דברי קינה ושירה לפני כיסא הכבוד

דוד! איזה מתוק. מחייך, מרגיע. כמה כאב. יופי שקורע את הנשמה, את הגוף, את הלב. אוי דוד! חיבקתי אותך בפעם הראשונה באמבולנס בעופרה, אחרי לידה מורכבת וקשה, ואני מחזיק בעדינות, דוד! עוד פעם מחבק, מחזיק בעדינות בגופך הקדוש... לפני 18 וחצי שנים קיבלנו אותך במתנה, ילד מלא חיוך, מלא קדושה, והפכת אותנו להורים, ועכשיו הפכת אותנו להורים שכולים...

נולדת למלחמה על הארץ, היית כל כך שלם עם זה, כל כך חי את זה, בפשטות. זה לא שלא היו לך קשיים, אבל ידעת לטפל ולדאוג לכלים. תמיד ידעת לדאוג לכלים. זה היה כל כך חלק מהמשימה שלך, כל כך מחובר לעשייה שלך, גם כשהיה לך כבר מורכב והרגשת שאתה לא יכול עוד לפרוץ במרחב הזה.

הלכת להילחם על ההתיישבות אצל הדּוֹד, הדּוֹד קוקו. ''דּוֹד, דּוֹד'', היית צועק לכל הדודים מגיל אפס: "דּוֹד". ומאז, כשאנחנו חייבים ממך זיכרון, אנחנו קוראים אחד לשני: "דּוֹד קוקו", "דּוֹד יצחק", "דּוֹד מתנאל", "דּוֹד מה עושים", "דּוֹד מה אומר". דּוֹד... דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים. איי, איי, היית שותף בהתיישבות, זה היה חלק מחייך ונשמתך. נשמת את זה, עבדת בזה, נלחמת בזה, גברת על קשיים, התמודדת במשימה ובסדר העבודה.

עסקנו בחקלאות בשביל ההתיישבות, ומתוך שלא לשמה – יבוא לשמה. למדנו את הסוד, סדר העבודה. אני חייב לשמוע מדרש, להתלהב מאיזה פסוק של נחמה. אבל אתה, בפשטות, חי את זה, חי את סדר העבודה. אני זוכר שחרשת עם הטרקטור האדום, בשנה שעברה, ואני התמלאתי בגאווה. באותה שנה לא זכינו לקיים ''ואספת את תבואתה''... הרגשנו כאילו הוצאנו זרע לבטלה.

בחול המועד של פסח השנה התגברנו. עבדנו עם כל הלב והנשמה להכשיר את השדות, לזרוע את סדר העבודה, וכשנתבשרנו שזכינו לקיים את ''ואספת את תבואתה'', ממש באותו יום נאספת גם אתה... כנראה סיימת את סדר העבודה, ובשמינית, ובשמינית תשמטנה ונטשתה, עזבת את ישיבתך בחלוצי דרור. לא כי לא היה לך טוב, היה לך מעולה. רצית לקחת חלק גדול יותר בעבודה. במניפ"ה בבגרות השקעת את הנשמה. בתוך פחות משנה שוב השלמת משימה, והצטרפת לחברה רשמית לסדר העבודה, עם חבר'ה מפעילים, מבוגרים, צעירים, מנוסים, שבתוך ימים ספורים הפכו לך ממורים לחברים ואוהבים. כל כך אוהבים. כולם מספרים לי: דוד, ילד מיוחד שבילדים.

הלכת לראות ישיבות לשנה הבאה, ובכל מקום שראית אמרת לי: אבא, שם אני רוצה ללמוד בשנה הבאה. פשוט ראית רק טוב בכל מקום שהגעת. כשהגיע הזמן והיית צריך לקבל החלטה, בחרת ב'ישיבת תלם'. לך לישיבה, ניסיתי לשכנע. דוד, 'חומש' מתאים לך נורא. תבדוק ב'אביתר', אחלה ישיבה. אבל אתה, בהחלטה בוגרת, אמרת לי: אבא, שחרר, אני ב'תלם'. שחררתי, וראיתי שאתה שלם ממש בהחלטה. עזבת את העבודה בחברה, הלכת לישיבה, ובאמת התמלאת בלימוד ובשמחה. זה לא שלא הייתה לך התמודדות עם שירים ועניינים שפחות היו למצבך, אבל ראיתי שאתה אוהב את החבורה, את הרבנים, עם כל הנשמה.

