רב"ט רוז'י להר-זינגר

דברי הסבר:
במהלך כיבוש מתחם סכר הרואיפה ע"י גדוד 82 במבצע קדש, לקחה על עצמה רוז'י לשמש ממסר בין המג”ד לבין שתי המחלקות, שהיו בחיפוי בבסיס האש. מיקומו של זחל"ם המודיעין אפשר לו לשמוע את המג”ד ואת מחלקות הטנקים, ולהעביר לטנקים את הוראותיו. בלי התפקוד הזה לא יכלו המחלקות לדעת מה רוצה מהם המג”ד.

כתבה מידיעות אחרונות 1998

בספר, "בעוז רוחם", שהוציאו משרד הביטחון וצה"ל לקראת חגיגות החמישים למדינה, נכללים כל בעלי העיטורים, שהעניק צה"ל בחמישים שנותיו, כשהם ממוינים לפי דרגת העיטור – מעיטור הגבורה ועד צל"ש רמטכ"ל. ביניהם נמצאים אלוף משה (בריל) בר-כוכבא ז"ל, אל"מ (מיל') שלמה ארבלי ואל"מ (מיל') יעקב מאיה, שעוטרו על פועלם בקרב המפורסם של פלוגה א' מגדוד 82 – הגדוד הראשון של השריון – בקרב על סכר רואיפה באזור אבו-עגילה במלחמת סיני בסוף שנת 1956.

רק את שמה של רב"ט רוז'י להר לא תמצאו בספר, למרות שבטקס אצל אלוף חיים לסקוב (אז אלוף פיקוד הדרום) בתחילת שנת 1957 היא קיבלה צל"ש מאלוף הפיקוד יחד עם עוד אנשי שריון, וביניהם ארבלי, על מעשיהם בקרב הסכר.

צה"ל מתעלם זה שנים מרוז'י להר – היום זינגר – מאז השתחררה משירות החובה שלה בחטיבה 7 של השריון כמה שבועות אחרי טקס הצל"שים במפקדת פיקוד הדרום. שמה עולה מדי פעם, אך צה"ל ממשיך להתנכר לרוז'י. קשה להבין למה זה נעשה, ועוד יותר קשה להתעלם מההרגשה, כי הדבר נעשה כיוון שהיא אשה, והצבא אינו שש מטעמיו-שלו להנציח את מעשיה החריגים של רוז'י בשדה הקרב.

כנראה, לא השתתפו חיילות וקצינות של צה"ל בלחימה מאז תום מלחמת הקוממיות ועד מלחמת סיני. במלחמה עצמה היו טייסת-המשנה יעל פינקלשטיין-רום, לנווטת בתיה-ורונסקי-אורני ולאלחוטנית המוטסת אוהליה סגל-צמחוני בצוותי האוויר של טייסת 103, שהצניחו את גדוד 890 של הצנחנים בפיקודו של רפול במצבת פארקר (שממזרח למצר מיתלה במערב סיני) – הצעד הראשון במלחמה זו. הטייסת רינה לווינסון  מטייסת 147 והאחות חנה יפה, שליוותה את חטיבת הצנחנים 202, ואפילו צנחה עמה בא-טור, וזכתה ברקע אדום לכנפי הצניחה שלה.

השריון עשה היסטוריה

בשנות החמישים היה גדוד 82 של חטיבה 7 גדוד הטנקים הסדיר של צה"ל. בגדוד הזה נעשו ניסויים רבים במהלך שנות החמישים, ובהם גובשה תורת ההפעלה של השריון על כל מרכיביה. במלחמה פיקד סא"ל אברהם (ברן) אדן על הגדוד, שפעל במסגרת חטיבה 7 בפיקודו של אל"מ אורי בן-ארי. אנשי חטיבה 7 ישבו דרוכים באזור קציעות-ניצנה במערב הנגב עד לאותו הרגע שאלוף אסף שמחוני (אלוף פיקוד הדרום במלחמת סיני, שנהרג בתאונת מטוס, שהחזירו ממסדר הניצחון של חטיבה 9 בשארם א-שייח' למפקדתו) שחרר את הבלמים, ושלח אותם בשלושים באוקטובר 1956 מערבה לכיוון קסימה, אום שיחן, אום כתף ואבו עגילה – אזורים, שצה"ל כבר לחם בהם בשלבי הסיום של מלחמת העצמאות (ולאחר אחת-עשרה שנה יילחם בהם גם במלחמת ששת הימים). הסוסים האבירים של השריון רצו קדימה – למרות שזו לא הייתה תכנית המבצע – והכריעו את גורלו. ריצתם פתחה "מלחמת גנרלים", שרק מותו של שמחוני בתאונה דיכאה את התפרצותה המכאיבה.

