רב"ט יגאל ארד

יגאל ארד נהרג במלחמת יום הכיפורים

מאתר חטיבה 55
סיפור הקרב: בטרם הגיע הקרב אל קיצו, נותר יגאל החובש היחידי, לא רק של פלוגתו, כי אם של כל הכוחות אשר נלחמו על "גבעת התחמושת". יגאל מנה 26 הרוגים מחבריו הלוחמים, הוא טיפל בעשרות לוחמים שנפצעו, גרר ארגזי תחמושת וירה בחייל ירדני שזינק ממארב על קבוצת החילוץ. הפקודה שניתנה לו בכניסה לקרב על "גבעת התחמושת", המתחם האימתני בצפון ירושלים, היתה להיצמד לחולית ה-מ"פ, אשר נעה בראש הכוח. עד מהרה הוזעק לטפל בקצין שנפגע. בתעלת הקשר הצרה אפשר היה לנוע אחורה רק תוך כדי דריכה על גב החיילים הרצים קדימה (והלוחמים נשכבו בתעלת הקשר כדי לאפשר לו לעבור מעליהם). אך הנה נתקל במחסום חי, צנחן אשר מכשיר הקשר שנשא על גבו, לא איפשר לו להתכופף. יגאל היסס לרגע, יצא מהתעלה לשטח החשוף לכדורים. הוא הגיע לקצין הפצוע, חבשו וחזר לחולית ה-מ"פ בראש הטור. בין כה וכה החל השחר להפציע, ובאור היום רבו הנפגעים. יגאל נאלץ לטפל בשמונה פצועים בבת אחת. אחד מהם היה החובש השני של הפלוגה. החובש השלישי נפגע מוקדם יותר ויגאל נותר חובש יחידי. כעבור זמן הודיעוהו, כי גם בפלוגה הסמוכה לא נותרו חובשים, ועליו לטפל גם בפצועיה. עמוס שני תרמילי ציוד כבדים החל מתרוצץ בתעלות הקשר. לתעלה אחת נכנס בשעה שחוליית לוחמים היתה בעיצומה של הסתערות על בונקר. אינסטינקטיבית הצטרף אליהם, כשהוא יורה ב"עוזי" שלו, עד שאחד הפצועים, ה-רס"פ, קפץ עליו והפילו ארצה. "מה אתה עושה ?" שאג ה-רס"פ "לך אסור להיפגע ! אתה החובש האחרון !". בהמשך הקרב, ראה יגאל שהמקלען בתעלה סמוכה נשאר ללא תחמושת. יגאל הניח את הציוד הרפואי לדקות מספר וגרר אל המקלען ארגזי כדורים. בתעלה אחרת שכב סמל שרגלו רוסקה. יגאל חבש את הרגל, טען את ה"עוזי" של הסמל, תחב סיגריה לפיו והבטיח לשוב ולחלצו. כשחזר עם כמה לוחמים ש"גייס" כאלונקאים, זינק אליהם, מתוך בונקר, חייל ירדני מנפנף באקדח. יגאל חיסל אותו בצרור מה"עוזי". כל כך הרבה דם, מוות וכאב ראה יגאל ארד באותו יום, עד שלפתע תקפה אותו חולשה. הוא התיישב ותמך ראשו בקיר התעלה. "הרגשתי שאינני יכול להמשיך", התוודה לאחר מכן, "פתאום שמעתי את אחד הפצועים שואל בחרדה: יגאל נפצעת ?, ואז ידעתי שאני חייב להמשיך". יגאל המשיך. רץ אל הפלוגה השנייה וטיפל בפצועיה. אסף תרמילי עזרה ראשונה מהחובשים הפצועים, הזריק מורפיום, הדליק סיגריות. לקראת 8 בבוקר תם הקרב. "היינו שבעה לוחמים מהפלוגה, כולל ה-מ"פ. עייפותי היתה כה רבה, שאף לרחוץ את ידי מן הדם לא אצרתי כוח. ישבתי ועישנתי. "ואז ניגש אלי ה-מ"פ וטפח על שכמי. לא היה צורך בדיבורים. וזה היה הפרס הכי גדול שלי..."

