יוסף (יופ) וייס

יוסף (יופ) וייס (1893 גרמניה/ 1976 ישראל) איש עסקים אמיד, ציוני וחבר בלשכת בני ברית בעיר קלן בגרמניה. שירת כחייל בצבא גרמניה במלחמת עולם הראשונה. ברח להולנד, התאחד עם אשתו ושני בניהם שהיגרו לפניו. לאחר ליל הבדולח הבריח קרובים וזרים יהודים רבים להולנד, ושהה בקרבת הגבול בין גרמניה להולנד זמן רב כדי לסייע לפליטים. ביתו בארדנהאוט היה למקום מחסה עבור פליטים יהודים, והוא פעל מול הרשויות ההולנדיות בדרישה לסיוע, אף על פי שלא זכה לקבל אזרחות הולנדית. עם פלישת הנאצים במאי 1940 ונפילת הולנד גורשה משפחת וייס מביתה, אך יוסף המשיך בפעילותו הציונית גם במקום מגוריו החדש בהילברסום. ב-27 בינואר 1942 הצטווה לעבור למחנה וסטרבורק, שם הוטל עליו תחילה הטיפול בנוער ובצעירים יוצאי גרמניה שנמצאו במחנה ללא הוריהם, ומיולי 1942 מונה לראש המחלקה לסיוע חומרי לאסירים החדשים והמגורשים למזרח. בינואר 1944 הועבר בטרנספורט הראשון לברגן בלזן, שם מונה לסגן מועצת היהודים במחנה הכוכב, ומדצמבר שימש בפועל "זקן היהודים" – הנציג של כל 11 מחנות ברגן בלזן והאחראי לרישום הפנימי. בתקופה זו סיכן את עצמו כדי להציל אחרים בדרכים שונות, ובהן: הקמת קבוצות עבודה למשימות קלות להצלת זקנים וחולים; עבירה על פקודות אדמינסטרטיביות כדי להקל על תנאי החיים; ביצוע שינויים ברשימות המתים כדי להשיג מנות אוכל נוספות; הענקת גישה למים לאסירים ללא ידיעת השומרים שסגרו את הצינור; "תיקון" מספרי האסירים במסדרים כדי לסיים את המסדר ולהקל על האסירים (על כך נענש) ועוד. באפריל 1945 נשלח עם אשתו ו-2,400 אסירים ברכבת מברגן בלזן לכיוון טרזיינשטט. בתום שבועיים של מסע מפרך דרך גרמניה הם שוחררו על ידי הצבא האדום. מגפת הטיפוס שפרצה לאחר שחרור הרכבת גבתה את חייהם של כ-300 מן הנוסעים, ובהם גם אישתו ארנה. לאחר המלחמה עלה יוסף וייס ארצה עם בני משפחתו.