לא הסכמתי שהסורים ישפילו אותנו ככה. החלטתי לפעול

כשבנים הולכים בדרכי אבות - ולא במובן המורבידי - התוצאה מסתכמת לרוב בעסק משפחתי. אבל במקרה של משפחת גולן (גרינברג), ההמשכיות הדורית באה לידי ביטוי דווקא בנטילת המושכות של עסק לאומי - הקמת יישובים בארץ ישראל. סבו של סא"ל (מיל') מיכאל גולן (גרינברג) היה ממייסדי ראש פינה, אביו המשיך בדרכו באותו יישוב ממש, ואילו הוא עצמו כיהן במשך שנים כמנהל מחלקת ההתיישבות של התאחדות האיכרים.

"הייתי אומר שאלוהים בירך אותי בקבלת התפקיד הזה, כי מאז ימי סבי, התאחדות האיכרים לא עסקה בהקמת התיישבות חדשה פרופר", אומר סא"ל (מיל') גולן, שזכה במשרה לאחר 22 שנות שירות בצה"ל. "התפקיד אפשר לי לשלב את כל מה שספגתי בבית אבא בראש פינה, בבית-הספר החקלאי בנהלל ובצבא - עם אהבת הארץ והציונות שמפעמות בי - ולפתח את מדינת ישראל. כך, במשך 12 שנים הקמתי לא פחות מעשרה יישובים חדשים בכל רחבי הארץ, שהידועים ביניהם הם יובלים וקדמת צבי".

למען האמת, גולן הצליח בענייני הקמה גם כשעדיין לבש מדים. כך, כשב-12 ביוני 1962 נפתחה אש אויב על מחפר "באגר" שעבד באזור הגבול הסורי, נשכבו חיילי הכוח שלו על האדמה - והוא היה היחיד שהקים את עצמו והחליט לפעול. העובדה שמעולם לא למד להשתמש בכלי לא הפריעה לגולן, שהיה אז בדרגת סגן, והוא המשיך בתפעולו למרות האש שנורתה עליו. על פעולתו זו הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל, שהומר לאחר מכן בעיטור העוז.

לנקות את הנחל

כיאה לנסיך בשושלת מייסדי המושבה ראש פינה, נשלח גולן בימי בחרותו לרכוש השכלה בבית-הספר החקלאי בנהלל. משם, היה זה אך טבעי בעבורו להיזרע בצה"ל במסגרת שירות בנח"ל. לאחר ששימש חייל פשוט, מפקד כיתה ומפקד מחלקה בקורס מ"כים, עבר גולן לשרת ביחידת גוש תל חי, שהייתה אחראית על הביטחון וההגנה המרחבית של יישובי עמק החולה. הוא שירת ביחידה כקצין מודיעין, וכעבור זמן מה הפך לקצין המבצעים שלה.

"באותה תקופה, נערך בין מדינת ישראל לבין הסורים מאבק על נחלי המים שזרמו לנהר הירדן, ובראשם החצבאני, הדן והבניאס", מספר גולן. "ביוני 1962, הורה צה"ל לגוש תל חי לנקות את אחת מתעלותיו של נחל שזרם ממעיין שצמוד לכפר סורי בשם ג'לבינה, הנמצא מזרחית ליסוד המעלה, כדי לחזק את זרימת הנחל לצד הישראלי של הירדן.

"מיד ניגשנו לבצע את כל ההכנות הנדרשות. בלילה, בחשכה גמורה, מיקמנו עמדות, על מנת שאם הסורים יירו לכיווננו, נוכל להשיב אש ולשתק את מקורות הירי. בנוסף, כדי לא לגרור את המבצע ליום תקריות ארוך, קבענו להתחיל את ההתקדמות לכיוון פתח המעיין, שנמצא בסמוך לגבול הבין-לאומי, רק כשעה לפני החשכה. המחשבה שעמדה מאחורי ההתנעה המאוחרת הייתה שאם תיפתח עלינו אש סורית, לא ניכנס לתקרית של שמונה שעות, כי כשהחושך ייפול הגבול יירגע.

