לירי אלבג: "מגיע לכם לדעת איך היא הצילה לי את החיים"
|
עדן ורוכב שמיים, צילום: באדיבות המשפחה
אחד הדברים הראשונים שלירי אלבג עשתה אחרי שחזרה מהשבי היה לפגוש את משפחתה של סרן עדן נימרי ז"ל, שהצילה את חייה ב-7.10 במיגונית בנחל עוז. עדן, שחיינית מצטיינת שהפכה לקצינה קרבית, נלחמה עד הכדור האחרון - והגנה בגופה על התצפיתניות. כך נראתה הפגישה המרגשת של לירי עם משפחתה של עדן
בשבעה באוקטובר סרן עדן נימרי נלחמה עד הכדור האחרון במחבלים שתקפו את המיגונית הקטנה בנחל עוז. אותה מיגונית שלירי אלבג תפסה בה מחסה ואחר כך נחטפה ממנה היא גם המקום שבו עדן נפלה בקרב.
"עדן היא מי שאני זוכרת לידי בשבעה באוקטובר. היא הייתה שם לידי, נלחמה", מספרת לירי אלבג. "יש לי תמונה שלה בחדר ובכל בוקר אני מסתכלת עליה, להודות לה. אני מרגישה שגם היא שמרה עליי לאורך כל השבי. שהיא כאילו הייתה מעין המלאך השומר שלי. וכל הזמן אמרתי לעצמי - מגיע לכם לדעת איך היא הצילה לי את החיים, ואיך אני רואה אותה כגיבורה שלי".
כשהמשפחה של עדן מגיעה למיגונית בנחל עוז - הם עומדים מול הקירות ומחפשים תשובות: "פה עדן שלי הייתה, זה המקום שלה", הם אומרים ומתחבקים. ושרון, אימא של עדן, אומרת: "כאן אני מצאתי מלא-מלא-מלא תרמילים של קלאצ'ניקוב, היו מלא חורים ממש בקיר פה, שהיא ירתה". "בפעם הראשונה שהיינו כאן אז כל מה שחשבתי זה מה עדן ראתה ברגעים האלה ואני חושבת כאילו, הכתובת פה על הקיר 'תראו איך היא הולכת בשלווה כאילו עזה לא לידה' - זה היה מול העינים שלה וזה מה שהיא ראתה כאן".
אלא שעד לאחרונה, הרבה חלקים בסיפור עדיין היו חסרים. אחד הדברים הראשונים שלירי אלבג ביקשה לעשות אחרי שחזרה מהשבי היה לפגוש את משפחת נימרי, כדי להשלים עבורם את התמונה. "אני חושבת שכל ההורים השכולים, יחד עם כל האסונות שקורים בעזה והחטופים שלא חזרו, עוד יותר נחפרים בבור של עצמנו", אומרת שרון במפגש עם משפחת אלבג. "ומצד שני אנחנו רואים את לירי, סמל של גבורה ותקווה".
לירי ועדן בכלל לא היו אמורות להכיר: כמה ימים לפני שבעה באוקטובר עדן, מפקדת צוות ביחידת רוכב שמיים, הוצבה זמנית בנחל עוז כדי לתגבר כוחות שיצאו לחופשת החגים. ולירי עוד הייתה תצפיתנית צעירה ואנונימית, שרק סיימה קורס והגיעה לראשונה לבסיס. המפגש הראשון שלהן היה במקרה, באחת מפינות הישיבה במגורים: "היא באה אלינו, היא ניגשה אלינו 'היי, אני עדן אני מרוכ"ש, אני יודעת שאתן חדשות ואני יודעת שהחפיפה הזאת קשה. כל דבר שאתן צריכות, אל תתביישו לבוא ולגשת'", משחזרת לירי, "אין דיסטנס".
וכבר למוחרת עדן הייתה זאת שנחלצה לעזרת התצפיתניות החדשות, שגילו הצפה בחדר. "המקרר עשה רעש אז ניתקנו אותו. אנחנו חוזרות להפסקה ורואות שכל החדר שלנו מים. ומתחילות לחפש מגב, בחמ"ל אומרות 'אנחנו לא יודעות, צריך מהרס"ר, צריך פה, צריך שם'. אמרתי שאני אגש לעדן, אז היא אומרת לי 'כן, בטח, יש בחדר שלי, קחי, ובכללי כל דבר שאת צריכה החדר שלי כאן. את יכולה להיכנס, לא להתבייש'".
אנשים שהכירו את עדן לא הופתעו מהסיפור. "הייתה לה באמת יכולת לראות אחרים. היא ממש נתנה להרבה אנשים תחושה שהיא בשבילם", אומר אביה מיכאל. ושירה אלבג, אימה של לירי, מדגישה: "זה מראה כמה היא הייתה אמפתית ורגישה וקראה את הסיטואציה שלהן, בכל זאת חדשות (במוצב)".
עדן גדלה במודיעין, בתם של שרון ומיכאל, ילדת סנדוויץ' בין הדר לנוגה. בגיל צעיר היא התאהבה בשחייה תחרותית, ומאז לא יצאה כמעט מהמים. "עדן אהבה את זה, היא הייתה כל כך עקשנית, כל כך נחושה", נזכרת שרון. "לקום בחורף, חמש בבוקר, להכין לעצמך סנדוויץ' לבד, כי אנחנו לא קמנו, שני אימונים ביום ובאמצע יש בית ספר ומגמות פיזיקה, מתמטיקה, תיאטרון, הכול נורא תובעני. היא שחתה גם במים פתוחים, עשרה קילומטר, חמישה קילומטר, אלהה דברים של מנטליות, כושרי מנטלי, זה חוסן".
בחדרה של עדן, האם מספרת ללירי: "זה החדר שעדן עיצבה לעצמה, אני אפילו לא הזזתי את הדברים כי אני לא מסוגלת. אחרי שבעה באוקטובר לא מצאנו את המדליות שלה, עדן עשתה סדר, היא קראה את 'סוד הקסם היפני' ושם היא קראה שזורקים מה שלא מתאים. היא פשוט שמה בשקית של יוחננוף את כל המדליות שלה", ומעניקה אחת מהן ללירי: "מגיע לך שתהיה לך מזכרת מעדן, נעניק לך גם מדליה".
ולמרות שהייתה ספורטאית מצטיינת, כשהגיע הצו הראשון היא חיפשה שירות משמעותי, הכי משמעותי שאפשר. היא התחילה קורס טיס אבל הודחה בשלב טיסות הבדיקה. "היא לקחה את זה מאוד-מאוד קשה", משתפת אחותה נוגה. "היא אמרה לי תמיד 'אל תספרי את זה לאף אחד, אין מצב שמישהו יידע את זה'. היא הסתגרה בחדר ולא יצאה". והאב מיכאל מסבירה: "היא באיזשהו מקום נעלבה – 'מה פתאום אתם מוותרים עליי', ואני זוכר שחיבקתי אותה בחצרים והיא הייתה בבכי ואני בתוך הלב אמרתי לעצמי 'איזה כיף, היא לא תעשה דברים מסוכנים בצבא'".
אבל עדן לא ויתרה. היא התגייסה ליחידת רוכב שמיים, שמפעילה כלי טיס קטנים מעל קווי האויב. היא לחמה במבצע "שומר החומות" בגבול עזה, אחר כך יצאה לקורס קצינות וחזרה כמפקדת צוות ביחידה, ועסקה במשימות איסוף בגבול הצפון.
כמה ימים לפני שבעה באוקטובר נשלחה לנחל עוז. "היא הייתה מאוד-מאוד מתוסכלת שהיא יורדת מהצפון הבוער לפה שהכול כאילו שאנטי", אומרת שרון, ומיכאל מוסיף: "הם סיפרו שהיא כל יום הייתה הולכת לחמ"ל ודורשת מגולני לקבל משימות ולא קיבלה משימות, לא ביום רביעי לא ביום חמישי, לא ביום שישי. באמת רואים שיומן המבצעים שלה ריק".
"היומן הזה, קיבלנו אותו לא מזמן, יומן המבצעים שהיה בחמ"ל, זה מטורף כי הכול שם נשרף, מדהים שזה שרד", מדגימה שרון. "היא הגיעה כבר ב-4.10 ומאותו רגע לא הייתה שום גיחה. לא היה שום דבר".
"בבוקר של שבעה באוקטובר לא היה צבע אדום, היו בומים", נזכרת לירי. "אבל אנחנו בהתחלה אמרנו 'הבנות הוותיקות עושות לנו איזו השכמה. דופקות לנו על החלונות'. ברמה כזאת - התעוררנו, התיישבנו, שאלנו 'מה זה? אנחנו לא מבינות' ורצות למיגונית. ואז ברגע איך שהתחילו דיבורים על פשיטה, עדן אומרת 'אוקיי, חייב להיות נשק במיגונית, אתן תתפסו פינה אחת, אני אתפוס פינה שנייה' ואני מתיישבת לידה. זה עדן, אני, ואז שאר הבנות".