כזכור, כמו שאומר השיר המפורסם, "השריון עשה היסטוריה", ללא קשר לוויכוח על תכניות המלחמה: הוא הוכיח את יכולתו, כפי שצפו ראשי החיל, ותפס מאז מעמד בכורה בקרב היבשה של צה"ל – אחרי שהצנחנים בפיקודו של אריק שרון הובילו בפעולות התגמול. אין ספק, המהפך אירע, בעיקר, בעקבות ההסתערות המוצלחת על המחנה המצרי בסכר רואיפה. זו הוכיחה בראשונה את נכונותה של תורת הקרב של חיל השריון.
המחנה בסכר רואיפה שוכן כארבעה ק"מ ממערב לצומת אבו עגילה. הוא נמצא בסמוך לסכר בטון, שהקימו הבריטים, לאגום מי שיטפונות בנחל אל-עריש. גדוד השריון 9 בפיקודו של סא"ל אורי רום נועד לתקוף את המחנה ביום השלישי למלחמת סיני (31 באוקטובר). אלא שכפי שקורה בכל מלחמת נועה, המשימה שונתה, והוטלה על גדוד 82.

המודיעין דיווח, כי חטיבת שריון מצרית נעה מזרחה לעבר אבו עגילה. המח"ט בן-ארי תכנן לארוב לחטיבה באזור ג'בל לבני. אחר הצהריים הוא שלח את הגדוד של רום לצומת ג'בל לבני, כדי להיות סדן, שעליו יהלום גדוד הטנקים 52 (שבו טנקים קלים AMX-13) בפיקודו של סא"ל ישראל (בייגלה) הדר-ביגלמן ז"ל.
גדוד 82 התכונן לפעולה. המג"ד אדן ואדולף אברמוביץ', קצין המבצעים שלו, יצאו לתצפית. מנחם (מנדי) מרון, הסמג"ד, הכין את הגדוד לקרב. נוהל הקרב נמשך כחצי שעה בלבד כיוון שלפי התכנית החטיבתית אמור היה גדוד 82 לכבוש את מחנה הסכר עד חשכה.

הסתערות מול התותחים

בגדוד 82 היו אז שתי פלוגות טנקים, פלוגת חי"ר משוריין (חרמ"ש) ופלוגת חי"ר ממונע (חרמ"ן). את התקפת הגדוד הובילה פלוגה א' של בר-כוכבא. יחד עמה הסתערה על המחנה פלוגת חרמ"ש של ששון. שאר הפלוגות חסמו את הצירים אל היעד מפני תגבורת מצרית, והקמב"ץ אברמוביץ' פיקד על כוח החיפוי, שהוצב בבסיס האש.

המצרים גילו את פלוגה א', שהסתערה עליהם. כשהפלוגה הייתה בטווח 1,000-800 מטר מיעדה. התותחים המצריים, שהטרידו עד אז את כוח החיפוי של אדולף, התרכזו מיד בטנקים המסתערים. הטנק של ארבלי (אז מט"ק צעיר במחלקה 1) נפגע ראשון בזחליו מפגז נגד טנקים, ולא המשיך בתנועתו. אחריו נפגע הטנק של סג"ם תומאס פלש, מפקד מחלקה 1, שנהרג.

