיש שירים שהוא חשב שהם לא טובים מספיק, ויש שירים שרצה להוציא החוצה, לפרסם.

"כבר בסוף השבעה הוצאנו את השיר 'ג'רוז' – שיר שענר יצר פה, בבית שעברנו אליו כמה חודשים לפני שבעה באוקטובר. הוא אהב מאוד את ירושלים, וטבעי שכתב עליה. כולם פה זוכרים אותו כותב את השיר הזה: מסתובב, נכנס לחדר, יוצא, משפר, חוזר. היה ברור שנוציא את השיר הזה. ויש שירים שחשבנו שמתאימים לתקופה הנוכחית, כמו 'שנאת אחים'".

בשיר הזה, בגרסה שראתה אור במסגרת הפרויקט, "מצטרף" אל ענר היוצר שאנן סטריט, שגם הוסיף עוד בית. "ענר כתב את 'שנאת אחים' לפני שנה, בשיא המחאות והקיטוב החברתי", אומרת שפירא. "אני זוכרת שהוא השמיע לי את זה באוטו, עם השורה 'נילחם נגד שנאת אחים ואחיות'. אמרתי לו שזה מטורף ומדויק, ושהוא חייב להוציא את זה. שיש שם מסר. ענר אמר לי  – לא עכשיו, יש עוד מה לעשות".

לא הייתה להם כל התלבטות בדבר פרסום השירים של ענר אחרי לכתו, בין השאר כי הוא ביקש זאת במפורש. "באחד השירים הוא כתב: 'מעדכן את הצוואה שלי, אם אני מת – תוציאו את האלבום שלי'. הוא אמר את זה גם לחברים. ממני חסך את האמירה הזו. אני לא חושבת שהוא חשש במיוחד, אבל הוא היה חייל קרבי, ידע שזו המציאות הישראלית".

לא היה זמן לפחד

נדמה שכל ישראלי כבר מכיר את סיפור הגבורה של ענר שפירא, הלוחם שעמד בפתח המיגונית וחצץ בין המחבלים ובין עשרות ממשתתפי מסיבת נובה שהצטופפו מאחוריו. הוא קלט בידיו את הרימונים שנזרקו פנימה, והשליך אותם החוצה לפני שיתפוצצו. כך עשה לפחות שבע פעמים; הרימון השמיני או התשיעי התפוצץ בידיו והרג אותו.

בגיליון סיפורי הגבורה של דיוקן, שיצא שלושה שבועות אחרי שבעה באוקטובר, הובאה עדותה של אגם יוספזון, ששהתה במיגונית ההיא: "ברגע שהוא נכנס, הייתה תחושה שהכול יהיה בסדר. לא הכרתי אותו קודם, אבל לא היה צריך להכיר אותו כדי לחוות את זה. הוא פשוט נכנס ואמר – 'שלום, קוראים לי ענר, אני מסיירת נח"ל, חברים שלי פה נלחמים והם אמרו לי שהכול יהיה בסדר, ויהיה בסדר'. כולם שכבו על הרצפה, וענר עמד. זה היה כאילו הוא לקח את המשימה על עצמו. כמו חייל על משמרתו, אף שהוא לא לבש מדים ולא היה לו נשק. מהקצה של המיגונית אמרתי לו – 'תודה שאתה פה, אתה משרה רוגע'. הוא לא ענה לי, אבל שמע אותי".

ענר היה הבכור משבעת ילדיהם של שירה ומשה שפירא. "בערב שמחת תורה הייתה כאן ארוחת חג מקסימה", מספרת אמו. "לפני כן הוא לא יצא הביתה לחגי תשרי, מלבד ביום כיפור. בשנים האחרונות הוא סיגל לעצמו מנהג להתבודד ביער ביום הזה. יום כיפור תמיד היה לו קדוש וחשוב. לפני שמחת תורה גם הבת שלנו חזרה מהודו, היינו יחד כל המשפחה הגרעינית, ורק אנחנו, בלי אורחים. ישבנו בחוץ על הגג, עם ריהוט חדש שקנינו ובחסד הגיע לפני החג. היה מזג אוויר יפה ואווירה נהדרת".

