הגנרל מהאו"ם התקשר בכבודו ובעצמו לדיין כדי להתלונן עלי
|
יעקב אברהמי
סיפור צל"ש האלוף (מפקד חיל האוויר) של יעקב אברהמי בשנת 1952.
הגנרל מהאו"ם התקשר בכבודו ובעצמו לדיין כדי להתלונן עליי
סרן (מיל') יעקב אברהמי (אברמוב) השתמש בטלסקופ של האו"ם כדי לטווח טנקים מצריים במלחמת ההתשה # מפקד יחידת המשקיפים זעם על חוצפתו הישראלית, אבל שר הביטחון היה מבסוט
בעיצומה של מלחמת העצמאות, שלח יעקב אברהמי (אברמוב), טען פצצות בטייסת "הגליל", "חבילה" בדואר אוויר. הייתה זו חבילה מהסוג בו התמחה - פצצה - והיא יועדה לקצין מצרי צעיר שהיה עסוק באותה עת בפריצת קווי ההגנה של צה"ל. גמאל עבד אל-נאצר, זה היה שמו. אלא שהפצצה פספסה את היעד - והמפקד הזוטר ניצל.
אך אל דאגה: במציאות רוויית הסכסוכים של המזרח התיכון, תמיד מגיע משחק הגומלין. כך, כעבור שני עשורים, בעת מלחמת ההתשה, אברהמי ונאצר שוב התייצבו זה מול זה, גם אם בצורה קצת פחות ישירה. אברהמי היה אז כבר קצין, מילואימניק ביחידת קישור או"ם שהוצבה בתעלת סואץ. ואילו נאצר, גם הוא התקדם יחסית יפה - הוא הפך לשליטה הבלתי מעורער של מצרים.
בזמן המלחמה, נקרא אברהמי למילואים פעמיים. בשירות המילואים השני, שהה הקצין בעמדת או"ם הסמוכה למעוז "המזח". לאחר שנפתחה לעבר המעוז אש פראית, נקט המילואימניק יוזמה, שלא לומר אימץ חוצפה ישראלית: הוא נטל לידיו טלסקופ מתקדם של האו"ם שהוצב על גג העמדה, ובאמצעותו סייע בזיהויים של מוקדי האש המצריים ובטיווחם. על פעולתו זו, שיבח אותו שר הביטחון דאז, משה דיין.
קציני או"ם באיגלו
ישנם אנשים שהתברכו בכישרון להימצא במקום הנכון בזמן הנכון. אברהמי, כך נראה, ממש אינו כזה. ב-8 במארס 1969, יום שאמור היה להיות רגיל בתכלית, התייצב אברהמי על גדות תעלת סואץ, 300 מטר דרומית למוצב "טמפו", במסגרת שירות מילואים שגרתי ביחידת קישור או"ם. הוא נכנס לעמדת התצפית, השאיר בה את הנשק והחל להסתובב עם מצלמת ה"לייקה" שהביא במטרה להנציח רוגע מדברי.
איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר? אז זהו, שלא. היום הרגיל בתכלית הפך ליום שבו החלה ההסלמה הגדולה בתעלה, היום אותו רואים רבים כתחילתה של מלחמת ההתשה. "הלכתי להציג את עצמי למפקד המעוז", מספר אברהמי. "אבל עוד לפני שהוא שמע אותי, הוא אמר לי 'לך לעמדת התצפית. התחילה מלחמה'. בעודי צועד לעבר העמדה, החלו להישמע מדרום רעמים ופיצוצים של ממש. במקביל, נשמעה מאחורי הסוללה תנועת שרשראות של טנקים ישראליים.
"פתאום, נפתחה מעבר לתעלה אש תותחים מצרית - והשריון שלנו הגיב. נתקעתי בין חילופי האש: מאחוריי היו לועי הטנקים שלנו ומלפניי הכוח המצרי. הייתי חשוף לחלוטין, ולא ידעתי מה לעשות. פגזים, מרגמות ומכונות ירייה רעשו מעליי ומסביבי, ואני קפאתי על מקומי. פחדתי ולא פחדתי, ופשוט צפיתי בנעשה סביבי.
"החלטתי לראות מה קורה עם קציני האו"ם, שנותרו בתצפית. הסתכלתי לעברם, וראיתי שהם נמצאים בתוך שוחה מכוסה ברשת ברזל ושקי חול, שכונתה איגלו. הם הוציאו ידיים משני צדי האיגלו, ואותתו לי לבוא אליהם. למרות שהמשיכה אש תופת, התקרבתי אליהם. נכנסתי לאיגלו, ולהפתעתי הרבה, שניהם נעמדו מולי, הצדיעו לי ואמרו שוב ושוב באנגלית: 'אתה איש אמיץ מאוד'.
