לא חשבנו שאנחנו סופרמנים, פשוט רצינו להגן על המדינה

לא חשבנו שאנחנו סופרמנים, פשוט רצינו להגן על המדינה

אל"ם (מיל') יעקב חסדאי קיבל את עיטור העוז על כך שהמשיך לפקד על כוח צנחנים בעזה בעת מלחמת ששת הימים - אף שנפצע פעמיים

רצועת עזה משולה לפצע שותת דם, שבכל פעם שנדמה כי נרפא, פח"ע חדש היוצא מגבולותיו מציף בדם טרי את קרישי הרגיעה. המצב הזה, שנמשך עשרות שנים, כמעט ומעורר געגועים לימים אחרים, בהם המלחמה העיקרית ברצועה הייתה לא במחבלים, אלא דווקא בגנבים. אל"ם (מיל') יעקב חסדאי, שמכיר את עזה יובל שנים וקצת, יכול להעיד על כך ממקור ראשון. "כשהתגייסתי לצנחנים, ב-1956, התפקיד שלנו היה להניח מארבים כדי לתפוס גנבי צינורות שיצאו מהרצועה", הוא מספר.

אבל גם חסדאי יודע שהרבה מים זרמו מאז בצינורות עזה. ב-1967, כששימש כסגן מפקד גדוד 202 של הצנחנים, הוא הבחין כיצד התפוגג השקט במתכונתו הרועשת ביותר, המלחמתית ביותר, המהירה ביותר - שסיומה בכיבוש הרצועה מידי מצרים. ב-5 ביוני, בסמוך לעיר עזה, נפצע חסדאי, אך לאחר שנחבש המשיך לפקד על חייליו. הוא נפגע קשות בשנית, מאש מרגמות, אך נשאר בשטח וארגן את פינוי הפצועים וההגנה ההיקפית. הוא נותר עם הכוח כשמונה שעות, עד שפונה. על מעשה זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל, שהומר לאחר מכן בעיטור העוז.

 זה טנק? זה פח-נוע

בשנות נעוריה של ישראל, עוד לפני ששערותיה החלו להלבין, יחס הזמנים בין אימונים לתעסוקה מבצעית היה שונה לחלוטין מהפרופורציות הקיימות כיום. "בכל שנה היינו רק חודשיים בקווים, וביתר עשרת החודשים - התאמנו", מספר חסדאי. "הרוח הייתה שישראל נתונה בסכנה תמידית, ושיום אחד תגיע מלחמה - אליה צריך להתכונן. החל ביום בו התגייסתי ועד מלחמת ששת הימים המסר היה: מחכים לשעת הכושר.

"יתר על כן, לא חשבנו את עצמנו אז לסופרמנים. היה ברור שצה"ל הוא צבא של מדינה קטנה, שצבאות ערב גדולים הרבה יותר ושצריך לגייס את כל החוכמה, אומץ הלב והידע הצבאי, כדי שנוכל להגן על המדינה שלנו. לא הייתה אופוריה, לא חשבנו שאנחנו אימפריה, לא חשבנו שאנחנו יכולים לכבוש את המזרח התיכון - אבל ידענו שאנחנו צריכים להגן על מדינת ישראל.

"כשנאצר הודיע על חסימת מיצרי טיראן, נכנסנו לכוננות. כל הגדוד התכנס, והתחילו כל מיני תכנונים מבצעיים לכל החזיתות. כשלושה שבועות לפני שפרצה המלחמה, הורידו אותנו לחזית הדרום. בתור סמג"ד, הייתי אחראי על ארגון הגדוד, והמג"ד, צבי בר, היה אחראי על התכנונים המבצעיים. באוויר הייתה הרגשה של קפיץ שנדרך במשך עשר שנים, ועכשיו סוף-סוף מוכן להתפרץ.

"בבוקר פרוץ המלחמה, כל הגדוד כבר ישב על הזחל"מים. ציוותו לנו פלוגת טנקים צרפתיים קלים מדגם 'אם-איקס', שבקנה המידה של היום אפשר לקרוא להם 'פח-נוע'. גדוד 202 הופרד מחטיבת הצנחנים וסופח לחטיבת החי"ר 11. על החטיבה הזו הוטל להיכנס דרך חאן-יונס, לפנות צפונה, לעלות על הכביש שמוביל לכיוון עזה, לפנות ימינה בצומת חירבת דרג' (לימים, צומת נצרים), לעלות על עלי מונטר - תל עתיק וגבוה השולט על כל עזה - ולכבוש אותו.