המ"פ בר-כוכבא המשיך להסתער. לפני הקרב הוא הנחה את אנשיו לא לסמוך על הקשר האלחוטי, ולעקוב אחריו ואחרי מפקדי מחלקותיהם. ההנחיה הייתה -  כל טנק תקין ייצמד לטנק המ"פ, ויחקה את מעשיו, על כל צרה שלא תבוא. התקלה לא איחרה לבוא: הטלטולים הוציאו את מערכת הקשר של המ"פ מכלל פעולה, והוא לא היה מסוגל להעביר להם פקודות בקשר.

בר-כוכבא הבחין, כי הוא מוביל את הסתערות אנשיו היישר אל התותחים נגד טנקים של המצרים ואל משחיתי הטנקים שבמחנה. הוא הסיט את נתיב הסתערותו, ואיגף את המוצב המצרי מימין. השטח היה קשה לתנועה, והמצרים ירו על הכוח המסתער אש נ"ט כבדה וארטילריה. הטנקים של פלוגה א' נפגעו זה אחר זה. בפלוגה א' היו בתחילת הלחימה על מחנה הסכר שתי מחלקות טנקים. בשלב מסוים המשיכו בהסתערותם רק טנק המ"פ והזחל"ם של אוריאלי, סגנו. שני הצוותים פרצו אל המתחם המצרי תוך חיפוי הדדי בקטע צר ליד תעלת המים.

מזחל"ם מחלקת המודיעין של הגדוד חלש הקמב"ץ אברמוביץ' על שתי מחלקות טנקים, ששימשו כבסיס האש להתקפה. הזחל"ם שלו, שהפך במהלך ההתקפה לזחל"ם הפיקוד, סבל כל הזמן מתקלות קשר, שהפריעו לניהול השוטף של אש החיפוי. ברגע מסוים החליט אברמוביץ' לרדת מזחל"ם המודיעין, ולגשת אל מפקד מחלקת הטנקים הקרובה אליו, כדי לשפר את עמדותיו כלפי היעד הגדודי.

עד לקרב על הסכר שהתה השרטטת רוז'י להר בזחל"ם המודיעין של מפקדת הגדוד. היא תפקדה בו – כמו בעשרות תרגילים וסדרות – כמש"קית מודיעין. כנראה, משום שהתרגלו לשהותה עמם בכל האימונים, לא טרח אף אחד להורות לה לרדת מהזחל"ם, ולהצטרף לשאר חיילות הגדוד, שנשארו ממזרח לגבול. כך, המשיכה רוז'י לתפקד כהרגלה בזחל"ם המודיעין הגדודי – גם כאשר גדוד 82 נכנס לקרב.

בחניה באבו עגילה, יום לפני הקרב על הסכר, התעניינה רוז'י אצל הקשר כיצד פועל מכשיר הקשר. לארח הסבר קצר נדמה היה לה, כי הבינה את העניין. מופתעת היא אמרה לקשר האדיב, "חשבתי, שזה יותר מסובך".

"זהירות, מרגלת!"

כשאברמוביץ' לא היה בזחל"ם הורה המג"ד אדן לכוח החיפוי להפסיק את הירי, ולהצטרף להסתערות הגדודית על המצרים. רוז'י, שהמשיכה במטלותיה הרגילות בזחל"ם המודיעין, קלטה מיד, כי אין תגובה להוראת המג"ד. אחר כך התברר, כי במקומן בבסיס האש לא יכלו מחלקות הטנקים לשמוע את המג”ד משום שהמרחק ביניהן לבין החפ"ק הגדודי היה גדול מטווח הפעולה של מכשירי הקשר.

רוז'י התעשתה מיד, הסבירה את המצב למש"ק המבצעים, ושאלה אותו האם להשיב  למג”ד במקום כוח החיפוי. הוא השיב לה בזעף בחיוב. אף שכל ניסיונה בענייני קשר הסתכם באותה הדגמה חטופה בחניה באבו עגילה לפני הקרב – לקחה על עצמה רוז'י לשמש ממסר בין המג”ד לבין שתי המחלקות, שהיו בחיפוי בבסיס האש. מיקומו של זחל"ם המודיעין אפשר לו לשמוע את המג”ד ואת מחלקות הטנקים, ולהעביר לטנקים את הוראותיו. בלי התפקוד הזה לא יכלו המחלקות לדעת מה רוצה מהם המג”ד.