"יום המבצע הגיע, ומכיוון שאני סיימתי את כל מטלותיי כקמב"ץ, ביקשתי מהמפקד שלי להצטרף לחוליית האבטחה שהייתה צמודה למחפר ה'באגר' האזרחי שאמור היה לסייע בניקוי הנחל. הוא אמר לי 'בסדר מיכה, לך', והתקדמנו ביחד עם הבאגר לכיוון ג'לבינה. בכפר הזה ישבה פלוגה של חיילים סורים, וכשהגענו למרחק של 150- 100 מטר מהמוצב, נפתחה אש נוראית לכיווננו. המפעיל האזרחי של הבאגר קפץ ממנו ותפס מחסה בסמוך. העבודה נפסקה".

כמו מרצדס ואופנוע

אם מישהו ממתכנני הפעולה קיווה שהשכנים מצפון לא ישימו לב למה שמתרחש להם מתחת לאף, הרי שהאש שנפתחה הבהירה לו היטב שהם דווקא מפגינים ערנות. "הסורים ירו עלינו ללא רחם, ופתחו באש אגרסיבית של נק"ל ומקלעים כבדים", מספר גולן. "העבודה נפסקה בבת אחת, ואני זוכר ששמעתי את מפקדי ומפקד הגוש, סא"ל צבי רסקי, מדבר בקשר. הוא שאל אם יש מישהו שמוכן להתנדב לטפס על הבאגר, כדי להמשיך את העבודה.

"אף אחד לא התנדב, אז אני עליתי בקשר ואמרתי לו: 'צבי, אני מוכן להתנדב. אני לא יודע להפעיל באגרים, אבל אני בוגר של בית-ספר חקלאי, בן של איכר בראש פינה וגם עבדתי בעבר על טרקטורים'. אמנם ידעתי שההבדל בין הפעלת באגר להפעלה של טרקטור הוא כמו ההבדל בין נהיגה במרצדס לבין נהיגה באופנוע - זה דבר שונה לגמרי - אבל בכל זאת הצעתי את עצמי. רסקי מיד אמר לי: 'לא, אתה לא עולה'. 'טוב', חשבתי, 'אולי מישהו אחר יתנדב ומשהו יתחיל לזוז'.

"עברו עשר דקות, אף אחד לא התנדב, ואני, כמי שגדל על ערכים של ציונות ואהבת הארץ, לא יכולתי להרשות לעצמי שהסורים ינצחו אותנו. אז מה אם הם ירו? אנחנו היינו על אדמתנו הריבונית! להיכנע להם ככה, ועוד בשטח שלנו, היה בעיניי פשוט ביזיון. אז טלפנתי לצבי פעם נוספת, ואמרתי לו 'אני מבקש לעלות ולהפעיל את המחפר. הבאגריסט יסביר לי מרחוק איך להניע אותו ומה לעשות'. אבל צבי שוב לא הסכים. הוא היה בן ראש פינה, כמוני, והבנתי שהוא חושש שיקרה לי משהו אם הוא ייתן לי לעלות, ויהיה לו קשה לספר להוריי שנפגעתי באשמתו.

"אחרי רבע שעה, החלטתי שאני לא שואל אותו. עליתי על המחפר והפעלתי אותו בעצמי, כי לא ייתכן שהסורים יבזו אותנו וישפילו אותנו עד כדי כך. האמנתי שידנו תמיד צריכה להיות על העליונה, ושבשום פנים ואופן אסור לאויב לזכות בניצחון. כשהייתי על המחפר, הבאגריסט צעק לי מרחוק, מאחורי המחסה בו הוא שהה: 'הידית הימנית קדימה. השמאלית אחורה. תלחץ על המתג הזה והזה' - והכלי התחיל לנוע.

