כולם שקעו במחשבות, אבל אני מעולם לא הייתי סנטימנטלי

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 1.8.08
אהרון דוידי 2008

אהרון דוידי 2008


סיפור עיטור העוז של קצין הצנחנים אהרון דוידי במבצע "חץ שחור" בשנת 1955.



חטיבת הצנחנים בדרך כלל לא צריכה טובות. רוצה - תצטרף לשורותיה. לא רוצה - יש מספיק אחרים שישמחו לעשות את זה במקומך. אבל במקרה של תא"ל (מיל') אהרון דוידי, התהפכו היוצרות. "הייתי אולי הקצין הראשון שלא התנדב לצנחנים, אלא נשלח לשם", הוא מספר בחיוך, "היו חסרים לצנחנים מפקדי פלוגות, אז שלחו אותי אליהם".
בראשית דרכו בחטיבה, שימש דוידי מ"פ תחת פיקודו של מג"ד 890, יהודה הררי. ב-1954, כשאריאל שרון התמנה למפקד הגדוד, הפך דוידי לסגנו. עם אריק מעליו, ועם הלוחם האגדי מאיר הר-ציון מתחתיו, נכונו לו ימים סוערים. התקופה הייתה טרום "מבצע קדש", ופעולות הפדאיון היו כמעט עניין שבשגרה.
בעקבות חדירת מחבלים לראשון לציון ולאחר רציחתו של הנרי לוי מכפר גבירול, החליטו שר הביטחון, דוד בן-גוריון, והרמטכ"ל, משה דיין, על יציאה למבצע "חץ שחור". המבצע, שכונה גם "פעולת עזה", תוכנן כך שכוחות צנחנים יחדרו למחנה צבאי ליד עזה ויפוצצו אותו, את מכון המים ואת תחנת הרכבת שבקרבתו. ב-28 בפברואר 1955 יצאה הפעולה לדרך. לאחר שנהרג מפקדו של אחד מכוחות המשנה, פרץ דוידי קדימה, ולמרות היותו חשוף לאש, ארגן את הכוח והמשיך בהסתערות תוך שינוי הכיוון, עד לחיסול התנגדות האויב. על כך הוענק לו עיטור העוז
.

הגדר שהלכה לאיבוד

מבצע "חץ שחור" כלל הצבת מארבים וחיסול תגבורות מצריות באזור עזה. הייתה זו פעולה מורכבת שמנתה מספר יעדי תקיפה, ותוכננה בפרוטרוט על-ידי שרון, מפקדי הפלוגות ודוידי עצמו, שהיה אז בדרגת רס"ן. ללא חשש ירי קסאמים מעזה, מצאו עצמם חמישה כוחות צנחנים נעים על מנת למסור דרישת שלום מלאת טי-אן-טי למוצב מצרי פלוני. "הגדוד הלך לתקוף את המחנה הצבאי בעזה", נזכר דוידי. "מחלקה בפיקודו של מיכה בן-ארי (קפוסטה) הייתה החסימה הרחוקה - אולי עשרה קילומטרים מהמקום ממנו אנחנו הגענו. יצאנו לפעולה מכפר עזה, והתקדמנו במבנה של שתי פלוגות: פלוגה אחת בפיקודו של סופפו (סרן סעדיה אלקיים ז"ל - ט"ז) ופלוגה שנייה בפיקודו של מוטה גור.
"כמה חודשים לפני כן הייתה לי היתקלות בדיוק באותו האזור: פוצצתי באר וירו עליי מאותו מחנה שעמדנו לתקוף - כך שאפשר להגיד שהכרתי את המקום. בנוסף, כהסקת מסקנות מפעולת התגמול הקודמת בכפר נחלין, בה ישי צימרמן ומאיר הר-ציון היו הגששים ואני הלכתי מאחוריהם, הבנתי שזה לא מספיק שרק שני אנשים הולכים קדימה. לכן החלטתי על שיטה לפיה כיתה שלמה הולכת קדימה, ובראשה מ"מ עם ררנ"ט (רומה רימונים נגד טנקים). כשהמפקד היה יורה עם הררנ"ט, כל הכיתה הייתה מסתערת בבת אחת. כך עשינו גם ב'חץ שחור'.
"התקרבנו למקום. אריק שרון עמד בראש כוח עתודה שמנה כ-20 לוחמים, והמתין בפרדס, מרחק מאות מטרים מאיתנו. הוא שלח אותי לתאם בין שתי הפלוגות. עברנו את מסילת הברזל במקום, והתקדמנו לנקודה בה סופפו היה צריך לפרוץ את הגדר, לפרוץ פנימה ולהסתער. הוריתי למוטה: 'חכה פה עד שנראה שהכל מצליח', כי המשימה שלו הייתה פשוטה יותר. 
"בינתיים, סופפו הסתבך ודיווח שהוא לא מוצא שום גדר. התחלנו לרוץ קדימה, עד שבמקרה הגענו לאותה הבאר שפוצצתי כמה חודשים קודם לכן. התפלאתי שאנחנו לא מוצאים את הגדר, אלא מגיעים לצדו השני של הכביש. לא חלפו שני רגעים, ונפתחה עלינו אש מקלעים מהאגף הימני שלנו. לא הבנתי מה קורה".