אלא שהכוחות הלוחמים לא היו מוכנים להפתעה – לשמוע קול אשה, המעביר להם את הוראות המג”ד. "לא להקשיב לה. זו מרגלת!" צעק מישהו בקשר. רוז'י התעקשה, ובהמשיכה להעביר את הוראות המג”ד – עד שאברהם גטניו, קצין המודיעין של הגדוד, זיהה את קולה, ויישר את ההדורים.

ובכל זאת, עקב התקלות, רק מחלקה 2 של איתן אריאלי שמעה את רוז'י בקשר. הטנק היחיד, שהיה כשיר לתנועה במחלקה 2, זה של רב"ט יעקב מאיה, הצטרף לתנועה, וחבר לטנק המ"פ. הם השתוללו במחנה המצרי, ירו, דרסו והפילו כל דבר שנקרה בדרכם.
 
בשעה 17.30 בא לקצו הקרב על הסכר. המ"פ בר-כוכבא, שהגיע לקצה הצפוני של המתחם, דיווח למג"ד אדן, "הסכר בידי!" וביקש להפסיק את האש. רוז'י העבירה לטנקים בבסיס האש את פקודת המג”ד לנצור את אשם בתום כיבוש הסכר.

בר-כוכבא, מאיה, ארבלי ולהר קיבלו צל"שים על פעולותיהם בקרב הזה. לחימתה של פלוגה א' על הסכר זכתה להוקרה רבה, והיא זכתה בצל"ש פלוגתי – הראשון בתולדות צה"ל – ממפקד גיסות השריון דאז, אל"מ אורי בן-ארי. עמה צוינו לשבח פלוגת הסיור של חטיבה 7 בפיקודו של רס"ן יצחק בנארי, שגילתה את המעבר במצר דייקה, שדרכו עברה חטיבה 7, והפתיעה את המצרים, וגם סדנת השריון.

גדוד 82 שילם על כיבוש מחנה הסכר מחיר כבד. ארבעה-עשר מלוחמיו נהרגו בקרב, ושלושים נפצעו. אך למחרת כבר היה הגדוד מוכן לקרב.

רוז'י "נעלמת"

הניצחון הישראלי במלחמת סיני הכה בתדהמה את העולם. בעקבותיו הגיעו לישראל לא מעט מומחים, שרצו להבין מה קרה – כיצד צבא קטן, שמעטים סברו, כי יוכל לעמוד במערכה, הביס תוך כמאה שעות את צבא מצרים, והגיע כמעט עד תעלת סואץ. אחד המומחים הללו היה הגנרל האמריקני סל"א מרשל, היסטוריון צבאי נודע. מרשל הקדיש בספרו Victory in Sinai מקום נכבד לרוז'י, וייחס לפעולתה חלק חשוב בהצלחת ההתקפה על הסכר. מבחינה זו מרשל רק ביטא מעט ממה שחשבו מפקדיה על תפקודה בקרב.

"האם פחדת?" נשאלה רוז'י אחרי הקרב.

"לא היה לי זמן לפחד. הייתה לי אחריות למה שקורה שם", היא ענתה.

מכריה חושבים אותה גם כיום לאשה קרת-רוח. לדעתה כעת, "גם אם פחדתי, זה היה רק במידה, שאפשרה לי להתגבר על הפחד, לתפקד כיאות, ולהתגבר על התקלה".

במסדר הניצחון של גדוד 82 נפרד המג”ד אדן מגדודו. בטקס הוא הודיע, כי המליץ בפני אלוף פיקוד הדרום, כי יעניק לרוז'י צל"ש על תפקודה במלחמה. לאות הערכה לשרטטת, שעמדה אז על סף שחרורה מהצבא, הוא העניק לה מצפן. השבועון "במחנה" כתב אז, כי היא קיבלה ממנו גם אקדח. כתב העיתון ציין בשוביניזם גברי, כי האקדח יהלום אותה. רוז'י מכחישה את הסיפור על האקדח, ואילו את המצפן היא נוצרת עד היום כמזכרת נפלאה משירותה הצבאי. "המצפן הזה כל כך חשוב לי עד שבמלחמת המפרץ החבאתי אותו היטב, כדי שלא יינזק בירי הטילים", היא אומרת. כשהיא מביטה במזכרת הוותיקה היא נזכרת גם במג”ד אדן. "עד היום אני מלאת הערכה לאיש הזה".