"באותו רגע, האש הסורית חודשה. אני זוכר עד היום את הדפיקות המתכתיות של הכדורים - את הרעש המצמרר של הקליעים שדפקו בפחים של הבאגר הלא משוריין. אני חושב שהיו שם עשרות כדורים שחדרו ויצאו, כי המחפר הפך למסננת. כנראה שהקב"ה עשה שהכדורים יפגעו רק מימיני ומשמאלי, כי ברוך השם לא נפגעתי ולא נפצעתי.

"במקביל, צה"ל השיב באש חזקה לעבר מקורות הירי, ואני, מתחת לכדורים השורקים, תפעלתי את הבאגר וניקיתי קצת את התעלה. לא היה לי הרבה זמן לעבוד, אבל מבחינתי היה חשוב יותר להראות שהסורים לא הכניעו אותנו - שהם לא הפסיקו את העבודה של צה"ל ושל מדינת ישראל בשטחה הריבוני. הצלחנו לפתוח קצת את הנתיב, ועם חשכה, התקפלנו חזרה לעבר גשר הפקק.

"באותו לילה, נערכה מסיבת פרידה מאלוף פיקוד הצפון דאז, מאיר זורע, בה הוא נשא את נאום ה'אני התפוטרתי' המפורסם. בדרך אליה, אמרתי לחברתי דאז ורעייתי בהווה: 'רבקל'ה, היום אני או טר"ש או צל"ש, כי מצד אחד, מה שעשיתי היה בניגוד לפקודה של המפקד שלי, אבל מצד שני, בזכות המעשה הזה הצלחנו לפתוח את הנתיב'.

"הגענו למסיבה, שהייתה מאוד מרגשת, ולא היה לי מושג שבאותה שעה המפקד שלי שלח מברק לאלוף פיקוד הצפון עם המלצה לצל"ש הרמטכ"ל. ובאמת, לאחר כמה ימים קיבלתי הודעה שהפעולה שלי מזכה אותי בצל"ש, שכמה שנים לאחר מכן הומר בעיטור העוז.

"שנים לאחר מכן, האלוף יוסי פלד, שהיה אז סמ"פ ומפקד חוליית האבטחה הצמודה למחפר, עוד זכר את המעשה שלי. לימים, הבן שלי התגייס לגולני בדיוק בזמן שהוא הפך לאלוף פיקוד הצפון. באחת ההזדמנויות פלד סיפר לי שהוא לא ישכח איך עליתי על המחפר והפעלתי אותו. עד היום, שזה עניין של למעלה מ-45 שנה, הוא עדיין קורא לי 'הקמב"ץ'".

פינה בלב

סא"ל (מיל') מיכאל גולן (גרינברג), שבשירותו הצבאי הגיע עד לתפקיד מג"ד בנח"ל, חגג באחרונה יום הולדת 70. בעודו מתכנן את החגיגה, התלבט הקצין הוותיק באשר למקום בו יערוך אותה.

"השאלה הייתה האם לחגוג בכפר סבא, בה אני גר כבר 35 שנה, או בראש פינה - מקום הולדתי ושורשיי", הוא מסביר. "בסוף החלטתי על ראש פינה. הזמנתי את כל משפחתי הקרובה, ואספתי עוד 50 חברים וידידים. הבאתי נציגים מכל תקופה בחיי, ומתקופת גוש תל חי, למשל, הזמנתי את מפקד הגוש, צבי רסקי, ושני מפקדים נוספים. זה היה אירוע מרגש באופן יוצא דופן".

באשר למיקום האירוע אמנם הייתה לגולן דילמה, אך לגבי המתנה אותה רצה לקבל לא היו לו כל ספקות: הוא ביקש מאורחיו המכובדים שיחליפו את מתנותיהם בצ'קים. בקשה חצופה, אתם אומרים? אז זהו, שממש לא, להפך. את הסכום שנאגר, עד הפרוטה האחרונה, הועיד גולן למטרה טהורה במיוחד: הוא מסר אותו למשפחתו של החייל נמרוד שגב ז"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה, כדי שישמש לבניית אנדרטה לזכרו. למען האמת, גולן כלל לא הכיר את שגב, אך מכיוון שגם הוא היה בן ראש פינה, שמר לו פינה חמה בלב.