"בשעה 8:00 בבוקר, ניתנה הסיסמה שפקדה על כל הכוחות להתחיל לנוע קדימה: 'סדין אדום'. אנחנו נענו עם חטיבה 11. בראש הגדוד שלנו נעו שלושה 'אם-איקסים', אחריהם התקדמתי אני ביחד עם פלוגת החוד, ואחרינו נע הגדוד כולו. בשלב הראשון, היינו צריכים לחצות שדה מוקשים. איך שנכנסנו לשטח, ראינו זחל"ם עולה על מוקש. נתתי פקודה לכל הגדוד לנסוע על הקוליסים (הפסים שחורץ הרק"ם באדמה במהלך נסיעתו) של ה'אם-איקסים', כך שאם הרכב הראשון לא עלה על מוקש, אז גם הבאים אחריו לא יעלו. נסענו בזהירות רבה, והצלחנו לעבור את שדה המוקשים בשלום.

"הגענו לחאן-יונס. באחד מרחובותיה, אירע מקרה שגרם לי להבין שמלחמה זה לא כמו שכתוב בספרים: אנחנו נוסעים, יורים לפה, יורים לשם, ופתאום אני רואה שמגיע מולי ג'יפ. שאלתי את עצמי 'מה פתאום מופיע מול כל הטור שלנו ג'יפ?' לקח לי כמה רגעים לקלוט שזה ג'יפ מצרי שפשוט לא הבין שאנחנו ישראלים. לפני שהספקתי להגיד 'ג'ק רובינזון', הוא ברח לנו לתוך אחת הסמטאות. רצינו לרדוף אחריו, אבל נאלצנו להמשיך קדימה.

"בהמשך הדרך נרשמו עוד מספר היתקלויות של כוחות שפתחו עלינו באש מהאגפים וברחו, ושכתוצאה מהן היו לנו קצת פצועים. בדיעבד, נודע לנו שאלו לא היו היתקלויות עם הצבא המצרי, אלא עם הפלסטינים: בצבא המצרי הייתה חטיבה פלסטינית שהופקדה להגן על חלק מהצירים ברצועת עזה, והתברר שהם נלחמו טוב יותר מהמצרים".

הזנב שנתקע מאחור
לאחר שצלח את ההיתקלויות לאורך הציר לעזה, הגיע גדוד הצנחנים לנקודה מרכזית: צומת חירבת דרג'. לצנחנים נודע כי בסמוך לצומת נמצא מוצב אויב, שהם חייבים לכבוש אם ברצונם להמשיך לעלי מונטר. "זה היה המוצב הרציני הראשון, ושם כבר היינו צריכים לנהל קרב", מסביר חסדאי. "מיד נעצרנו, ונתתי פקודה למ"פ החוד, יחיאל אמסלם, לרדת מהזחל"מים, לאגף את המוצב, להיכנס אליו ולטהר אותו. אמסלם התחיל במשימה הזאת, ואני עם הזחל"ם שלי התקדמתי לכיוון המוצב.

"לפתע, תוך כדי התקדמות, מהבית שממול למוצב נורה צרור. נפצעתי בידיים, ונפלתי ישירות לתוך הזחל"ם. במקביל, המג"ד, שנע עם שאר הגדוד אחרי פלוגת החוד, עקף אותנו, עלה לכביש, והמשיך לדהור למשימה העיקרית - לכיוון עלי מונטר. אבל מה, בהמשך הכביש היו עוד שני מוצבים מצריים שניצבו אחד מול השני. החיילים שם כל-כך הופתעו מזה שגדוד 202 נע להם מתחת לאף, שהם לא מנעו ממנו מלעבור. ובאמת, הגדוד המשיך ועבר, עלה על עלי מונטר, וכבש אותו בקרב שבו נהרג אחד מקציני הגדוד, יגאל וילק ז"ל. לרוע המזל, המצרים הבינו שעבר מולם כוח ישראלי, התאוששו במהירות וחסמו את הכביש בפנינו. כך שלמעשה, נותרנו כלואים בצומת.

"בינתיים, הפלוגה של אמסלם חזרה לזחל"מים, והתברר שהוא עצמו נהרג במהלך טיהור המוצב. מאחר שרוב הגדוד פרץ קדימה, אנחנו היינו הזנב שנתקע מאחור. הזנב כלל את פלוגת הרב"טים, את התאג"ד ואת פלוגת המפקדה. התארגנו כדי להמשיך קדימה בעקבות הגדוד, ואיך שהתחלנו להתקדם - נפתחה עלינו אש משני המוצבים הקדמיים ועצרה אותנו. פתאום, בנוסף, נפתחה עלינו אש נק"ל גם מהאגפים שלנו.