אלוף חיים לסקוב, שהחליף את שמחוני בתפקיד אלוף פיקוד הדרום, קיבל את המלצת אדן.

הופעתה הצבאית האחרונה של רוז'י היה בטקס הצל"שים במחנה הפיקוד. היא רצתה לשרת בקבע, אך נדחתה עקב בעיות רפואיות. מחלה קשה לקראת תום שירותה כפתה עליה אשפוז בבית-החולים תל השומר בארבעת החודשים האחרונים לשירותה.

בינתיים נעלמה רוז'י. אמנם מדי פעם הזכירו את שמה ואת תפקודה במלחמה, אך היא לא הוזמנה לכנסי השריון. השריון, שעשה היסטוריה עם צל"שניקית-לוחמת ראשונה, לא ידע לשמור על קשר עמה; וכיום היא אינה מופיעה באוסף הצל"שים של אתר ההנצחה של השריון בלטרון. זאת כיוון שעם השנים לא דאגו להמיר את הצל"ש שקיבלה לעיטור. למעשה, כיום (בעקבות חוק העיטורים משנת 1973) למכתב הצל"ש, שחתום עליו לסקוב המנוח (שבינתיים היה לרמטכ"ל ולנציב קבילות החיילים), אין כל ערך. מעניין מה היה אומר על זה נציב קבילות החיילים לסקוב?

אם השריון לא שמר על קשר עמה, הרי למפקדת קצינת ח"ן ראשית יכול להיות עניין לשמור על קשר עם רוז'י, ולדאוג להנציח את פועלה. בתחילה התייחסה קצינת ח"ן ראשית אל הסיפור כאל עוד אגדה. כשהצלחנו למצוא את רוז'י לאחר חיפושים מייגעים, שנמשכו שנתיים, ובהם הופעל כמעט כל קשר אפשרי ובלתי-אפשרי, פרסם "במחנה" את סיפורה ואת קורות ביקורה המחודש בגדוד 82. אזי התעניינו ממפקדת קחנ"ר בסיפורה, אך כל הניסיונות להביא את תא"ל ישראלה אורון, שנכנסה אז לתפקיד קחנ"ר, ליזום פעולה, שתביא להענקת עיטור לרוז'י, עלו בתוהו.

ממחנה ריכוז באוקראינה למעברת הר-טוב

רוז'י נולדה ברומניה. אמה והיא ניצלו עם כמאה יהודים ממחנה הריכוז טראנסדנייסטריה שבאוקראינה לאחר ששהתה במחנה הריכוז כחמש שנים וחצי. רוז'י הייתה בת שמונה כשהצבא האדום שחרר את המחנה. בתום המלחמה היא עלתה עם אמה ארצה, והן שוכנו במעברת הר-טוב (היא בית-שמש של היום) בהרי ירושלים. האם עבדה כטבחית במשתלת הקרן הקיימת לישראל, ורוז'י למדה בחוות הנוער הציוני בירושלים. בתום לימודיה התגייסה לצה"ל.

עם שחרורה מצה"ל – כשהיא מאוכזבת מאוד מאי-קבלתה לשירות קבע בשל מצבה הרפואי – עבדה רוז'י כשרטטת במשתלת אשתאול של הקרן הקיימת לישראל, שבה עבדה אמה. האם הדואגת טרחה לסדר לה את מקום העבודה. אחר כך עברה לעבוד במחלקה של מהנדס עיריית ירושלים. עם נישואיה עברה לחולון, ובה גידלה את שני בניה, שלא הלכו בדרכה לשירות קרבי בצה"ל. שניהם – כמו ידידי המשפחה – שמעו לא-אחת את סיפורה הקרבי, שהפך לגימיק המשפחתי. האם הלוחמת הפכה לסיפור של המשפחה. "בתחילה עוד קיבלתי הזמנות לכנס השריון. אחר כך הן הפסיקו להגיע", היא מספרת.

על הענקת העיטורים לקראת יום העצמאות ה-25 למדינה היא שמעה, אך לא חשבה, כי היא ראויה לעיטור. היא לא ידעה, כי שמה לא נמצא על סדר היום של ועדת העיטורים, שהמירה את הצל"שים, שהוענקו עד אז, לעיטורים. לכן, גם לא דנו בתיק שלה.
 
משך השנים עבדה רוז'י בתכנון המים לישראל (תה"ל), וצמחה עם החברה. בתחילה הייתה שרטטת, ואחר כך עסקה בבקרת פרויקטים עד שהפכה למנהלת היחידה. שם המשיכה עד צאתה לגימלאות.
  
לא רצו להבליט

"שנים חשבתי, שהבליעו את חלקי בקרב משום שלא רצו להבליט את העובדה, כי הופר האיסור להכניס נשים לשדה הקרב". גדוד 82 יצא למלחמה היישר מאימוניו בשטח ליד באר-שבע. בסדרת האימונים עשתה רוז'י, כרגיל, את כל מה שנדרש ממנה בזחל"ם המודיעין. לכן, היה אך טבעי, כי היא המשיכה לתפקד בו גם כשפרצה המלחמה – גם מעבר לגבול, ובקרב. זה היה טבעי לחלוטין. "בלילה הגיע לגדוד המח"ט בן-ארי, וראה אותי. הוא הורה למג"ד לפנות אותי לאחור. אבל בבוקר כבר הייתי שוב עם הגדוד". אחרי המלחמה הגיעה קצינת הח"ן של החטיבה עם בנות הגדוד למחנה הגדוד במצבת פארקר.

דובר צה"ל: "רוז'י נמצאת ברשומות של מקבלי הצל"שים"

כשהוחלט בישיבת המערכת להעלות את עניינה של רוז'י להר-זינגר שאלנו את דובר צה"ל:

"לפי התחקיר שביצענו, נשמט שמה של רוז'י להר-זינגר מרשימות הצל"שים של צה"ל, והצל"ש (שקיבלה מאלוף חיים לסקוב) לא הומר בשנת 1973 לעיטור. פניות מאוחרות יותר (לפני כעשר שנים) לתיקון העוול לא נענו כלל, וכעת פורסם ספר הצל"שים ("בעזו רוחם"), ושמה אינו מופיע בו.
אנחנו מבקשים את תגובת צה"ל לעובדות הללו.

"כמו כן אנחנו שואלים:

1) האם העוול נובע מכוונה של צה"ל להסתיר את חלקה של חיילת, שזכתה בצל"ש עקב תפקודה בלחימה בשדה הקרב תחת אש אויב?

2) מה ייעשה לתיקון העוול?

3) מתי יתוקן העוול, שנעשה לגב' להר-זינגר?"

תגובת דובר צה"ל עוסקת בפירוט רב בהחלטת אלוף לסקוב להעניק צל"ש לרוז'י להר-זינגר, ולאחר מכן קובעת: "הספר 'בעוז רוחם' אינו ספר צל"שים … מעשיהם של מקבלי צל"ש אלוף ומטה אינם מצוינים אך אין להסיק כי הושמטו מרשימת מקבלי הצל"שים של צה"ל."

דובר צה"ל סיכם את תגובתו במשפט, "את הצל"ש שקיבלה גב' להר-זינגר לא ניתן להמיר בעיטור מאחר ועל פי 'חוק העיטורים בצבא הגנה לישראל תש"ל – 1970' ניתן להמיר רק צל"ש רמטכ"ל".

הטקס הראשון להענקת העיטורים היה סמוך ליום העצמאות תשל"ג (1973). השתתפו רבים – כל מי שקיבלו צל"שים מקום המדינה ועד אותה עת, או שאיריהם. ביניהם היו רבים – למעשה, רוב מוחלט מבין מקבלי העיטורים בטקס הזה – שקיבלו צל"שים מאלופי פיקוד. זאת כיוון שעד למלחמת יום הכיפורים צל"ש רמטכ"ל היה נדיר מאוד, ואת רוב הצל"שים העניקו אלופי הפיקודים.

