הלילה שבו נולדו מיתוסים

אהרון לפידות ישראל היום, 5 באפריל 2013
אהוד ברק במבצע סבנה, צילום: דו"צ

אהוד ברק במבצע סבנה, צילום: דו"צ


סיירת מטכ"ל חתומה על מבצעים מרשימים, עמוק מעבר לקווי האויב • על רובם לא שמענו וספק אם יורשה לחשוף אותם • יחידת העילית תציין בשבוע הקרוב 40 שנה למבצע "אביב נעורים", שבו חיסלה בכירי פת"ח בביירות • אחד מלוחמיה, אבנר שור, מפזר מעט את הערפל



בלילה שבין 9 ל־10 באפריל 1973, לפני 40 שנה בדיוק, ביצעה ישראל מבצע שהיכה את הפלשתינים, ורבים בעולם כולו, בתדהמה. במבצע, "אביב נעורים" שמו, חוסלו שלושה ממנהיגי פת"ח בדירותיהם בביירות, פוצץ בניין מיפקדת פת"ח, שבו התגוררו פעילים מהחזית הדמוקרטית של נאיף חוואתמה ונהרגו בו כ־50 מחבלים, ופוצצו בית מלאכה לאמצעי לחימה וסדנה. 
מעבר לנזק הממשי הכואב שנגרם לארגוני המחבלים, הם ספגו מכה פסיכולוגית אנושה. הביטחון שחשו בביירות, שיד ישראל לא תשיג אותם שם, נופץ לרסיסים. "מבחינת הפלשתינים", כותב אהרון קליין בספרו "חשבון פתוח, מדיניות החיסולים של ישראל בעקבות טבח הספורטאים במינכן", "הוכיח 'אביב נעורים' את יכולתה של ישראל להכות בכל מקום על פני כדור הארץ". 
בחוד המבצע עמדו 16 לוחמים מ"היחידה", היא סיירת מטכ"ל, שעל כתפיהם הוטלה המשימה העיקרית - חיסול שלושת בכירי פת"ח: אבו יוסוף נג'אר, סגנו של יאסר ערפאת וקצין המבצעים של ספטמבר השחור, כאמל נאסר, דובר פת"ח ויד ימינו של ערפאת, וכאמל עדואן, האחראי להפעלת חוליות הטרור בגדה ובישראל. מפקד הכוח היה מפקד היחידה באותה עת, אהוד ברק, ולצד ההצלחה המבצעית, המבצע נכנס לפנתיאון הלאומי גם בשל הפרט הפיקנטי שברק היה מחופש לאישה, כמו שני לוחמי סיירת נוספים, עמירם לוין ולוני רפאלי. 
בדרך הטבע, חיסול הבכירים לכד את מירב תשומת הלב. אולם, דווקא המטרה הפחות בולטת, פיצוץ המיפקדה, תבע גבורה אישית, הקרבה, יכולת פיקוד וקור רוח בלתי רגילים. החלק הזה של המבצע הוטל על כוח צנחנים ושני לוחמי סיירת הצנחנים, בפיקודו של אמנון ליפקין־שחק, אז מג"ד גדוד 50 ולימים הרמטכ"ל. הכוח נקלע לחילופי אש כבדים עם המחבלים בבניין, מטעני חומר הנפץ הונחו תחת אש והבניין פוצץ תוך גילוי מנהיגות למופת של ליפקין־שחק, שקיבל את צל"ש הרמטכ"ל על תפקודו. שני לוחמים שילמו בחייהם למען הצלחת הפעולה הנועזת: אבידע שור וחגי מעיין.
"הצוות שלנו היה עסוק במבצע ייעודי ברמת הגולן, ובגלל המידור לא ידענו דבר על 'אביב נעורים'", מספר אבנר שור, מחבר הספר "צוות איתמר - סיירת מטכ"ל, האנשים, המבצעים, האווירה", שיוצא לאור בימים אלה בהוצאה מחודשת (כתר). שור, קיבוצניק משובל ואז לוחם בסיירת מטכ"ל, אולי לא היה בסוד "אביב נעורים", אבל משהו בהופעתו של אחיו, אבידע, עורר את חשדו: "ביום שישי שלפני המבצע פגשתי את אחי בקיבוץ. שמתי לב שהוא נועל נעליים שחורות חצאיות ולא סנדלים. זה נראה לי מוזר ושאלתי אותו למה הוא נועל את הנעליים האלה. הוא ענה: 'החברה שלי קנתה לי אותן מתנה לפסח', אבל אני המשכתי לחשוד". 
בבוקר שלמחרת המבצע היה הצוות של אבנר, "צוות איתמר", בשטח, ברמת הגולן. אבנר ופרחי, חבר נוסף בצוות, נקראו אל מפקד הצוות: "בפעולה שהיתה הלילה בביירות של היחידה ושל הצנחנים", אומר איתמר לאבנר, "אח שלך אבידע נפגע קשה... ונהרג". 
"הידיעה על מות אחי חילחלה לאט", מספר אבנר, "אבל לצד האבל הטרידה אותי בעיה אחרת: חששתי שיעיפו אותי מהיחידה בגלל שהפכתי לאח שכול. הדרך היחידה להישאר בכל זאת היתה לקבל חתימה מההורים. לא העליתי על דעתי לבקש מהם. הפסקתי לישון בלילות וחיכיתי שיבואו לומר לי שאני הולך. ואכן היום הזה הגיע, אבל פתאום היתה לי הברקה. שאלתי מי יכול לאשר לי להישאר ביחידה בלי חתימה של ההורים, ואמרו לי שרק הרמטכ"ל. 'סדרו לי פגישה איתו', ביקשתי. ואכן, בתוך זמן קצר נפגשתי עם דדו (רב־אלוף דוד אלעזר) וקיבלתי ממנו את האישור. עד היום אני היחיד בצה"ל שהמשיך לשרת ביחידה קרבית התנדבותית ללא חתימת ההורים". את העובדה הזאת אבנר מציין בגאווה. 