הייתי מאוד נרגז

אף שהרגעים הגורליים חלפו בחטף, דוידי זוכרם היטב. למרות חמשת העשורים שחלפו מאז, הוא מיטיב לתאר את מיקום הכוחות ואת מיקומו שלו בחלקיקי הזמן המכריעים ההם. "המחנה המצרי היה צר: היו שם פסי רכבת ברוחב של 100-150 מטר עד לכביש, ומעבר לכביש נמצאה הבאר, שאז כבר הייתה הרוסה", הוא משחזר. "לא הלכתי לבקר אותה. עצרנו מיד בסמוך למחנה המצרי. שאלתי את סופפו אם יש לו עוד בונגלורים (מטען צינור המיועד לפריצת גדרות תיל - ט"ז), והוא ענה לי שלא. התברר שהבונגלוריסטים פוצצו את הבונגלורים קודם לכן, במקום שבו חשבו שנמצאת הגדר. זו הייתה שטות. אבל הם היו חיילים פשוטים, ואי-אפשר להאשים אותם. אז הודעתי לו: 'סופפו, אנחנו מסתערים דרך השער'. התקדמנו לכיוון השער.
"הלכנו על הכביש. סופפו, שהיה מפקד גדול וחייל אמיץ לב, הלך ממש לידי. לפתע, התחילו להמטיר עלינו אש. מיד נשכבנו. התברר שסופפו חטף צרור. הוא שכב על הכביש, ואני נשכבתי בתעלה לידו, וצעקתי לכיוונו 'סופפו, סופפו'. הוא לא זז. 
"מאוחר יותר גילינו שהסיבה האמיתית לכך שלא מצאנו את הגדר היא שלא הייתה שם גדר. מה שקרה זה שקיבלנו פענוח של תצלומי אוויר מפיקוד המרכז, ועל אחד התצלומים היא סומנה באיקסים, בעיפרון ובצבע. אבל כנראה שהמפענח לא פענח טוב, והמשיך בסרטוט שלו את הגדר לפחות עוד איזה 150 מטר מחוץ לשטח המחנה. כך קרה שחיפשנו להסתער על גדר שמלכתחילה לא הייתה שם. כמובן שבאותו הרגע הרגשנו אכזבה גדולה. נוכח הירי, הפלוגה הסתערה עם שתי מחלקות קדימה. מי שעבר דרך קו האש חטף. אמנם זה לא גרם לאבידות רבות, אבל בכל זאת נוספו לנו הרוג או שניים.
"הוריתי לאחד הקצינים לפרוץ לכיוון עמדת המקלע המצרית ולחסל אותה. הוא היסס. כנראה שפחד. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שצעקתי למישהו 'כוס אמק' - הייתי מאוד נרגז. אבל היה שם קצין אחר, עוזי עילם (לימים תא"ל - ט"ז), שהיה מ"מ אמיץ מאוד, ומיוזמתו החליט לזחול מתחת לגדר, וביחד עם עוד כמה לוחמים חיסל שם עמדה מצרית שלמה. הוא ממש הציל את המצב. בינתיים, נטלתי את הפיקוד על הכוח, והתקרבנו לכיוון שער הכניסה למחנה המצרי.
"נוצר מצב בו עוזי היה בתוך המחנה, ואני, ביחד עם כל הכוח, פרצתי פנימה דרך הכניסה. קראתי למוטה, והוא הגיע רק אחרי שכבר כבשנו את המקום. בשלב הזה כבר כמעט לא נותרה התנגדות מצרית, ואני בטוח שאילו היינו תוקפים במקום הנכון, אז כל המוצב הזה היה נופל בחמישה רגעים. אבל הצרה הייתה שהמודיעין היה לא מדויק, ושעמדת המקלע המצרית דפקה אותנו מהצד.
"לבסוף, היו לנו כשמונה פצועים והרוגים, וזו הייתה בעיה רצינית לסחוב אותם. למרבה המזל מצאתי משאית באזור, וניסינו להתניע אותה כדי שנוכל להסיע את הפצועים לקבל טיפול רפואי. אבל גם אחרי מאמץ לא קטן מצדנו, המשאית עדיין לא הותנעה. ואז הגיע אריק, וארגן את פינוי הפצועים וההרוגים. אנחנו התחלנו לחזור בחזרה.
"היינו צריכים ללכת בחזרה כשישה קילומטרים עם אלונקות, ובדרך ירו עלינו קצת - אבל גם זה עבר בשלום. היו שם פצועים שהתנהגו למופת: למרות שסבלו סבל נוראי, הם היו שקטים. לא הרעישו ולא צעקו. הרופא שהיה איתנו, ד"ר שלמה שיבולת, איש מיוחד במינו, העניק להם טיפול ראשוני.
"יש לציין שזו הייתה הפעולה הכי טובה והכי לוחמנית שביצענו בתקופה ההיא, לפחות ממה שאני זוכר. לראיה, בדרך כלל היינו נלחמים עם רובים צ'כיים, אבל לפעולה הספציפית הזאת קיבלנו גם כמה עוזים, שבתקופה ההיא הוכנסו לשימוש בצה"ל. במהלך חיי השתתפתי בהרבה פעולות, בהן יותר קשות ויותר קלות. לא תמיד הייתי בקו הכי קדמי, אבל תמיד השתדלתי להיות מלפנים, ליד המפקד הנושא במשימה העיקרית. בכל מקרה, אני זוכר שחזרנו למחנה וכל אחד התעסק עם המחשבות שלו. אני מעולם לא הייתי ממש סנטימנטלי, וחשבתי לעצמי: 'הייתה פעולה, אז הייתה. מה שחשוב זה להתרכז בפעולה הבאה'".