בתוך המיגונית אומרת האחות נוגה: "עדן ממש עמדה פה. הבנות שלה היו בצד השני. היא הייתה פה ממש בתנוחת כריעה, לירי הייתה לידה". ומיכאל מדגים: "זו בעצם התמונה שהיא שלחה לנו. שפה רואים את ארבע החיילות שלה, שהיא נתנה להן הנחייה לטעון כדור בקנה. את התמונה הזאת למעשה עדן צילמה, ושלחה לצוות שלה, לא לנו אפילו. זו המזכרת האחרונה שלנו מעדן. אז בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים זאת לא היא בתמונה".
"אין לנו אף תמונה של עדן מהמיגונית, אבל זו התמונה שהיא שלחה לצוות בגאווה: 'צוות נימרי פוצמרנו, צוות נימרי מאבטח את המיגונית'", מספרים הוריה, ולירי מסבירה: "זה פשוט היה עדן, כאילו המגן. היא זאת שעמדה ראשונה בשביל לשמור על כל מי שנשאר מאחורה".
"רצים סרטונים, היה את הטנדר בשדרות, והמצנחים שיורדים, אף אחת לא רצתה לשמוע. כל אחד עם המשפחה שלה, אבל לעדן היה מאוד חשוב לדעת מה קורה", משתפת לירי. "ישבנו והראיתי לה בטלפון ואנחנו מדברות 'יואו, מה קורה, איזה קטע, טוב, שדרות זה לא פה, אנחנו גם בבסיס, יותר מוגן, יש מי שישמור עלינו'. אבל עדן עדיין בכוננות והיא אומרת 'אני לא זזה ממנח כריעה'".
"השעה כבר שבע וחצי אנחנו מתחילות לשמוע את היריות המתקרבות, ואנחנו מתחילות לשמוע ערבית. וזה מתקרב, ומתקרב", לירי משחזרת. "היריות עוד יותר חזקות. עדן ישר טענה את הנשק, וישר התחיל שם קרב יריות. ונזרקו רימונים למיגונית".
בשלב זה נזרק פנימה רימון צהוב: "כמו רימון הלם, שעושה רעש ועשן וצפצופים באוזניים, ואתה שומע יריות תוך כדי, אתה לא מבין כאילו מה קורה. ובאמת נזרקו שלושה רימונים, ואחד מהם קרינה (ארייב) הדפה. והשני, אני לא יודעת מה איתו, והשלישי שירת-ים עמר (ז"ל) הדפה, שהוא היה ממש לידנו, לידי וליד עדן – היא בעטה אותו, הכי רחוק שיכולה ובאמת גם הצליחה".
כשהתחילה מתקפת הרימונים חלק מהחיילות, בהן גם הפקודות של עדן, מצליחות לחמוק מהמיגונית ולתפוס מחסה במגורים - מה שבסופו של דבר הציל את חייהן. אבל עדן נשארה בעמדה וניסתה לבד להדוף את המתקפה: "היא לא ראתה בעיניים. היא פשוט הייתה במטרה אחת, להגן, לשמור, להציל", מבהירה לירי. "היא הייתה רק עם מחסנית אחת, המחסנית שהייתה על הרובה. כל פעם חיכתה לראות שהמחבל נכנס, שהיא לא סתם תירה".
"לקראת הסוף, אני לא יודעת אם אתם רוצים שאני אספר את זה", אומרת לירי, "באמת היה קרב יריות במיגונית עד שלעדן נגמרה התחמושת. והוא נכנס למיגונית והוא ניגש לעדן ראשונה כי היא ישבה הכי קרוב לפתח. הוא בא לקחת ממנה את הנשק והיא נאבקה בו בידיים שלא ייקח לה את הנשק, ואז הוא ירה בה".
והאם שרון מספרת על תוצאות בדיקת גופתה של עדן, כדי שנמסר להם: "הוא פשוט ריסס אותה בצורה מטורפת, היא היוותה איום מטורף לפי איך שהוא טבח בה. לא האמנו שזה כל כך הרבה כדורים. היו פה מלא כדורים". ואחותה הדר אומרת: "אני חושבת על זה שעדן הייתה בחיים, היא אפילו לא נפצעה כמעט. ואם היה לה כוח להיאבק, אז היא הייתה ממש בחיים".
האם שרון שואלת: "היא צעקה? היא אמרה לו משהו? היא הבינה שהיא הולכת למות?", ולירי עונה: "לא, היא עשתה את זה בשקט, בביטחון. הוא היה (המחבל) הראשון, אחרי זה נכנסו עוד".