היחידה, בה"א הידיעה

סיפור יוצא דופן זה ממחיש את הרוח המיוחדת הממלאת את מפרשי פעילותה של סיירת מטכ"ל. הסיירת, שבמשך שנים רבות לא היה אפשר לומר אפילו את שמה, אבל רשימת בוגריה נקראת רשימת המי ומי של הממסד הביטחוני והפוליטי של מדינת ישראל (בנימין נתניהו, אהוד ברק, משה "בוגי" יעלון, שאול מופז, עוזי דיין, נפתלי בנט, עומר בר לב ועוד) - היא גוף מודיעיני שהלוט מוסר מעל פעילותה המבצעית לעיתים נדירות. 
גם הספר של אבנר שור אינו תורם הרבה לפיזור הערפל, אם כי הוא בהחלט מאפשר הצצה לא שגרתית למסלול המפרך והתובעני מאין כמוהו, שעובר לוחם ביחידה. מסלול שתחילתו מסע של 120 ק"מ, וסופו גיבוש חברתי מחושל אש, שהופך את הצוות למשפחה. כותב אבנר, בציניות המצופה: "האפשרות לעזוב את היחידה, או יותר נכון את הצוות (בשל נפילת אחיו, אבידע), תוביל לאיבוד כפול, של אח אחד ביולוגי ושל עוד אחד עשר אחים כימיים. זה בהחלט למעלה מכוחותיי". 
אבי דיכטר, בוגר צוות איתמר, מוסיף: "אנשים אפילו לא יודעים כמה הם צודקים כשהם קוראים לסיירת מטכ"ל היחידה בה"א הידיעה. התוצרת שהיחידה מביאה למקבלי ההחלטות היא ללא אח ורע, ואי אפשר להביא אותה בשום דרך אחרת. היחידה היתה יכולה לבצע את המבצעים שלה גם עם אנשים אחרים, אבל יחידות אחרות לא היו מסוגלות לבצע את מה שמבצעת היחידה". 
כשהוא מתבקש להגדיר את התרומה של היחידה לביטחון המדינה, אומר דיכטר ללא היסוס: "היחידה שמה את המדינה מעבר לאופק. היא מקדימה את המדינה בצעד אחד או שניים ומאפשרת לקברניטים להסתכל מעבר לאופק. היא חלוץ בפיתוחים מבצעיים. אילו היו עושים סרט על המבצעים של היחידה, סרטים כגון 'אייר פורס 1' ו'הבית הלבן' היו יכולים להיות להקת חימום לסרט הזה". 