מתוך עיתון במוצב 27 - 4.1969 - "במוצב" עלון לחייל. הופץ בתקופת מלחמת ההתשה
 
מאתר יזכור:
לאחר שהשתחרר מהשירות הסדיר עבד בהפעלת ציוד מכני כבד וגר בצינעה בחדר שכור בחיפה. את הקשר האמיתי לצבא יצר בהגיעו כחייל מילואים לחטיבה 55. כאן גילה עולם אנושי חדש, שאותו אהב מאוד. חיילי החטיבה היו לחבריו גם אחרי תקופת השירות במילואים. כאן נקשר לידידים של ממש ומשום כך שמח לקבל צווי-קריאה למילואים. תוך כדי כך, רכש לעצמו חברים ישראליים. במהרה התברר שהוא אהוב בכל מקום. חוג מכריו הלך וגדל. "תמיד תמהתי איך הוא, העולה החדש - מוכר ואהוד על כולם ברחוב, ואני - שגרה כבר 20 שנה בחיפה - מכירה פחות אנשים ממנו", מספרת זיוה אשתו אותה נשא לאישה בשנת 1964. בשנת 1966 נולדה בתם תמי. כשחברת הציוד המכני שבה עבד יגאל התפרקה, עבר לעבוד בחברה לקירור, שם עבד עבודת משמרות קשה. באחת מתקופות המילואים, שכנע אותו ידידו לעבור לעבוד בחברת-החשמל. אחרי ראיון עם מנכ"ל החברה יצא יגאל ללמוד בקורס לטכנאי ייצור, ועבד בהנדסת ייצור בחברת החשמל. הוא התחבב על כל עובדי המחלקה ויצר אתם קשרי עבודה וחברות נפלאים.
במלחמת ששת הימים לחם בירושלים והשתתף בקרב על גבעת התחמושת. כחובש בקרב עקוב-מדם זה עמד בגבורה במשימת חבישת הפצועים ופינוים. על מעשי גבורתו בקרב הקשה במלחמה על ירושלים זכה לציון לשבח מהרמטכ"ל, ומאוחר יותר הוענק לו "עיטור העוז". בשעת ההפצצה בתעלה, בזמן מלחמת ההתשה, כשנפגעים רבים היו פזורים בשטח, היו יגאל והמ"פ היחידים שיצאו כדי לחלץ את הפצועים. תקופת השירות שלו בתעסוקה מבצעית היו באזור המרדפים בבקעה, ובמלחמת ההתשה בתעלה. וכשאלה הסתיימו -התנדב יגאל לצאת ל- 40 יום שירות בעזה השורצת מחבלים ומשליכי רימונים. בשירותו כחובש צבאי הציל לא מעט אנשים ממות. "הוא הציל את רגלי, כשלא איבד את עשתונותיו תחת אש, וקיבע אותה כראוי, בניגוד להוראות הרופא ההמום שהיה שם", סיפר מיכה, מפקדו. "לא חרדתי לעצמי" סיפר יגאל לאחר הקרב, "אני כבר אסתדר. אך האחריות לחיי האנשים התלויים בעזרתי, היא שדחפה אותי". יגאל, שאצר בתוכו את כל המתח והמאמץ של קליטתו עבודה הקשה את תקופות המילואים ה"חמות", חלה בכיב קיבה. זמן רב לא ייחס כל חשיבות לכאביו. בתקופת שירותו בעזה גברו הכאבים ובצילום הרנטגן שנעשה לו בבית-החולים בעזה, התגלה פצע גדול בקיבתו. הוא סבל מאוד וגם הדיאטות החמורות בבית לא עזרו. כחודש לפני המלחמה הפסיק לעבוד על-פי הוראות הרופא ועמד להיכנס לניתוח. כאשר הגיע צו-הקריאה במוצאי יום-הכיפורים קם ונסע. זיוה, רעייתו הייתה משוכנעת שיחזור למחרת, לאחר שיסביר למפקדיו את מצבו הבריאותי. יגאל, המשיך, כדרכו, לבדו במאבק. הוא התגבר על ייסוריו באמצעות תרופות, צם רוב הזמן, מאחר שנזקק לאוכל דיאטטי שלא היה בנמצא. המכתב הרפואי הנמרץ, התובע להחזירו לצורך ניתוח איחר את המועד.
ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973), נהרג יגאל מפגיעה ישירה בהיותו בנגמ"ש בשעת פריצה לעיר סואץ. גופתו נשארה בעיר והוחזרה אחרי חודשים אחדים, כאשר נחתם הסכם הפסקת-אש עם המצרים. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. הניח אחריו אישה, בן ובת. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

סרטון אנימציה על מעשה גבורתו של יגאל ארד