והנה נכנסנו כחברה להצטרף ללחימה, ללחום בעזה את מלחמת האומה. ובשישי-שבת היה חילוף למפעילים, הם היו צריכים קצת מנוחה... ואתה, אתה רצית להשתלב, להשתלב בסדר העבודה.

לא עבד. אמרו לך שיש כל שבת מספיק מפעילים. ידעת שזה לא נכון. ידעת שצריך אותך. אמרת לי שאולי קוקו חושב שהעבודה מורכבת לך מדי. חשתי שאתה ממש רוצה להצטרף ואפילו נעלבת. היה לי מוזר, לא הגיוני. רק לפני ימים אחדים הדוד, דוד קוקו, שפך עליך שבחים. שאלתי את קוקו: דוד, מה הסיפור? הוא אמר לי: אמא, סבתא ורד לא מרשה לי לשלב אותך בלחימה, לשלב בסדר העבודה...

חששתי. פחדתי לקבל החלטה. גם ידעתי כמה אתה רוצה להשתלב בלחימה, כמה אתה רוצה חלק בסדר העבודה...

חשבתי, מה אני אומר. כל אבא שהבן שלו לוחם אומר אותו דבר: מה נכון, מה רצוי בעיני השם, מהו סדר העבודה, ובלב כבד קיבלתי החלטה. והנה צורפת ללחימה, צורפת לסדר העבודה...

(אליאב שר יחד עם הקהל את מילות ברכת העבודה:) "רְצֵה ה' אֱ־לֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה, בְּאַהֲבָה, תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים".

הפסקת אש, עם ישראל עוצר את הלחימה, עוצר את סדר העבודה... והנה שוב חוזרים ללחימה, עם ישראל שוב נכנס לסדר העבודה. ואתה, אתה שבור, קיבלת פרופיל נמוך, לא מצליח ללכת לצבא. קיבלת פטור, ובחברה כבר יש מפעילים לכל הכלים, ואתה שואל. אף פעם לא התווכחת איתי. תמיד כשרצית להגיד לי משהו אחר שאלת אותי, והייתי מבין שאתה חושב אחרת. היית כזה ילד טוב, לא התווכחת על כלום. ואתה שואל: אבא, אולי אני עוזב את הישיבה ונכנס רשמית מלא מלא ללחימה? ''תביא לי כלי'' אמרת, ואצטרף לסדר העבודה...

ושוב אני חושש, נעצרת הנשימה. מה נכון? מה השם שואל ממך? מה טוב למשימה? מה חלקנו בלחימה? מה, מהו סדר העבודה? ובמו ידיי אני קונה לך מזבח, מזבח חדש, מזבח אדמה...

ואתה צורפת ללחימה ולסדר העבודה, ולא נגלה לי המלאך לעצור את ההקרבה... ואני, אני לקחתי חלק בעקידה... ואני, אנה אני בא...

דוד! דוד המתוק, מלא בלב ובחיוך מכל הנשמה, עלית ונעלית כמעשה המרכבה, תעמוד לפני כיסא דין, תזעזע את עמודי הסיפים. אולי תחצוב בעמודים. הרי אתה כבר אלוף בלהפיל ולשבור בניינים. תעביר את אלוקים מכיסא דין לכיסא של רחמים...

ה', ה', א־ל מלא רחמים. קבל את בני לפניך כקורבן שלמים, זרוק עלינו מים טהורים ותן לנו לב בשר מלא רחמים.

(אליאב ואביו ר' יעקב שי' שרו עם כל הקהל את י"ג מידות הרחמים במנגינת ימים נוראים בפתיחת ארון הקודש:) "ה', ה', אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה".

(אליאב סיים במילות השיר:) "מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּון תָּכִין וְעולַת ראשׁ חודֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו".

מקור הכתבה