והעיקר לא לפחד
|
סיפור צל"ש האלוף של פייבל ברג. "הרגשתי, שכל עם ישראל סומך עליי. הרגשתי, שאני חייב לירות – בלי שום חשבון" * סיפור הגבורה של סגן מפקד צוות תותח 30 מ"מ, שהפעיל לבדו תותח בתקרית בקרב על המים * הצל"ש האחרון לפני מלחמת ששת הימים *
"הסורים ירו על כל הגזרה. יריתי כל הזמן. נכנסתי לשוונג. ראיתי, שאני פוגע. בתותח שלנו אתה יורה בכינון ישיר – צופה בטלסקופ, ורואה ממש מה אתה עושה. פחדתי. כל אדם נורמאלי פוחד. זו הייתה הרגשה לא-נעימה. הרגשתי, שאני חייב לעשות זאת ... אף אחד לא היה בא אליי בטענות אם הייתי מפסיק. אבל הרגשתי, שהסורים יורים אש תופת, וכל עם ישראל סומך עליי. הרגשתי, שאני חייב לירות – בלי שום חשבון", מספר סמל (מיל') פייבל ברג, שצוין לשבח על דבקותו במטרה ועל קור-רוחו מול האויב בעת שהיה תותחן 30 מ"מ בתקרית נוֹטרה ב"קרב על המים", באחד-עשר בינואר 1967.
מתחילת שנת 1966 ועד מלחמת ששת הימים גרם החיכוך הגובר בגבול ישראל-סוריה למתח ביטחוני רב. כשנה וחצי של אירועים ביטחוניים רצופים בצפון קיבלו את הכותרת, "הקרב על המים" – משום שהעימות בין סוריה לישראל צבר עוצמה סביב בעיות המים של ישראל. בתחילת שנות השישים, הפעילה ישראל את המוביל הארצי (שנועד לשאוב את מי הכנרת ולהעבירם לנגב). בתגובה החליטה הליגה הערבית להטות את מקורות הירדן, מפני שהטיית מקורות הירדן הייתה מותירה את המוביל הארצי ללא ערך. הקרב על המים הוסיף ממד חדש לסכסוך המתמשך עם סוריה על עיבוד החלקות בצפון, שנבע מהרצון המופגן של ישראל לעבד את כל שטחה הריבוני, ממש עד המילימטר האחרון, הנושק לקו הגבול. כל זה היה על רקע הפעילות הגוברת של ארגון פת"ח (שפעולתו המבצעית הראשונה – הכושלת – הייתה לנסות לחבל במוביל הארצי בינואר 1965).
בכרוניקה הביטחונית של אותם הימים, נרשמו תקריות "קטנות" (בסדר גודל של כמה חיילים ונשק קל), כאשר החדירו הסורים חיילים מחופשים לרועים או לכפריים, אל שטח ישראל, או כאשר ניסו למנוע מתושבי יישובי קו העימות לעבד את חלקותיהם. תקריות "גדולות" (שהתפתחו עד "ימי-קרב") אירעו כאשר שני הצדדים הכניסו לעימות טנקים, תותחים ונשק כבד. בכמה מהתקריות הגדולות השתתפו גם מטוסי חיל האוויר.
אזור נוֹטרה-גונן היה ב"תמונת" התקריות משנת 1958, כאשר הופגזו ביום אחד עשרה יישובים בצפון. מאז הפכו קיבוץ גונן והיאחזות נוטרה לשם קבוע בחדשות. התקרית בנוטרה (מדרום לקיבוץ גונן) נמשכה יומיים. באותו הזמן רוכזו הרבה טנקים ותותחים באזור, אך בגזרת נוטרה יוצג עם ישראל באותו יום רביעי רק על-ידי תותח 30 מ"מ אחד, שאיישו תותחנים מגדוד חת"ם של פיקוד הצפון, והוגן בשתי שורות של שקי חול ובכיסוי ראש. במשך השנים הכינו התותחנים של גדוד 402 הרבה עמדות לאורך הגבול עם הסורים – שקי חול סביב בור שנועד לתותח וכיסוי ראש. כך יכלו התותחנים לדלג עם התותחים 30 מ"מ מעמדה לעמדה, בהתאם להתפתחויות התקריות בגזרות השונות.
"לפני שהתחילה התקרית, קיבלנו הוראה להשאיר את כל הצוות בבונקר, ורק שניים יהיו בעמדה, ליד התותח, כדי למנוע נפגעים מיותרים. באותו היום מפקד הצוות לא היה שם. אני הייתי רב"ט, וכסגנו, פיקדתי על הצוות. הייתי בחוץ בתפקיד כוון-יורה. חייל אחר היה צריך לטפל בתחמושת ולטעון בשבילי מחסניות", נזכר פייבל ברג.
"הייתי היחיד בגזרה, שיכול להשיב אש לסורים". עם תחילת התקרית קיבל פייבל הוראה בטלפון שדה לפתוח באש. הוא התחיל לירות. אחר כך, כשהסורים ירו, נותק הטלפון, ולא היה לו קשר עם אף אחד במשך כל ארבע-חמש שעות הקרב.
"קיבלתי מיד אש נגד סוללה, שהרימה את מחסן התחמושת, שהיה שבעה-שמונה מטרים ממני. התחמושת החלה להתפוצץ". הוא היה באש צולבת סורית ושל עצמו. תוך שירה על הסורים, נעלם החייל שהיה עמו. על פייבל היה לטפל לבדו בעמדה כולה – לפרוק ארגזי תחמושת, לטעון מחסניות, ולירות. הוא ירה ופגע בשלוש מטרות של הסורים.
"באותו הרגע הרגשתי שאני עושה, אני פוגע, וזה עשה לי טוב. היו רגעים שחשבתי – אנשים עושים עכשיו חיים, למה אני כאן לבד? אבל לא התייאשתי. עד היום איני מבין מה נתן לי כוח לעבור את זה. זו הייתה הרגשה לא נעימה לברוח. עשיתי 90 אחוזים מהעבודה ופתאום להימלט ... הרגשתי, שאני חייב להשיב אש, ולא היה טעם להסתלק. היה לי ניסיון קרבי".
זמן קצר לפני תקרית נוטרה, השתתף בתקרית כבדה מאוד ליד חוּלתה. "קיבלנו שם אש הרבה יותר רצינית".
פייבל ברג החדרתי התגייס לתותחנים בשנת 1965. מייד לאחר שסיים את הטירונות השתתף בתקרית אש ליד לטרון. זו הייתה פתיחה מעניינת לשירות ארוך ואורך קו העימות עם הסורים, שבמהלכו עלה לדרגת רב"ט, ושימש סגן מפקד צוות ב"סיירת נץ" – יחידת תותחים 30 מ"מ, שהייתה סוללה בגדוד 402 של פיקוד הצפון.
הוא נזכר, "חיינו כמו צוענים. כל השירות הצבאי אכלתי מנות קרב". במחנה שלו לא שהה זמן רב במהלך שירותו. אז האירועים בצפון היו תכופים מאוד, וסוללת התותחים 30 מ"מ נדרשה להראות נוכחות בהם. "דילגנו משם לכל הכיוונים בפיקוד הצפון, לפי התקריות".
"החלטתי ללכת בעצמי"
למחרת תוגבר האזור בטנקים, ומפקד הצוות חזר. כל שבעת אנשי הצוות היו בעמדה. במכת האש הראשונה של הסורים נפגע מפקד הצוות בבטנו. "חבשנו אותו וניסינו לפנות אותו אחורה, לבית-חולים. מילואימניק שהיה אתנו, נפגע ברגלו. גם אותו חבשנו. שלחתי מישהו לקרוא לזחל"ם הפינוי. אנשים פחדו לצאת החוצה אל האש.
"כמפקד הצוות, לא רציתי להטיל דבר קשה מאוד על אחרים. החלטתי ללכת בעצמי להביא את הזחל"ם". פייבל יצא בריצה תחת ההפגזה אל המקום שבו היה זחל"ם הפינוי, והביא אותו לעמדה. העובדה, שהמפקד פונה מהר לבית-חולים הצילה את חייו. מסוק פינה אותם לבית-חולים. שם מצאו שהרסיס עבר דרך בטנו ולא גרם נזק רציני. למילואימניק קטעו את הרגל.
אחר-הצהריים, לאחר שתמה התקרית, הגיע מפקד הגדוד [משה פלד] אל עמדת התותח, והביא עמו בקבוק קוניאק. הוא עשה את פייבל למרכז העניינים. "היית הכי בסדר מכולם", אמר לו המג"ד, וטפח על שכמו. פייבל ידע אחר כך, שהמליצו עליו לצל"ש. אז טרם היו עיטורים בצה"ל, וצל"ש אלוף היה השיא.
כמה שבועות אחרי התקרית צוין פייבל ברג לשבח על-ידי דוד ("דדו") אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, וכפרס, נשלח לקורס נהיגה. הוא היה האחרון שצוין לשבח בצה"ל, עד מלחמת ששת הימים. במלחמה הפעיל עדיין תותחים 30 מ"מ בפיקוד הצפון, ולאחריה עבר עם גדודו הסבה לתותחים 155 מ"מ. אחרי ההסבה הספיק להשתתף במלחמת ההתשה בתקרית הגדולה סביב בתי-הזיקוק בתעלה, והשתחרר. עתה הוא מפקד (מיל') של צוות תומ"ת.
עד לפני כמה שנים הוא שמר עדיין בביתו רסיס של פגז סורי, שאסף לאחר התקרית מן העמדה בנוטרה. "זה רסיס שפספס אותי". לבתו ענת ולבנו ערן, זה היה כמעט הזיכרון היחיד מהתקרית. אביהם, שבינתיים עברת את שמו, אינו מציג את תעודת הצל"ש שלו ברבים. ולמעשה, רק מעטים יודעים כל כך ויכולים לזהות בעובד הצנוע ממעבדת הקרקע של מע"צ כ"גיבור".
הוספת תגובה