"פתחתי את מכשיר הקשר שהיה שם, והקשבתי למה שמתרחש בין הטנקים לבין מפקד המעוז. אחרי שראיתי איך הם פוצצו מגדל עם שני תצפיתנים מצרים, נכנסתי לרשת והתחלתי לדווח ל'קודקוד', שישב בקנטרה, על כל מה שקורה. קציני האו"ם שיתפו פעולה, והחלו לדווח לי אילו פגזים פגעו איפה. בסביבות 17:00 קיבלתי לפתע הודעה מהמטכ"ל, בה נאמר שהקשר עם קנטרה נפסק, ולכן אני צריך להיות זה שמקבל את כל הדיווחים מתשע עמדות האו"ם שהיו לאורך התעלה. כך קרה שהפכתי לאיש הקשר של המטכ"ל, ובמשך שבוע שלם מילאתי תפקיד זה. אני זוכר שכשחזרתי ליחידה, כל הקצינים הכירו את קולי, והחמיאו לי שיש לי קול ערב מאוד".
דגים? אתה משוגע?
בתום 40 ימי מילואים סוערים, שב אברהמי לביתו, ובכך השלים את פרק מלחמת ההתשה שלו נכון לשנת 1969. כעבור שנה בדיוק, בסוף מארס 1970, שוב הוקפץ אברהמי לשירות מילואים, הפעם בעמדת האו"ם מספר 9, הסמוכה למוצב "המזח". על אף שאמור היה לצאת באותה עת לירח דבש עם אשתו הטרייה, סירב המילואימניק להפקיר את אהבתו הראשונה - מדינת ישראל - וירד דרומה.
את השירות של 1970 החל אברהמי כקצין קישור בתצפית באזור קנטרה. לאחר שיצא לחופשת פסח קצרה בבית, הוא ביקש לעשות את דרכו חזרה לחזית - אך גילה שזאת משימה לא פשוטה. "זה היה ערב החג השני, ואשתי הזהירה אותי שאני לא אצליח להגיע למוצב. ובאמת, הגעתי למגרש ההסעות ביד אליהו, והתברר שאין הסעות בערב החג. החלטתי לקחת אוטובוס לאשקלון, ומשם המשכתי לסיני. כשהגעתי סמוך לרפיח, נודע לי שאי אפשר להתקדם עוד, בגלל הפגזות של המצרים שהובילו לחסימת כביש האורך בסיני בצומת המיתלה. גם מזה התעלמתי, והמשכתי עם שתי מזוודות בטרמפים לכיוון התעלה. כל המכוניות נסעו לכיוון ההפוך והציעו לי להצטרף אליהן, אבל הרוח קראה לי להמשיך לנסוע.
הגעתי לכפר ערבי הסמוך לימת ברדוויל וראיתי שמוציאים שם דגים מהים. קניתי עשרים, בעשר לירות, והכנסתי אותם לשני שקים. לפתע הגיע ג'יפ ובו קצין בדרגת סגן, ששאל אותי 'מה אתה עושה פה? אנשי הכפר יאכלו אותך חי'. הוא הוציא אותי משם, הוריד אותי על הכביש לקנטרה, ואחרי עשר דקות הופיעה משאית סמי-טריילר. נסעתי איתה עד לשער קנטרה, ולמזלי הרב, כעבור כמה דקות עבר במקום ג'יפ עם מפקד המעוז, שיצא לערוך סיור אחרון לפני חשיכה. הוא הודיע ליחידה שלי, ומיד הגיע רכב לאסוף אותי.
"הגעתי ליחידה בקנטרה, והמפקד, סגנו, ו-16 הקצינים שהיו שם צעקו: 'אתה משוגע. איך הגעת? זה ערב חג'. אמרתי 'הייתי צריך להגיע, אז הגעתי'. הם שאלו מה יש בשקים, והסברתי שזה ערב חג ושצריך לחגוג, אז הבאתי דגים. הם אמרו: 'אתה משוגע, מי יכין את זה? אנחנו באמצע מלחמה. הפגזות בכל מקום'. אז אמרתי שאני אכין את זה. פתאום, תוך כדי שאני מנקה את הדגים, הגיע טלפון מהמטכ"ל שביקש להעביר לעמדה מספר 9 הסמוכה למוצב "המזח" קצין קישור או"ם - אז שלחו אותי.