היא זוכרת רגע מתוק במיוחד: ענר עמד לצד המקרר והעביר מבט על הבית החדש שלהם, שהוריו עמלו במשך שנים לתכנן ולבנות. "אני זוכרת שהוא אמר לי – 'את יודעת, אמא, הבית יצא ממש יפה'. והייתה ארוחה באמת מושלמת, וגם חגגנו יום הולדת לטליה. אחרי שסיימנו הכול, הוא יצא".

יחד עם חברו הטוב הירש גולדברג־פולין, נסע ענר למסיבה ביער רעים. צמד החברים הגיעו למסיבה בשעת לילה מאוחרת. בבית, הדאגה לגורלם החלה רק בשעת בוקר מאוחרת. "היו אזעקות, אבל הלכתי בכל זאת לבית הכנסת, כי אח שלי היה חתן תורה. כשהאזעקות נמשכו, רצתי חזרה הביתה. אמא שלי אמרה שקורה משהו בדרום, וחשבתי שבטח מקפיצים עכשיו את ענר, ובתוך שנייה הוא כבר יהיה בתוך עזה. בראש רצו לי השאלות ה'דתיות', איך אתקשר אליו בלי לחלל שבת. חיכיתי שמשה יחזור מבית הכנסת, כדי שלפחות לא נתקשר פעמיים. לא הבנו את האירוע.

"חייגנו לענר, והטלפון שלו היה כבוי. לא מעט פעמים קרה שנגמרה לו הסוללה, אבל פה הייתה לי תחושה שפספסתי אותו. חשבתי שהוא כבר יצא ללחימה. רבע שעה אחרי שניסינו להשיג אותו, התקשרה אלינו שלי, החברה שלו. עכשיו כבר ענינו לטלפון. היא שאלה אם דיברנו עם ענר, ואמרה שהיא דואגת מאוד בגלל מה שקרה במסיבה. שאלתי 'מה קרה במסיבה?', והיא הסבירה שהמחבלים תקפו שם, ומאז לא שמעה מענר. לא ידעתי עדיין פרטים, לא כמה מחבלים נכנסו, לא כמה אנשים היו שם, אבל מיד כששמעתי אותה, התחלתי לצרוח כמו מטורפת. 'זה לא יכול להיות! זה לא קורה!'. ככה במשך שעה".

ואז הם התחילו לחפש. "והרשימות, והשמועות שהם נמצאים שם או פה, עד שהבנו שזה הכול שטויות. ואז עוד יום ועוד יום. בשני בצהריים התקשרה ניצולה וסיפרה לנו מה קרה במיגונית. הבנו שענר היה גיבור. הבנו שהוא הרגיע את כולם ולקח פיקוד על האירוע. את כל זה היא אמרה לנו, אבל מה קרה בדיוק לא הבנו. ביום שלישי התקשר אביו של ניצול אחר, איתמר, מי שצילם את התמונה של ענר מתוך המיגונית. הוא סיפר לנו את כל הסיפור. לא אמר שענר נהרג, אמר שנפצע קשה מאוד.

"למחרת בשש וחצי בבוקר הגיעו שני קצינים ודפקו אצלנו. ישבנו פה כל המשפחה על הספה. הם התיישבו מולנו, פתחו קלסר ואמרו – 'בנכם ענר שפירא נעדר. הוא אינו בין הפצועים, הוא אינו בין החטופים, הוא אינו בין ההרוגים. איננו יודעים היכן הוא'. וסגרו את הקלסר. שאלנו: מה אתם בעצם אומרים לנו? אתם יודעים על הרימונים? ענו – 'לא'. אתם יודעים על המיגונית? 'לא'. אנחנו ידענו הכול מהניצולים, הם לא ידעו כלום. הלכו. ביום חמישי אחרי הצהריים באו שוב שני קצינים. אמרו שיש גופה שזוהתה על ידי המשטרה ולא על ידי הצבא. בשלב הזה כבר הבנו שזהו. התחיל בכי. מי שרוצה להיאחז בתקווה, יש לו בשלב הזה עוד בדל אפשרות, שאולי. זה לא באמת רציונלי. כי זה כן, אבל לא, אבל כן. הילדים פה כבר בכו, זה היה נורא. בתשע בערב הקצינים הגיעו ואמרו שיש זיהוי סופי, גם של הצבא. וביום שישי הייתה לוויה".

מהעדויות התברר כי לאחר שהרימון התפוצץ והרג את ענר, המחבלים נכנסו לתוך המיגונית, חטפו ארבעה בני אדם וירו לכל עבר. "שבעה נותרו שם בחיים ולא נחטפו. הם היו בקצה, בצד או מתחת לגופות". אחד החטופים הוא הירש גולדברג־פולין. בסרטונים הקשים מהמיגונית אפשר לראות את המחבלים לוקחים אותו משם כשהוא סובל מפציעה קשה כתוצאה מפיצוץ הרימון. "זה קשה כל כך שהירש עדיין לא חזר", אומרת שפירא. "בשבת האחרונה, האחיות שלו אכלו פה כשההורים שלו נסעו לוושינגטון כחלק מהמאבק להשבתו. זה מאבק ראוי להערצה, ואנחנו מתפללים בכל יום לשובם של כל החטופים".

יש נחמה במעשה הגבורה של ענר?

"זה נותן כוח. קודם כול כי הוא הציל חיים, וגם כי אני יודעת שהוא פעל עד השנייה האחרונה של חייו. ענר לא היה חסר אונים ולא היה לו זמן להיות בפחד. הוא היה בשיא של ריכוז, בתגובה יצירתית ויוצאת דופן למצב בלתי אפשרי".

מתי היית ביער רעים לראשונה מאז?

"הפעם הראשונה הייתה עם אנשים מהמשרד שלי, עוד לפני ה'שלושים'. בשבעה כבר הוצאנו את השיר ג'רוז, והרגשתי שאני רוצה להביא את המוזיקה של ענר למקום שבו הוא היה בחיים ונהנה ממוזיקה בפעם האחרונה. אז כשהגענו הוצאתי את הטלפון, השמעתי את השיר בווליום הכי חזק, וככה הסתובבתי ביער. אלו היו רגעים חזקים מאוד עבורי".

את חולמת עליו?

"זאת נקודה כאובה. בימים שהוא עדיין הוגדר נעדר, הייתה לי פעם אחת הזיה יותר מאשר חלום – ראיתי אותו בא. המכה התודעתית שאת מקבלת כשאת מבינה שזה לא באמת, היא טראומטית. ואז הרבה זמן לא חלמתי. ולילה אחד חלמתי שהוא חוזר, ובתוך החלום אמרתי לעצמי – שימי לב שאת לא סתם חולמת. הצלחתי איכשהו לשכנע את עצמי בתוך החלום שזה קורה באמת, ושמחתי. ואז התעוררתי. הבת שלי הקטנה, הגאונה, באה אליי למיטה וראתה שאני עצובה. סיפרתי לה. היא אמרה לי: אמא, אני שמחה בשבילך שהיית איתו בחלום".

להנציח בלי להצניח

היא חזרה לעבודה שבועות אחדים אחרי ימי השבעה. גם במקום העבודה שלה, משרד המורשת, שבעה באוקטובר הפך לנקודת ציון מרכזית. "אנחנו אחראים מטעם המדינה על המורשת הלאומית, המוחשית והלא מוחשית. התפקיד הוא לתעד, לשמר, להציל, לפתח ולהנגיש לציבור הרחב את נכסי המורשת והתרבות שלנו. באופן שוטף אנחנו עוסקים בפרויקטים שמשמרים את העבר – אם מהעת העתיקה, כמו קיסריה והרודיון, ואם מראשית הציונות. בעקבות שבעה באוקטובר הבינו במשרד שהדבר הדחוף ביותר עכשיו הוא לתעד, לתעד, לתעד את כל מה שהתרחש.

"בישיבה הראשונה של מנהלת תקומה כבר השתתפתי בזום מהבית. כמו בימי שגרה, גם בעת הזאת אנחנו פועלים בשותפות מלאה עם כל גורמי המורשת הכי מקצועיים – רשות העתיקות, יד יצחק בן־צבי, רשות הטבע והגנים, הספרייה הלאומית, המועצה לשימור אתרים, החברה הממשלתית לתיירות ועוד. העמדנו תקציבים מטעם המשרד והתחלנו לעבוד בכמה ערוצים. אנחנו אוספים עדויות של אנשים, מתעדים תשתיות פיזיות שנפגעו. יש פרויקט של צילום תלת־ממדי בלייזר של כל המבנים שנפגעו. וגם חפצים. פנס שנמס, דובי זרוק, דלת של ארון מחוררת בכדורים. פריטים שמספרים את הסיפור".