חיבור אבסולוטי

סיירת מטכ"ל הוקמה בסוף שנות ה־50 על ידי אברהם ארנן. הרעיון היה איסוף מודיעין מעבר לקווי האויב (על פי פרסומים זרים: SIGINT, מודיעין אותות). אולם, היחידה המיומנת מתפקדת כיחידת קומנדו עילית. הצוותים הראשונים שאיישו אותה (למעט אהוד ברק) היו מעדות המזרח: ארנן בנה את היחידה על פי המודל של יחידות המסתערבים של הפלמ"ח, כדי שיוכלו לפעול מעבר לקווי האויב בלי להתגלות. 
הלוחמים האגדיים של יחידה 101 ומאיר הר ציון בראשם, הובאו כדי לאמן את היחידה החדשה, אולם בתחילה נראה היה כי מדובר בכישלון מהדהד. בסופו של דבר בא הר ציון לארנן ואמר לו בפשטות: להפוך את העולים החדשים לחיילים טובים אי אפשר בשלוש שנים. ערבית אפשר ללמד, אבל לשנות תודעה לוקח יותר זמן. לכן, אם אתה רוצה להצליח, תביא קיבוצניקים שיודעים לחרוש ולרכוב על סוסים. וכך נעשה. 
עד מלחמת ששת הימים הגיוס ליחידה התבצע בשיטת חבר מביא חבר, בעיקר מהקיבוצים. אחר כך הצטרפו בוגרי בתי ספר יוקרתיים - הגימנסיה ו"ליד האוניברסיטה" מירושלים, הריאלי מחיפה והפנימייה הצבאית מתל אביב. 
לכאורה, צוות איתמר הוא אך צוות אחד מרבים שעברו ביחידה מאז ועד היום, אבל מדובר בחבורה הישגית יוצאת דופן, חלקה נסיכים ירושלמים, חלקה מההתיישבות העובדת, ומיעוטה עירוניים, שהצמיחה מתוכה מנהיגים בכל תחומי החיים. מדובר בעמרי פדן - זכיין מקדונלד'ס בישראל וממקימי "שלום עכשיו"; אבי דיכטר, ראש שב"כ, ח"כ ושר לשעבר; פרופ' ארנון סמואלוב, מנהל המחלקה הגניקולוגית בשערי צדק; פרופ' יהודה אפק, מדעי המחשב, אוניברסיטת תל אביב; אורי טבנקין, נכדו של יצחק טבנקין ואיש חינוך שהקים וניהל את בית הספר האזורי במרום הגולן. 
עוד בצוות: ד"ר שאולי ברעם, מנהל מחלקת לב ילדים באסף הרופא; יואב מרגלית, רכז הביטחון של התנועה הקיבוצית; שמוליק מזר, פקח הקרן הקיימת; עוזי פינקרפלד, מחנך אנתרופוסופי; אבי פרחי, בעל מפעל חקלאי גדול לשעבר; ויאיר פרנקל, איש שיווק. את הצוות משלימים אבנר שור, מחבר הספר, היום המנהל המסחרי של חברת השילוח הבינלאומי "מנטפילד", וכמובן איתמר סלע, מפקד הצוות הקרוי על שמו, שהוא היום מנהל בחברה בינלאומית העוסקת בתחום הסולארי. 
 
איך הופכים קבוצה הטרוגנית שכזאת לצוות מגובש כל כך? 
אבנר שור: "זו באמת נקודת מפתח. איך מכניסים את כל הפרסונות בעלות הייחוס המשפחתי - טבנקין, סמואלוב, פדן, לכור היתוך אחד עם אנשי ההתיישבות העובדת, שאין ביניהם דבר מן המשותף, שום נקודת השקה, ובסופו של דבר יוצאים מן המסע הזה כקבוצה אחת שכמעט אין להכיר בהבדלים שבין חבריה, הן מבחינת צורת ההתבטאות והן מבחינת הנכונות להשקעה והמוטיבציה. זה קורה בגלל שאתה חי עם קבוצה קטנה מאוד במשך 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע ועובר חוויות מגבשות ומשמעותיות. בסופו של דבר מתקיים תהליך של הומוגניזציה, והחברים הופכים דומים ומחוברים זה לזה.
"מאפיין מרכזי באימון היחידה ובגיבושה היה עבודת הצוות. חינכו אותנו לעבודת צוות והשקיעו בזה מאמץ רב. בגלל זה אתה מוצא את בוגרי היחידה בעמדות בכירות בצבא ובאזרחות, בתעשייה ובפוליטיקה. הם יודעים לעבוד בצוות. אני משווה את זה לטייסי חיל האוויר, שגם הם קבוצה נבחרת של אנשים מוכשרים מאוד, ובמספרם הם עולים בהרבה על מספר יוצאי היחידה - אבל הם נוכחים פחות בהנהגת המדינה. הסיבה, לדעתי, היא שאותם מכשירים לפעול כבודדים והעבודה בצוות פחות טבעית להם. גם לוחמי השייטת מאומנים יותר כבודדים, כפרטים. אותנו חינכו להבין האחד את האחר באופן אבסולוטי ולסמוך האחד על האחר באופן אבסולוטי". 
אבי דיכטר: "ההגדרה של צוות ביחידה היא תלות מוחלטת של האחד בשני במלוא מובן המילה. האמירה 'השרשרת נבחנת בחוליה החלשה ביותר שלה' היא קלאסית ליחידה. לוחם אחד יכול להפיל או להציל מבצע. למשל, פנחס בוכריס (תת־אלוף במיל', לשעבר מפקד יחידה 8200 ומנכ"ל משרד הביטחון) הציל במו ידיו מבצע של היחידה (שאת פרטיו, כמובן, אסור לגלות). אני אגיד לך מה זה צוות - נגיד שאני נכנס לחדר מגורים ביחידה, שיש בו ארבעה חבר'ה, ועל הרצפה במרכז מוטל גרב. אני מרים את הגרב ומרחרח, ואומר - פרחי, זה שלך..."

לכבוש פסגות 

בצד טיפוח רוח הצוות מדובר באימונים מפרכים מאוד - לא משימה שכל אחד יכול לה. אבי דיכטר: "השנה הראשונה היתה לי קשה מאוד", הוא נזכר, "מייד כשהגעתי ליחידה הבנתי שאני פחות מוכן מהשאר. הקיבוצניקים הכירו מראש והיתה להם שפה משותפת. גם הירושלמים. אני הייתי שונה. גם לא מעיר גדולה, גם לא מקורס טיס וגם עם כושר גופני לקוי. עובדה - את מסע 120 הקילומטרים לא עברתי, ונאלצתי לעשות אותו שוב עם צוות צעיר יותר. 
"אני זוכר עד היום איך הסיעו אותי מהתעלה במשאית 'ליילנד' לבקעה, כדי לחזור על המסע. לא הייתי בטוח שאני נשאר ולקח לי זמן עד שהרגשתי שאני מתייצב. עמדה לזכותי העובדה שהייתי נווט טוב וחיית לילה, וכתוצאה מהאימונים גם הכושר עלה. אחר כך, בלחימה, כבר הפכתי להיות מאגיסט (מקלען), ואז כבר הבנתי שאני בסדר". 
אבנר שור נזכר אף הוא בקושי: "ביחידה מלמדים אותך לסמן את הפיסגה הגבוהה ביותר - ואז לכבוש אותה. אומרים לך כמעט על כל דבר שאתה עושה - שעליו קמה או נופלת המדינה. זה נכון במידה רבה. ביחידה יש עשרות צל"שים לא ידועים שקיבלו לוחמיה - ואין ספק שזה גורם להרגשת עליונות בקרב האנשים. 
"חייל ביחידה נחשף מהרגע שבו הוא הופך לקרבי לדרגות הבכירות ביותר בצבא. ראש אמ"ן משתתף באופן קבוע בתרגילים; הרמטכ"ל מגיע כמה פעמים בשנה וגם שר הביטחון. אפילו ראש הממשלה מצטרף לעיתים. זה לא יכול להישאר ללא השפעה על ילדים בני 18. חלק גדול מהמאפיינים האישיותיים הבעייתיים של אהוד ברק ואחרים, כגון יוהרה וגאוותנות, מקורם במה שעשו כשהיו חיילים צעירים". 
 
אהוד ברק הוא דמות מכוננת ביחידה.
אבנר שור: "אני לא מסכים עם מה שהוא עושה היום, ולדעתי הוא פגע בתשתית הערכית של הצבא. אבל התרומה שלו ליחידה בפרט ולצה"ל בכלל היתה מדהימה. היו לו יכולות פיקודיות וקור רוח שאני לא מכיר אצל אף אחד אחר. היינו איתו במצבים קשים מאוד, מצבים שהיו יכולים להתפתח ממש למלחמה, והוא יצא מהם כמו חדש. יש לו יכולת אינטואיטיבית לצאת כמנצח ממה שנראה כמו התרסקות. בשבילנו, ביחידה, האדמה שדרך עליה היתה קדושה. 
"הייתי הקשר שלו במבצע הראשון שעשינו בתעלה. זה היה מבצע מוסק, ולא היה דבר שלא השתבש שם. כל אמ"ן התעסק עם התכנון במשך שנים, ובסופו של דבר כל ההיסטוריה של המודיעין הישראלי עמדה על הכתפיים הצרות של אהוד ברק, שהיה בן 23 בסך הכל. והוא הצליח, באמצעות יכולת שליטה, אלתור וקור רוח לנצח על אחד המבצעים הכי מורכבים והכי בעלי משמעות שעשה צה"ל עד אז. עד היום אני לא מבין איך הוא עשה את זה.
"אתן לך עוד דוגמה: מאז נפל אורי אילן בשבי הסורי (והתאבד בכלא) ב־1954, דוד בן־גוריון אסר על מעבר גבול, ובמשך שש שנים, למעט מבצע סיני, כך היה. עד שבא אברהם ארנן, והיחידה הוקמה, וב־1960 הוחלט לצאת למשימה הראשונה של היחידה מעבר לגבול, בשטח סוריה. על פי התכנון, היה צריך להגיע עד השעה 1 בלילה ליעד, ואם לא - לחזור בלי לבצע. 
"העסק הסתבך, ובשעה היעודה החוליה היתה רחוקה עדיין מהיעד. על רשת הקשר יושבים שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן וכוססים ציפורניים. מה עושה ברק? הוא מנתק את מכשיר הקשר. כולם בטוחים שיש פה שידור חוזר של מקרה אורי אילן. לקראת 5 בבוקר ברק פותח את הקשר ואומר: החוליה הגיעה אל היעד, עשו מה שצריך. הוא פשוט לא רצה שיבלבלו לו את המוח". 
 