"איך שהגעתי לעמדה, ראיתי שקצין התצפית של התותחנים, שאמור היה לטווח את המצרים, שוכב ללא הכרה ושצריך לפנות אותו. קצין קישור האו"ם השני שהיה בעמדה, סרן משה דולגין, גילה לי שהסיבה האמיתית שנשלחתי לכאן היא כדי לטווח את הכוחות של המצרים. הוא ציין שהוא עצמו לא כשיר למשימה, ולכן רק יחפה עליי וירחיק מהגג את קציני האו"ם כדי שאוכל לפעול בשקט. הוא הוסיף שחוץ מהטלסקופ הגדול של האו"ם שנמצא על הגג, יש שם גם טלפון קווי, שמחובר למעוז 'המזח'.
"למחרת לפנות בוקר התחילה האש, ואני עליתי לגג. תוך כדי שאני צופה באמצעות הטלסקופ המשוכלל על הגדה המצרית, דיווחתי בטלפון הקווי לצביקה, מפקד מוצב 'המזח', על כל הנקודות מהן נורתה אש. הודעתי לו על כל דבר - בין אם זה ירי פגזים, מרגמות או אפילו מכונות ירייה. במוצאי החג, בשעה 21:00, צביקה אמר לי לפתע ש-800 מטר ממני יש שלושה טנקים מצרים שעולים על הסוללה, יורים ויורדים. ובאמת, בטלסקופ ראיתי גושים אפורים עולים ויורים - זה היה השריון המצרי.
"התחלתי לתת הוראות אש, אבל החמצנו. אחרי כמה זמן, הבנתי את העיקרון: נתתי את ההוראה בדיוק כשקצה התותח התגלה. התחלנו לצוד אותם, ותוך שעה כל הטנקים הפכו ללהבות. כך היה בכל שלושת הימים הראשונים: הייתי עולה לגג לסירוגין ומגיש לצביקה מטרות. קציני האו"ם ראו, ידעו ושמעו הכל, אבל לא הפריעו לנו - כי הצלחנו להתיידד איתם. אחד מהם, קצין קישור צרפתי, אפילו ידע עברית על בוריה והבין מה אנחנו עושים - אך לא הפריע לנו. "בכל התקופה הזאת, כאמור, הייתי אמור להיות בכלל בירח דבש. לכן, כעבור שבוע של טיווחים, תפסתי טרמפ עם הג'יפ של האו"ם ונסעתי הביתה. לאחר שלושה ימים חזרתי לתעלה, ומפקד יחידת קישור או"ם אמר לי: 'שר הביטחון, משה דיין, התקשר ורצה לדבר איתך'. התברר שראש משקיפי האו"ם בכבודו ובעצמו, הגנרל אוד בול, התקשר אליו והתלונן על כך שניצלתי את הטלסקופ של האו"ם כדי לטווח את הכוחות המצרים. אז דיין התקשר כדי לנזוף בי - על זה שגילו אותי. יחד עם זאת, הוא שיבח אותי על כך שמילאתי את המשימה במלואה".
להבה בשחקים
"פקחתי את עיניי, וראיתי שהכנף הימנית ודופן התא הימני נעקרו ממקומם ושחלק מהכנף השמאלית איננו", משחזר אברהמי. "מכל המפציץ נשאר רק תא הטייס והמנוע השמאלי - שבער. הטייס, סרן משה אשל (סולימני), ישב במושבו עם ראש מורכן, פצוע במצחו, ולא הגיב. קראתי בשמו 'משה, משה', אך לשווא.
"זכרתי שמעל לכיסא הטייס היה שלט שציין שאם המטוס נופל ואחד מאנשי הצוות נחלץ, עליו לברוח מהר כי המטוס עשוי עץ ועלול להתפוצץ מיד. שחררתי את עצמי מהרתמות, ויצאתי מהמטוס הבוער דרך החור בדופן הימנית. ראיתי שראשו של הטייס שמוט קדימה, ושכל מצחו פתוח ופצוע. קראתי לו והוא לא ענה.
"בכביש הסמוך נסעה מונית. אותתי לה לבוא לעזור, אך היא המשיכה בנסיעה. נכנסתי לבדי לתא הטייס, שעלה באש, ושחררתי את אשל מהרתמות. משכתי אותו בכוח החוצה, אבל הרגל שלו נתקעה בדוושה. נאלצתי למשוך חזק יותר ורגלו נשברה. שנייה אחרי שהוצאתי אותו מהתא, המטוס כולו התפוצץ. אשל שרד, אבל לימים, בעת מבצע קדש, הוא נספה עם מטוסו".