להתראות, ג'יבלי

כחצי שנה לפני מבצע "חץ שחור", יצאה לדרך פעולת תגמול היסטורית אחרת - הפשיטה על מחנה הלגיון הירדני ליד הכפר עזון. תא"ל (מיל') אהרון דוידי, לימים קצין החי"ר והצנחנים הראשי, פיקד על המבצע, אליו יצאו גם מאיר הר-ציון וחמישה לוחמים מובחרים נוספים, בהם יצחק ג'יבלי. באופן מקרי, הכיר דוידי היטב את האדם שבעקבות רציחתו הוחלט על היציאה לפעולה: היה זה החלבן ממנו נהג לרכוש את מוצריו דרך קבע.
"התקרבנו למחנה, ופתאום שמעתי את מאיר יורה צרור. כמובן שמיד התגלינו", משחזר דוידי. "נכנסנו והסתערנו על האוהלים במקום. הייתה שם מיטה אחת שחשבתי שמישהו שוכב עליה, ויריתי צרור. תיכף ירו עלינו בחזרה, לפחות ממקלע אחד, ופגעו לג'יבלי ברגל. מאיר לקח אותו על הצוואר, ואז ג'יבלי חטף כדור נוסף בעורף.
"רצנו איתו שני קילומטרים, ואז ראינו שזה לא הולך, שאין זמן, ושבקצב הזה נגיע רק באור יום. החלטתי לא לקחת את האחריות על עצמי, ושאלתי את כולם: 'חבר'ה, אנחנו נשארים עם ג'יבלי פה על גבעה ונהרגים איתו, או שעוזבים אותו ורצים הלאה?' שישה היו בעד להשאיר אותו, בהם ג'יבלי עצמו, ורק אחד, יורם נהרי, התנגד. בכל אופן, הרוב הכריע.
"לקחתי לג'יבלי את הנשק, נתתי לו את המימייה שלי וקיבלתי ממנו נשיקה במצח. אמרתי לו: 'זהו, שלום'. התחלנו לרוץ בחזרה. ג'יבלי נפל בשבי, אך הוחזר ארצה לאחר חודשים ספורים. אחר-כך סיפר שהוא שכב שם והתחיל לשיר שירים רוסיים, עד שראה את הירדנים מתקרבים. הוא עשה בידיים כאילו שהוא מחזיק תת-מקלע, אבל כמובן שלא היה לו נשק".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה