כל סיני בפגז אחד
סיפור צל"ש האלוף של אריה לוצ'י במלחמת ששת הימים. סיפור הצל"שים של צוות הטנק של אריה לוצ'י במלחמת ששת הימים * "הכול רעד והזדעזע לידי, וחשבתי שזה הסוף שלנו. אבל כשראיתי שנשארתי שלם, חשבתי מיד שאנחנו צריכים להציל את הטנק" * "פעלתי במקום קפיץ. אחרי כל ירייה נאלצתי לדרוך את המקלע שנית. במתחם ירינו כשבעה ארגזי תחמושת של המקלע הזה" *
"לא הרגשתי דבר, שהצנטוריון שלי נפגע. ראיתי את האש פורצת לכיווני, והרגשתי בזעזוע הפגיעה. אבל מכאן עד לזה, שהצטערתי שהכלי עצמו, הפלדה, נפגע, היה רחוק", אומר סמל אריה לוצ'י, מפקד טנק בחטיבת השריון 7 של אלוף-משנה שמואל גורודיש. "הטנק שלי היה טנק טוב. הכול פעל בו מצוין. הרגשתי שאני בטוח בתוכו".
הלילה הראשון של הקרבות. "נסענו על הכביש בתוך הג'יראדי. השעה הייתה בערך חצות. פתאום ראיתי ממול רשף עצום, והרגשתי חבטה חזקה בצריח. זה היה פגז תול"ר, שנכנס במגן התותח שלנו, חדר חלק ממנו, והצית את הברזנט, המיועד להגן על התותח מפני אבק. באותו הרגע, נכנס בנו פגז מרגמה, והצית את רשת ההסוואה. יותר מאוחר נכנס בנו פגז מרגמה נוסף, ופגע במפלט. בסוף פגע בנו פגז תול"ר נוסף, ונכנס בגלגל המניע כשהוא קורע חוליית זחל".
המצב בצריח היה עגום למדי. אריה, המפקד, שעמד כשחצי גופו מחוץ לטנק, נכווה בראשו מרשף הפגז, ורסיסים פגעו בצווארו. הוא נפל פנימה כשדם זב מפצעיו על רב"ט משה, התותחן. רב"ט רמי, הטען-קשר, הרגיש בפגיעה. "הכול רעד והזדעזע לידי, וחשבתי שזה הסוף שלנו. אבל כשראיתי שנשארתי שלם, חשבתי מיד שאנחנו צריכים להציל את הטנק". מעוצמת ההלם הוא לא היה מסוגל לשמוע דבר כמה שעות אחרי ההתפוצצות.
"ישבתי במושב התותחן", מספר משה, "וראיתי את הרשף. מיד הרגשתי שכל התותח שנמצא מולי, רועד. הסתכלתי כל הזמן החוצה דרך הטלסקופים, וראיתי את הלהבה. מיד כיוונתי את התותח, וקיבלתי אישור לירות. הכנסתי פגז, יותר לא ירו משם".
מיד עם היפצעו כיסה אריה את פניו בידיו, והרגיש כי הן לוהטות. סביב עינו הייתה נפיחות ודם שטף את ידיו. הוא שלף תחבושת אישית, והעבירה על פניו לספוג את הדם. כחודש לאחר מכן עדיין לא היה מסוגל לראות ברור.
התותחן הודיע מיד למ"פ על הפגיעה ועל פציעת המפקד, והמ"פ ביקש דיווח נוסף. אריה התגבר על כאביו, והמשיך את השיחה האלחוטית. בסיכומה ניתנה לצוות הפקודה לנטוש את הכלי, תוך כדי הצלת כול דבר אפשרי.
