רוזה מרקס

הדוד איזידור והדודה רוזה מרקס

Onkel איזידור ו-Tante רוזה (כך כונו בפי הילדים) ניהלו את בית היתומים ששכן ברחוב רודרברגווג 87 בפרנקפורט שבגרמניה, החל משנת 1918. המבנה המרווח נתרם על ידי משפחת רוטשילד והותאם למגורי 75 ילדים.

Onkel איזידור ו-Tante רוזה פעלו ללא לאות למען רווחת הילדים. לצידם עמל צוות של מורים ומדריכים שעשו ככל יכולתם על מנת להעניק לילדים את החום הביתי, ההשכלה וכל הדרוש לנפש הילדים.

בשנת 1933 עם עליית היטלר לשלטון, החלו ההתנכלויות ליהודים וחוקקו חוקים מפלים נגדם,  ובהם נישול אנשים מפרנסתם ומבתיהם. בזכות שמו הטוב של בית היתומים - משפחות רבות החליטו לשלוח אליו את ילדיהן. בבית היתומים מצאו הילדים הגנה מפני האפליה וההשפלה ומפני פגיעה פיזית ונפשית ברחוב הגרמני.

ככל שחלף הזמן הגיעו עוד ועוד ילדים לבית היתומים, ובהם גם ילדים מבתי יתומים אחרים שנסגרו.

המצוקה הכלכלית השפיעה גם על מצבו הכלכלי של בית היתומים. ההוצאות עלו על ההכנסות. גם התרומות פחתו במידה ניכרת. הדאגה כיצד יצליחו להשיג די אוכל היתה רבה.

צוות העובדים צומצם על פי הוראת המשטר הנאצי והעול על המנהלים הוכבד.

למרות כל הקשיים, בית היתומים נחשב ל אי של חום אנושי. ניצולי בית היתומים שבגרו, זוכרים את התקופה שם כמאושרת. הם היו מוגנים, מוקפים בחום ובאכפתיות, יצאו לטיולים, חגגו ימי הולדת, קיבלו מתנות בחגים, עסקו בספורט ובמשחקים שונים וזכו ליחס חם ואוהב.

Tante Rosa ו-Onkel Isidor היו כאמא ואבא לכל הילדים. דלת חדרם היתה פתוחה עבור הילדים בכל שעות היממה.

באוקטובר 1938 נכנסו חיילי הגסטאפו לבית היתומים, ועל פי רשימות שהיו בידיהם, הוציאו את הילדים אשר משפחותיהם הגיעו לגרמניה מפולין ולא היתה להם אזרחות גרמנית. הילדים הועלו על רכבת שיעדה היה פולין (גירוש זבונשין). בטרם יצאה הרכבת לדרכה, הצליח איזידור המנהל, להציל את ילדי בית היתומים ולהורידם מהרכבת.

ובלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 ב'ליל הבדולח', שוטרים נכנסו לבית היתומים, הפכו את הספרייה, גרמו נזקים לבניין וגרשו לרחוב כ-100 ילדים. Onkel איזידור הוכה ונעצר. כעבור פרק זמן, שוחרר וחזר לנהל את בית היתומים.

המנהלים ניסו להמשיך בחיי השִגרה ולהרגיע את הילדים.

בני הזוג מרקס הבינו שהשעה דוחקת ונטלו על עצמם משימה גדולה נוספת, הצלת ילדים במסגרת ה- Kindertransport. פרנקפורט הייתה צומת מרכזית להוצאת הילדים מגרמניה. עברו בה מסילות ברזל רבות. עוד ועוד ילדים הגיעו באותם ימים מפרנקפורט ומכל דרום גרמניה אל בית היתומים, והמקום נראה כבית פליטים: החדרים, המסדרונות וחדרי האוכל התמלאו במיטות שהונחו בצפיפות רבה.

גבר הלחץ להצלת הילדים מהר ככל האפשר. איזידור פנה למדינות שונות, על מנת שאלה יסכימו לקלוט את הילדים, אך מכסות ההגירה המצומצמות והתקנות הִקשו על קבלת אשרות כניסה למדינות אלה.

בית היתומים היה כתחנת מעבר עבור ילדים רבים, ומכאן נשלחו לארצות שונות: לארץ ישראל, לאנגליה, לצרפת, להולנד, לשווייץ, לבלגיה ולארצות הברית. הצלת הילדים היתה כרוכה בהליכים בירוקרטיים רבים. בזכות תושייתם של מנהלי בית היתומים ושל חבריהם הטובים מחוץ לגרמניה, ולמרות המכשולים שצצו חדשות לבקרים, הם הצליחו להציל כ-1000 ילדים וגם כמה מבוגרים.  במקביל למאמצים אלה, המשיכו בני הזוג מרקס לנהל את בית היתומים ובהעדרו של הדוד איזידור, נשאה בעול הדודה רוזה לבדה.

איזידור מרקס ליווה את קבוצות הילדים שעזבו את גרמניה, וחזר על מנת ללוות קבוצות נוספות אל מחוץ לגבולות המדינה. כאשר הצטרפה אנגליה למלחמה, איזידור שהה שם כמלווה לקבוצת ילדים ולא יכול היה לשוב לגרמניה.

בשנת 1939 הגיעו 35 בנים מבית היתומים לכפר הנוער הדתי (ליד חיפה), וב-1940 הגיעו 16 בנות מבית היתומים לירושלים, זאת בנוסף לניצולים רבים שהגיעו לארצות מקלט אחרות.

לדודה רוזה היתה אפשרות להינצל, היה לה אישור יציאה לארצות הברית וכל הטפסים נחתמו לשם כך כנדרש.  אך היא אמרה:

"איני עוזבת את ילדיי"          "Ich verlasse meine Jungen nicht"

הדודה רוזה גורשה באביב 1942 ונספתה.

ביולי 1942 נסגר בית היתומים. רוב הילדים הועברו לבית הילדים היהודי שברחוב הנס תומה 24. בחודש ספטמבר באותה שנה, בימים הנוראים, הימים שבין ראש השנה ויום כיפור התש"ג, נסגר גם בית ילדים זה, ורוב הילדים ואנשי הצוות שולחו למחנות ריכוז והשמדה.

ניצולי בית היתומים וצאצאיהם פזורים היום ברחבי הארץ ובעולם, וביחד עם נכדי הזוג מרקס פעלו להענקת האות ל Onkel איזידור ול Tante רוזה. יהי זכרם ברוך.