תוך כדי העבודה הגיעו אנשי משרד המורשת לשתי תובנות מרכזיות. "הראשונה היא שצריך לעבוד לפי טווחי זמן: להחליט מה עושים מיד, מה בטווח הביניים ומה בעתיד. התיעוד צריך להיות מיידי, כי השטח לא מחכה לנו. יש השפעה של מזג אוויר, יש בוזזים ויש שינויים שמתרחשים כי זאת עדיין זירת לחימה. או אפילו, ברוך השם, בגלל תושבים שחוזרים הביתה.

"בשלב הביניים צריך לייצר פיילוטים ולבסס שותפויות עם הציבור ובעלי העניין, ובשלב העתידי לפתח את כל המרחב הזה כמרחב מורשת. זאת התובנה השנייה שלנו – שאי אפשר לספר את כמות הסיפורים המטורפת הזאת באתר אחד מרכזי. צריך להיות כמובן אתר הנצחה ראשי שיספר את הסיפור, אבל זה לא מספיק; צריך להסתכל על כל אזור הנגב המערבי כמרחב מורשת. ולא להתמקד רק בשבעה באוקטובר, כי החיים לא התחילו אז, ועבור רוב התושבים – גם לא נגמרו אז. שכרנו צוות אדריכלי שימור ונתנו להם משימה: לתעד את כל אתרי המורשת שהיו קיימים עוד לפני כן, כמו נחביר הישנה ליד בארי, ואז את שכבת הפגיעה. היינו צריכים לפתח שפה שיש בה מונחים מקצועיים חדשים, כמו נקודות חדירה ליישובים, או נתיבי חטיפה. ואת שתי השכבות האלה להכניס לתוך מפה, לשים אותן זו על זו ולהתחיל לתת לקהילות אפשרות להבין מה הן רוצות להשאיר ומה לא, וגם לתת אפשרות לתכנן בעתיד את כל המרחב.

"עוד תובנה קריטית היא שאי אפשר להצניח את זה מלמעלה. זאת עבודה שצריך לעשות עם האנשים, עם הקהילות, המועצות, הערים. אנחנו נותנים את השירות, אבל הם אלה שיקבלו את ההחלטות. התפקיד שלנו הוא לעזור, לייצר תיעוד מקצועי, לתת כלים ולתכלל את כל היוזמות השונות של התיעוד. העשייה האזרחית בנושא הזה היא רבה. בספרייה הלאומית התקיים השבוע כנס של כל יוזמות התיעוד. אין דבר כזה יותר מדי תיעוד".

בבסיס הדברים, היא אומרת, מונחת הבנה אישית ומקצועית "שמורשת היא הבסיס שלנו לחוסן. כאמא של ענר, וגם כמי שאחראית על המורשת במשרד ממשלתי, אני סבורה שפועלים כאן שני כוחות אנושיים. הראשון הוא הצורך לזכור, להנציח, לא לשכוח; והשני הוא הצורך לחזור לחיים ולשגרה, לשקם, לחדש – וגם לצמוח, לעשות יותר משהיה. אלו כוחות טבעיים ומצוינים, השאלה היא איך עומדים על שתי הרגליים האלו כדי לייצר חוסן. והמורשת היא מעין בסיס שמחבר את שתיהן. היא מושכת מהעבר ומהזיכרון אל העתיד והפיתוח. היום כולם מבינים שהאיזון בין זיכרון לפיתוח הוא חיוני לשיקום, לא רק ברמה האישית, אלא אפילו ברמת העם היהודי.

"בתוך מרחב המורשת יהיו מקומות שהם יותר הנצחה וזיכרון, ויהיו כאלה שמבטאים פיתוח וצמיחה. ויכולים להיות שינויים בהתאם לזמן. למשל – לקראת יום הזיכרון או שבעה באוקטובר, כל הנגב המערבי יהפוך למרחב של זיכרון, ולעומת זאת בזמנים אחרים יהיו פסטיבלים של מוזיקה, שאני מקווה שיגיעו ליער רעים ולכל המרחב. התפיסה המרחבית מאפשרת להיות רגישים יותר, לתפור את החליפה. למשל, קיבוץ אחד לא רוצה שייכנסו אליו מבקרים, אלא רק להקים אנדרטה, וקיבוץ אחר רוצה מרכז מבקרים כדי שיבואו וישמעו את הסיפור".