ח"כ נעמי חזן: "לתקן את העוול"

את תגובתו של דובר צה"ל העברנו לח"כ (דאז) פרופ' נעמי חזן (מרצ), חברת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, שהסכימה לבדוק את הנושא. ח"כ חזן פנתה לפרופ' משה ארנס, שר הביטחון, על מנת שיבדוק את המקרה, במגמה לתקן את העוול, שנעשה לרוז'י.

"בשל המקרים המועטים בהם זוכות נשים לצל"ש ובשל החשיבות הרבה שיש לנושא באופן אישי לגברת" – כתבה אליו ח"כ חזן באמצע חודש מארס 1998 – "אני פונה אליך בבקשה לתקן את העוול, הנגרם לגברת להר-זינגר, ולהורות על דיון חוזר בעניינה בוועדת העיטורים". 

המרדף אחרי רוז'י

על רוז'י שמעתי מוותיקי השריון. אחרי כמה שנים התפרסמה כתבה על מקבלי הצל"שים מקרב גיסות השריון במלחמת סיני בכתב-העת "מערכות שריון". לימים פגשתי את הכתב יוסף פרנקל, וניסיתי להבין ממנו היכן אמצא את רוז'י. הוא לא ידע דבר, אך שיער, כי היא נשואה. אל"מ (מיל') ארבלי זכר, כי שמע שהיא נמצאת בחולון. אלוף (מיל') אדן זכר אותה. הספקתי עוד לשאול את אלוף (מיל') בר-כוכבא אודותיה לפני מותו החטוף. הוא לא ידע היכן לאתרה, אך ידע להעריך את פועלה באותו קרב.

בסוף שנות השמונים הצעתי לעיתון "במחנה" למצוא את רוז'י. בארכיון העיתון מצאנו את תמונתה בכתבה, שנכתבה עליה לאחר הקרב על הסכר. משם הגענו לכתבה, שפרסם עליה "דבר השבוע" בשנת 1968. הכתב אריה חשביה עבר בינתיים לעיתון "הארץ", ויצא מאז לגימלאות. הוא לא ידע עליה דבר מעבר למה שפרסם בעבר בכתבתו.

המפנה העיקרי בחיפושים אחרי רוז'י נעשה בסיוע מיקי קאופמן מארכיון צה"ל. הוא איתר את העתק כתב הצל"ש של רוז'י בחתימת אלוף לסקוב וגם את פרטיה האישיים. בעזרתם מצאו אותה אנשי משרד הפנים במרשם האוכלוסין. העתק מכתב הצל"ש העברתי גם לענף משטר ומשמעת באכ"א/פרט, שאנשיו מרכזים את הטיפול בצל"שניקים. שם הופתעו לקבל ממני תעודת צל"ש, שאף אחד בצה"ל לא ידע עליו דבר.

רוז'י הייתה המומה מהעניין של "במחנה" בה. ואז באה התדהמה: הצענו לה לעלות לרמת הגולן, כדי לבקר – לדבריה, בפעם הראשונה מאז ששוחררה מצה"ל – בגדוד 82. שם בסיוע מפקדת החטיבה ומפקד הגדוד, היא הפכה לאורחת של כבוד. עם המג"ד היא ביקרה באתר הזיכרון של הגדוד, וגילתה בו שמות מוכרים – נופלי הגדוד במלחמת סיני – ומשם הגיעה לחניון הטנקים של הגדוד. על טנק המג"ד היא הרגישה שוב כמו חיילת צעירה, אך בסיור בין פלוגות הגדוד ובמתקניו נשמעה כמו אם דואגת.

גרסה ראשונה של המאמר פורסמה ב"במחנה" באפריל 1992. גרסה אחרת של המאמר פורסמה בשנת 1999 בבטאון ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וגרסה נוספת – ב"שריון" (ינואר 2000).
 

כתב הצל"ש:

____________________________________________
 כתבה מבמחנה אוגוסט 2008
____________________________________________

כתבה מאתר הגבורה - אוגוסט 2009