"מאחד המוצבים יצא טנק מצרי לתקוף את השיירה שלנו. שני חיילים מפלוגת הרב"טים, ז'ק אלימלך ויצחק לוי, המתינו לו מתחת לגשרון שהיה שם, וכשהטנק התקרב אליהם, הם ירו פצצת בזוקה, פגעו בו - והוא הסתובב וברח. אני הייתי מאחוריהם - ישבתי פצוע בתוך הזחל ופיקדתי על הכוחות.

"לפתע, נפלה פצצת מרגמה על הזחל"ם שלי. מכסה המנוע עף, והנהג, חיים אוחיון, נהרג. אני ישבתי בעמדת המפקד בזחל, ולפניי היה מגן ממתכת ובו חריץ, כדי להסתכל החוצה. אני זוכר שלפתע נשמע 'בום', והמגן פשוט נעלם. רסיס אחד פגע לי במצח, חדר את העור, ונעצר, למזלי, בעצם הגולגולת. רסיס נוסף חתך לי את הפיקה ברגל.

"הבנתי שלהישאר בזחל"ם זה אומר להיקלע למלכודת מוות, והחלטתי לצאת החוצה. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל הידיים שלי היו משותקות. לחצתי על הידית של הדלת עם המרפק, וקפצתי החוצה. ברגעים ההם עוד לא ידעתי שאני פצוע ברגל, והייתי בטוח שאני מסוגל לקפוץ על שתי הרגליים. להפתעתי הרבה, נפלתי מיד - כי רגל אחת כבר לא תפקדה.

"התאספנו, כל מי שנשאר בחיים, והתארגנו להגנה. תפסנו עמדות בתעלה שהייתה משני צדי הכביש, שכבנו בה ונלחמנו. נפתחה עלינו אש גם מהמוצבים וגם ומהאגפים, ובפועל כל כוח נלחם לעצמו. החל משעות הצהריים ועד הלילה התבצרנו בין הצומת לבין שני מוצבי האויב הקדמיים, וזאת כדי למנוע מהמצרים מלהתקרב אלינו. היינו כל הזמן תחת אש. ירינו בכל מה שאפשר כדי להציל את העור שלנו. החובש הגדודי, ישראל זולברג, עבר בין כל הפצועים וטיפל בהם תחת אש - ובין היתר, חבש גם אותי. הוא רץ מפצוע לפצוע, עד שחטף כדור ונהרג. גם הוא וגם שני הררנ"טיסטים, קיבלו ביחד איתי את צל"ש הרמטכ"ל.

"רק כאשר ירדה החשיכה, הצליחה חטיבה 11 לשלוח אלינו רכב שהוציא אותנו החוצה. הביאו אותי במסוק לבית-החולים באשקלון, ושכבתי שם שלושה שבועות. בסוף התקופה הזאת התקיים מסדר הניצחון של חטיבת הצנחנים, בו צעדתי בגאווה עם רגל ישרה בגבס, ועם יד משותקת. מאז השתקמתי, ולמרות שעד היום יש לי קצת בעיות באצבעות הידיים וברגליים, בסך הכל, אפשר להגיד שיצאתי טוב".

סולם יעקב

 מאז פציעתו במלחמת ששת הימים, שלח אל"ם (מיל') יעקב חסדאי את ידו המשוקמת במישורים כה רבים, שהתואר איש אשכולות קטן עליו. באוגוסט 1968 מונה חסדאי לפקד על גדוד 202, תפקיד אותו מילא עד סוף מלחמת ההתשה. במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על כוח משולב, ולחם עמו בקרב העקוב מדם בעיר סואץ. בהמשך, התמנה להיות חוקר צבאי בוועדת אגרנט, ולאחר מכן הפך למפקד בית הספר למ"כים.

עם שחרורו מהצבא, פנה חסדאי להוראת היסטוריה ואף כתב דוקטורט על תולדות יהודי פולין במאה ה-18. שנים אחר-כך פתח בלימודי משפטים, שבסיומם הוסיף לתואר ד"ר את הקידומת עו"ד. במהלך השנים פירסם חסדאי שלושה ספרים, מאמרים רבים, וב-1979 נכנס לשדה הפוליטי, כאשר הקים את תנועת לאו"ר. המפלגה התמודדה בחודש שעבר בבחירות לכנסת תחת השם "אחריות", אך לא עברה את אחוז החסימה.