האיזון בין זיכרון להתפתחות, היא אומרת, נותן גם שקט נפשי. "אני יושבת עם נציגי הקהילות ועם מנהלת תקומה, ורואה שכאשר דנים איזה בית נפגע ואילו תקציבים יקבלו, יש מתח. ואילו כשאני מציגה להם את העבודה של אדריכלי השימור, ומתחילים לדבר על מיפוי של מה היה, איך זה נראה טרום שבעה באוקטובר וגם ביום ההוא, אני רואה שאנשים פתאום נושמים. כי רואים אותם, רואים מה שהיה. מבינים מאיפה חדרו ליישוב, ושהיה להם שם מגדל מים והיה סילו. יש כאלו שלא רוצים להשאיר כלום, יש שאומרים 'את זה חייבים להשאיר', ויש שעדיין לא יודעים, ואומרים 'בואו נגדר את המבנים ההרוסים, את מקום החדירה, ונחשוב. נשהה את קבלת ההחלטות, כי אנחנו עוד בתוך האירוע'".

המיגוניות באזור המסיבה סוידו, כך שלא נותר זכר לאירועים הקשים שהתחוללו בהן. מה חשבת על זה?

"זאת הייתה טעות. היא נעשתה בתום לב, בחוסר הבנה, אבל התחושה שעולה היא – מה אתם חושבים, תצבעו את המיגוניות בלבן נקי והכול יישכח? אם היו משאירים את מה שהיה, וליד זה שמים למשל מיגונית חדשה, היה בזה כוח של חזרה לחיים לצד הזיכרון וההנצחה. יצירת האיזון היא אתגר גדול, אבל אני מאמינה שגם ברמה האישית הוא נכון. אני פוגשת המון הורים שכולים, ואני מרגישה שכולם רוצים לחזור לחיים, אבל גם לשמור ולהנציח. אלה שני צרכים אנושיים. כשאומרים את זה ומודעים לזה, אנשים יכולים לבחור את המינונים. יש למשל הורים שלא רוצים לעלות לקבר בכלל, יש שמבקרים שם פעם בשבוע ויש שהולכים כל יום. כשאתה מזהה שיש לך אפשרויות וכוחות שונים, והם לא מנוגדים אלא קיימים זה לצד זה, נוצר חוסן. זה שאני זוכר, לא אומר שאני לא מתפתח; זה שאני מתפתח, לא אומר שאני לא זוכר. רק אם אעשה אחד בלי האחר, אני בבעיה".

וכל כמה זמן את הולכת לבית הקברות?

"אני לא הולכת כל כך הרבה. כי אני מרגישה שענר איתי כל הזמן, ממש פיזית. במוזיקה שלו, במילים. אני יושבת בחדר ומדמיינת מה הוא היה אומר ואיפה היה יושב, מרגישה אותו.

"בערב ההשקה הבאנו הכול – את כל האנשים שהוא אהב, את המוזיקה שלו, את הציורים, את הטקסטים. מכלול של יצירה. פתחנו במקביל אתר אינטרנט שאפשר להדפיס ממנו יצירות של ענר על חולצות ותיקים. תלינו בערב הזה גם המון יצירה שנעשתה בעקבותיו. ואת מבינה פתאום כמה הוא השפיע על אנשים שרובם המכריע לא הכירו אותו בכלל. נשים חרדיות הוציאו חוברת שלמה של שירים שכתבו עליו. היה שיר של צור ארליך שפורסם בחנוכה. יש אנשים שהלחינו ויצרו קליפים או ציירו. חיילת אחת יצרה את התמונה שלו מהרבה קוביות הונגריות. רבנים כתבו דרשות, הורים קראו לתינוקות שלהם ענר, יש מלגות על שמו, מערכי הדרכה עליו בתנועות הנוער, בצבא. על הגבורה, על המוזיקה, המסרים נגד שנאת אחים.

"אני מרגישה שהוא נגע בכל כך הרבה אנשים. יש אנשים שחיים בזכותו ויש אנשים שפועלים בזכותו. מישהי אמרה לי בערב ההשקה שזה עושה לה חשק לחזור הביתה וליצור. זה שימח אותי. גם אחרי שהוא הלך מאיתנו, ענר ממשיך להשפיע טוב".

מקור הכתבה