"לא הרגשתי דבר בתוך התא שלי", נזכר רב"ט אריה, הנהג. "הפגיעות הראשונות היו בצריח. מיד אחרי שרשת ההסוואה נשרפה, קיבלנו הוראה לצאת החוצה. הנחתי את העוזי על הסיפון, ועזרתי בכיבוי. פתאום נכנסו בנו פגזים נוספים. פגז אחד נכנס במקום בו היה העוזי שלי, והעיף אותו. יותר מאוחר מצא אותו המפקד על הצריח, כשהקת שבורה".
מסביב לילה. את החשכה קורעים מפעם לפעם צרורות נותבים ורשפי פגזים. האוויר מלא קולות נפץ וירי של פגזים, רובים ומקלעים. "הרגשנו, שאם נעזוב את הכלי, יהיה הסוף שלנו, ובכלל אם למות, מוטב למות בפנים הטנק", מסביר אריה, "הוראתי לכולם לרדת מהטנק. הם קפצו למטה כשמטפים בידיהם, והתחילו לעזור בכיבוי. כשנגמרו המטפים, התחלנו לשפוך חול על האזורים הבוערים של הטנק. כל הזמן נשארתי ליד מקלע המפקד, כשאני משיב אש לכיוון הרשפים. האנשים למטה – משה, התותחן, רמי, הטען-קשר, ואריה, הנהג, עבדו במרץ. האתים נתקעו בחול ונהפכו במהירות כשחול רב נשפך מהם על תאי המנוע ועל מגן התותח הבוערים.
"לא הכרנו את מפקד הטנק שלנו", מספר רמי, "התגייסנו באמצע שנת 1966, ומאז הטירונות אנחנו יחד בפלוגה מבצעית בבסיס שבו שירת סמל אריה". אריה הדריך במתקן אימונים 500 של השריון. הוא התגייס בסוף שנת 1965, ואחר כך גמר הכשרתו כשריונאי, נשלח לקורס מפקדים, וחזר להדרכה במתקן האימונים.
"חזרנו מחופשת יום העצמאות בהסעה הצפונית. כשבאנו לבסיס, נודע לנו שהוכרזה כוננות ואנחנו מצטרפים לחטיבה 7. שאר אנשי הבסיס חזרו בהסעות מוקדמות יותר, והיו כבר בדרך לחניון החטיבה.
"העמידו אותנו ליד המשאיות, ולכל שלושה שהיו בעלי המקצועות בטנק, הוסיפו את אחד המדריכים, כמפקד". השלושה ראו את סמל אריה עוד קודם לכן בבסיס, אך לא הכירוהו. גם הוא לא הכירם. לכן, במשך הנסיעה לחטיבה ניסו, כשהם יושבים יחד במשאית, להחליף פרטים ולעמוד על טיבו של מפקדם החדש.
המפקד אריה, בן 19, עלה ארצה מתורכיה. מאז עלייתו הוא גר בעכו. שם סיים בית-ספר תיכון מקצועי. לפני גיוסו עבד במקצוע שרכש – מסגרות. עם גיוסו נשלח למבדקי טיס, ואחר שנכשל בהם עבר לשריון. עבר קורס נהיגת טנקים ונשלח לקורס מפקדים. כמפקד, היה קפדן מאוד, אך מתחשב. פקודיו נשמעו לו תמיד, למרות שמעולם לא השתמש בשוט התלונות נגדם. הוא צעיר משאר פקודיו, אך ותיק מהם בצבא ומנוסה יותר.
משה, התותחן, בן 19 וחצי, עלה בגיל שנה מעיראק, ומאז הוא מתגורר בטבריה. שם סיים שנת לימוד אחת בבית-ספר תיכון עיוני. אחר לימודיו עבד בפחחות. תחביביו – שחיה, כדורסל וכדור-עף. כן התעסק הרבה בדיג. כשהיו בתעלה, ואכלו חבריו לצוות ימים שלמים דגים שהעלה בחכתו.
רמי, הטען-קשר, בן 19 וחצי, עלה ממרוקו אחרי מבצע "קדש", ומתגורר במושב דבורה שבעמק יזרעאל. הוא סיים שנת לימודים בבית ספר תיכון עיוני בעפולה, אחר למד אלקטרוניקה בבית-ספר קדם-צבאי. תחביביו – טיולים, כדורסל וצפייה במשחקי כדורגל.
אריה, הנהג, בן 22, הוא "ירוק" בארץ. עלה רק לפני שנתיים מצ'כוסלובקיה. עם בואו ארצה, נשלח לאולפן עברית בקיבוץ כפר בלום. בארץ מוצאו סיים תיכון עיוני, ובארץ עבד טרם גיוסו, כמכונאי בבית-חרושת. תחביבו – שחייה.
עם בואם לחניון, הוצמדו לטנק "צנטוריון", שהגיע במקביל להם על גבי מוביל טנקים. הם לא הכירו את הכלי שלהם, אך לאחר מאות שעות טיפולים ושהייה בקרבתו, הכירו הארבעה את הכלי היטב, על כל שיגעונותיו המיוחדים.
ואז פרצה המלחמה
"בכוננות ציפינו תמיד לפקודה לצאת", נזכר סמל אריה, "יום-יום היו שמועות שלמחרת יוצאים, ואנחנו היינו מתוחים לקראת היציאה. המתנו בחורשת אקליפטוסים ליד קיבוץ גבולות. השכמנו, כרגיל, מוקדם. יחד אתנו קמו גם הטרנזיסטורים, ואנחנו הקשבנו להם בדריכות, אולי על פקודת היציאה".
"לפתע, בערך בשעה שבע בבוקר, שמעתי קריאות שמחה מכיוון החברה'. הם קלטו, 'סדין אדום', והמפקדים הורו לקפל רשתות, ולפתוח את הקשר. לא עברו דקות ספורות, וראינו את ההוכחה למלחמה, מטוסים שלנו עברו מעלינו בכיוון מערב. תמיד הם היו שוברים מעלינו וחוזרים. הפעם הם המשיכו בטיסתם. לא הספקנו לחשוב הרבה, וקיבלנו את הפקודה לצאת לדרך".
הטנקים פרצו אל חאן יונס. עוד בתחילת הדרך, מיד עם מעבר ה"קו הירוק" נתקלו בדיוקנה של המלחמה – ג'יפ שבור בצד הדרך, אחר שעלה על מוקש. "המשכנו לנוע כפלוגת עתודה כשכל הדרך אנו עוזרים לחלץ זחל"מים, שנתקעו בתוך החולות".
לפני חאן יונס התחילו הבעיות – סג"ם דב, המ"מ, נתקע עקב תקלה טכנית בטנק שלו. כיוון שלא הייתה אפשרות לתקן את הכלי ושאר הטנקים של המחלקה איבדו זמן רב בשהייה לידו, הם החליטו לעזוב את המקום, ופתחו בדהרה על מנת להשיג את הפלוגה, אך לשווא, הם איבדו את הקשר עמה.
הם עברו את חאן יונס, ומשם לרפיח. "לפני צומת רפיח, נפגשנו בכוח שלנו". הסמח"ט דחף קדימה את כל ה"תועים", במסגרת כוח שפעל ישירות תחת פיקודו. הם פרצו דרך החולות, תוך כדי תפיסת עמדות אש לעבר צומת רפיח. שם ניהלה החטיבה קרב מר. לפתע עלו טנקים ליד אריה על מוקשים, ופרסו זחלים.
"ראיתי את המצב בסביבה, ופחדתי לעלות על מוקש. בכביש נעו כוחות בכיוון התנועה של כוחותינו. החלטתי להצטרף אליהם. נענו בזהירות לעבר הכביש ושם פגשנו את הפלוגה, שעמה דהרנו לעבר הג'יראדי".
בג'יראדי היה על הכוח החטיבתי להתמודד עם מתחם מבוצר היטב, שניסה מדי פעם לנתק את הדרך שהובקעה. "המח"ט הורה לפלוגת העתודה להיכנס פנימה, כדי להבטיח את מעבר הדרגים. נכנסנו פנימה בכוח של שישה טנקים, כשאני נע כטנק אחרון – ואז נפגעתי".
"עבדנו קשה ובמרץ רב", מספר הנהג, "וכשהאש כבתה נכנסנו לתוך הטנק. כשעזבתי אותו לא דוממתי את המנוע; ולכן, היה עליי רק להכניס להילוך כדי להסיע את הטנק". בשלב הזה התגלתה תקלה ראשונה. ההילוכים נתקעו, ולא הייתה אפשרות להסיע את הטנק. הנהג דיווח על כך למפקד, ובמאמץ משותף ניסו לאתר את התקלה. התברר שבמהלך הכיבוי חדרה לתוך תיבת ההילוכים כמות גדולה של חול, והיא מקשה על פעולת ההילוכים. אחר ניקוי התיבה הם החלו להסיע את הכלי.
"הכוח התפרס וירד מהכביש אל תוך המוצב", ממשיך המפקד, "התחלנו לרסס לפנים התעלות במקלעים, כשאנו נעים ביניהן. עד היום איני מבין כיצד התחמקנו ממוקשים. חיכינו בינתיים לכוח החרמ"ש כדי שיעזור לנו בטיהור המתחם ובהארת הסביבה". החרמ"ש הגיע, והמוצב הואר באור יום, שהקל על איתור מוקדי ההתנגדות בתוך המוצב.
תוך כדי הלחימה בתוך היעד, איתרו אנשי הצוות תקלות נוספות: המקלע המקביל נפגע כתוצאה מההתפוצצות במגן התותח. "פעלתי במקום קפיץ", מספר רמי, "המקלע נפגע במערכת הגזים שלו, ופסק להיות אוטומאטי. אחרי כל ירייה נאלצתי לדרוך את המקלע שנית. במתחם ירינו כשבעה ארגזי תחמושת של המקלע הזה". תקלה שנייה אותרה על-ידי הנהג אריה, "הטנק הפסיק 'לסחוב', והדבר הורגש במיוחד בתוך החולות. נאלצנו להיגרר אל הכביש ולהמתין שם עד שיתקנו אותנו".
המוצב נכבש וטוהר עד חצות. הם המתינו עד שעות הבוקר המוקדמות לחוליית חימוש, שתתקן את התקלה. כשהחוליה הגיעה, התברר כי המנגנון שלהם נפגע. החוליה טיפלה בו, והם המשיכו לכיוון אלעריש.
"בדרך הרגשתי שהטנק ממשיך לא 'לסחוב'. לא יכולנו לשלב הילוכים מעל לשלישי, כדי להשיג מהירות על הכביש", נזכר אריה. "נאלצנו להמתין לחוליה נוספת בתוך אלעריש". בהמתנה הכפויה הזו הם האזינו לקשר, כדי להיוודע על המתרחש עם החטיבה. כך נודע להם שהחטיבה מנהלת קרב שריון-בשריון בקרבת ביר גפגפה. הם המתינו כיום וחצי, עד שתיקנו את התקלה, והחליפו את המקלע הפגום.
"הצטרפנו לכוח של טנקים פגועים, שנע מערבה. רצינו להילחם, לכן ניסינו כל פעם להגביר מהירות, אך לא היה באפשרותנו להינתק מהכוח. אך בכל זאת 'בערנו' לקרב. סוף כל סוף, נכנסנו למלחמה כדי לירות ולפגוע, ולא כדי להיתקע באמצע המדבר. התותחן ירה רק פעם אחת בתותח, וכולנו רצינו להראות, שאנחנו שווים משהו, גם במצב הזה".
"אחרי המלחמה ישבנו ליד התעלה, במקום שמתחבר כביש המיתלה עם כביש קנטרה-פורט תאופיק. כל הזמן חשבנו על המלחמה – הרגיז אותנו שלא ירינו כל המלחמה בתותח. ואז באו התקריות. רמי עבד כמו שד, וטען את התותח ואת המקלעים. משה ירה כל הזמן כמו משוגע, והרים להם את כול מה שראה בכוונת. הוא עשה זאת באופן טוב ומדויק. הרגשנו שצריך להראות שאנחנו יכולים לירות כמו כולם, ובמלחמה לא ירינו הרבה משום שהיו תקלות ולא מפני שאנחנו לא שווים".
הם רצו על הכביש לעבר מערב, יחד עם הטנקים, באמצע הדרך אחד הטנקים ירד לדיונות, וחסם את הנתיב. אריה ניסה לעוקפו דרך החולות, והם נתקעו שנית. "מצב-הרוח שלנו נעשה שוב די מזופת, כולם נלחמו, ואנחנו תקועים בתוך הדיונות. פתאום ראינו מעלינו מטוס 'פייפר'. הוא חג מעלינו, וזרק לעברנו חפץ כהה. פחדנו שזו פצצה, והשתטחנו ארצה. כשראינו שהחפץ לא מתפוצץ, ניגשנו למקום בו נפל ומצאנו קופסה ריקה של רימון עשן ובתוכה פתק כתוב בעברית. בפתק נכתב שמולנו נמצא טנק T-54 מצרי. הטייס כתב לנו, שנכוון את התותח לעבר הטנק, לפי נתיב טיסתו. פחדנו, שהטנק יעלה לעמדת אש ויחסל אותנו. בינתיים הגיעו כמה סיירים, והם אישרו את הדיווח. לאחר מכן יצאו לקרוא לכוח שלנו, שיבוא ויחסל את הטנק המצרי.
עברו כשלוש שעות עד שהסיירים חזרו. "המתנו דרוכים לכל מקרה שהטנק ינסה לפגוע בנו. הסיירים חזרו עם טנק שלנו, שעלה לפי הנחייתי, והשמיד את המצרים. לאחר מכן עלו הסיירים לאותו המקום, וחזרו עם שבויים – סא"ל, רס"ן וטייס מיג 19, שהופל על-ידי כוחותינו".
המלחמה הסתיימה. הצוות השיג את הפלוגה, והשתתף עמה בתקריות-האש על התעלה. סמל אריה עזב לזמן-מה את הצוות, כדי להדריך מחזור מפקדים בבית-הספר לשריון, וחזר אחר כך לגדוד, כדי להצטרף לצוותו.
בינתיים החליפו להם את הכלי, והטנק הפגוע נשלח לתיקון יסודי בסדנה.
"ראה", אמרו אנשי הצוות, "טנק, הוא פלדה שצריכה להגן עלינו. ישבנו בתוכו, והוא הציל אותנו. הוא עשה את תפקידו, ואנחנו ביצענו את תפקידנו. לא הרגשנו דבר כשנפגע, ולא הצטערנו כשעזבנו אותו, הוא התנהג בסדר".
אריה לוצ'י
פרשת הלחימה הסתיימה עבור אנשי הצוות בצורה יפה, סמל אריה הוזמן אל אלוף פיקוד הדרום, וזכה לציון לשבח. שאר אנשי הצוות זכו לציון לשבח מאת מפקד החטיבה.
* * *
"הרוצים להסביר ניצחון לפי מקורו" – אמר במאה השבע-עשרה פילוסוף צרפתי – "מתפתים לראותו, כדוגמת משוררים, כבן השמיים. שכן, אין הם מוצאים את מקורו עלי אדמות, למעשה ניצחון הוא תוצאת פעלים לאין-ספור ... ואף על פי שכל אלה, שמהם מצטרף צבא, שואפים לתהילה – הרי הם משפיעים טובה גדולה וכללית על סביבתם".
12121967-׳׳¨׳™׳” ׳׳•׳¦׳™.pdf