אילו מפקדים היו האחים נתניהו, יוני (שפיקד על מבצע אנטבה ונהרג) וביבי?
אבי דיכטר: "יוני היה איש קשוח, ואנחנו היינו צעירים מדי, ובמהלך הפיקוד שלו על היחידה הוא נתקל בביקורת. ככלל, היחידה מטפחת אנשים טובים ודעתנים. לא כולם הלכו לקורס קצינים, אבל זה לא אומר שהם פחות טובים ממך. ביחידה איש לא מתכופף, והתחקיר הוא תמיד תחקיר אמת שיכול להיות נוקב מאוד".
אבנר שור: "יוני היה כוכב ביחידה. אברהם ארנן, שהיה מעורב בבחירת הקצינים גם לאחר פרישתו, אהב אותו אהבת נפש; יוני נראה לו כמו נסיך צבאי קלאסי: יפה תואר ויפה דיבור. אנחנו, כחיילים, לא הצלחנו לפצח אותו ולכן התחברנו אליו פחות. ביבי הגיע ליחידה עוד לפני יוני, כחייל רגיל לכל דבר, והוא המליץ להביא את יוני מהצנחנים. אצל ביבי יש שילוב נדיר למדי, של מפקד שהוא גם מפקד מקצועי מצוין, שהביא את הצוות שלו לרמת ביצוע מעולה, ושל מפקד שאהוד מאוד על פקודיו. בדרך כלל שתי התכונות האלה לא הולכות יחד, אבל ביבי הצליח בזה". 

"מה, אתה לא מת?" 

אתה מתאר את מלחמת יום הכיפורים כנקודת השבר שלך, אני פונה לאבנר שור. "כן, זה היה האירוע המכונן של כל הדור שלנו", הוא מתחיל לתאר, "מסוג האירועים שאתה יודע שאחריו כבר לא תהיה הבן אדם שהיית. הרי כולנו נשבענו שלא ניתן לדברים (שהובילו למלחמת ששת הימים) לחזור על עצמם - וראינו בעיניים כלות איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה. היה ברור שאין שום דרך - אלא לעשות שלום, היה מתווה לשלום - וגולדה אמרה לא. בגלל זה 3,000 חיילים נהרגו, ורק אז חתמו על ההסכם. אני חושש שעם הפלשתינים זה יהיה אותו הדבר". 
אבנר ממשיך: "אני לא התאוששתי מהמלחמה עד היום. לפני המלחמה היה לנו סוג של הרגשת ביטחון: הגענו אל המנוחה והנחלה. ואז, ביום שישי, 5 באוקטובר בערב, שולחים אותנו, הצוות הכי ותיק ביחידה הכי טובה בצה"ל, ואולי יחידת המודיעין הטובה בעולם - הביתה! 18 שעות לפני המלחמה! זה כשל נורא".
אבי דיכטר נזכר ברגעי תסכול: "במבצעים שבין המלחמות היחידה עובדת בעצמה, במנותק מיחידות אחרות בצה"ל. מלחמה היא מציאות הפוכה, שבה צריך לעבוד במשולב עם שאר הכוחות ואנחנו גרעין קטן מדי. לכן גם בששת הימים וגם ביום הכיפורים, היחידה בעצם רדפה אחרי המלחמה. בשבת שבה פרצה המלחמה עלתה היחידה לרמה ובלהיטותה לפעול ביקשה משימה: לדפוק חניון טנקים סורי. יוסי פלד (אלוף במיל', ולימים שר) טוען עד היום שהציל אז את חיי ביום ההוא. הוא אמר לי: 'היו שם 100 טנקים. מה הייתם יכולים לעשות נגדם? נגיד שהייתם משמידים 80 טנקים - עדיין היו הופכים אתכם לאבק'".
לסיום דיכטר נזכר: "לאחר שצה"ל חצה את התעלה הגעתי לפאיד עם כוח צנחנים כדי להכשיר את השדה לנחיתת מטוסינו. בזמן שפיניתי את המלכודים שעל המסלול, לקחו אמיתי נחמני (אחד ממפקדי החוליות ב"אביב נעורים"), צ'יטה ועמירם לוין את הג'יפ שלי. הג'יפ חטף אר.פי.ג'י מכוח מצרי שעוד שהה בשדה, ואמיתי נהרג, צ'יטה התחרש ועמירם נפצע קשה מאוד. בגלל שזה היה הג'יפ שלי רצה שמועה שנהרגתי, ונתקלתי בתגובה 'מה, אתה לא מת?' לא פעם". 
 


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה