יריתי על הטנקים כמו במטווח ברווזים. מפקד הגיס היה מבסוט

יריתי על הטנקים כמו במטווח ברווזים. מפקד הגיס היה מבסוט

אל"ם (מיל') זיו הלוי קיבל צל"ש על קרב השריון שניהל במלחמת שלום הגליל חרף פציעתו

היכרותו של אל"ם (מיל') זיו הלוי עם השריון הסורי הייתה מעמיקה, אינטימית משהו, וגם ארוכה: היא נמשכה לאורך שתי מלחמות. במלחמת יום הכיפורים הם ידעו הכל זה על זה: היכן נמצאות הנקודות הרגישות, איפה מדגדג עד כאב - ואפילו מהו הצוק הרומנטי שעליו מתמקמים הכוחות לאור שקיעה. אבל פרחים לא היו שם, ודאי לא גן של שושנים. הלוי וחייליו קיבלו מהסורים בעיקר בונבוניירות של עופרת.

"ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים, נסענו צפונה, על מנת להדוף את הסורים", משחזר הלוי, ששימש אז מפקד מחלקה במילואים בגדוד סיור אוגדתי. "הגענו לצומת צמח וקיבלנו פקודה בת שורה וחצי: 'טנקים סורים ברמה. תעלו ותדפקו אותם'. עלינו לגולן, והחלו חילופי אש. למחרת, באחד המוצבים, התרחש דו-קרב מטווח של כ-800 מטר. איך שיריתי על אחד הטנקים, טנק שכן שלו ירה ופגע בשלי. עפו עליי רסיסים, והרגשתי שהפנים שלי מלאות דם. השמדנו את הטנקים, נסענו אחורה לתאג"ד, וניקו לי את הפנים. ברגע שנודע לי שמדובר רק ברסיסים, החלטתי שאני ממשיך להילחם - הייתה לי מחלקה לנהל".

לא הייתה זו הפעם האחרונה שהלוי החליף מהלומות עם השריון הסורי. למעשה, גם לא הייתה זו הפעם האחרונה בה נפצע השריונר הנועז, והמשיך בעקשנות לפקד על כוחותיו. במלחמת שלום הגליל שוב התכתש המפקד עם האויב, שוב נפצע - ושוב יצא מנצח. זה קרה כששימש כמג"ד 75 של השריון, ונפגע תוך כדי הלחימה בגזרה המזרחית. המח"ט המליץ לפנותו, אך הלוי החליט להמשיך בלחימה ולפקד על הגדוד. רק כאשר העניינים נרגעו, הסכים לעזוב את שדה הקרב. על התנהלותו זו זכה בצל"ש מפקד אוגדה 36.

התחילה לי סחרחורת

במארס 1973, השתחרר הלוי מצה"ל, וכלל לא התכוון לחזור. אך במארס 1978, ימי מבצע ליטאני, התהפכו נטיות לבו. הוא שב לצבא, ובשנים הבאות מילא תפקידים שונים בחטיבה 7, בחטיבה 188 ובאוגדה 90. בכל אותה העת, חלומו היה אחד: להתמנות למפקד גדוד 75. "יום אחד קרא לי מפקד אוגדה 36, ואמר לי שהתפקיד שרציתי עומד להיות שלי", מספר הלוי, "מינו אותי למג"ד, והגעתי לגדוד כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל - בדיוק בשלב שהוא סיים הסבה לטנק המרכבה.

"הכרתי את המ"פים ואת הקצינים עוד מימי שירותי כמ"פ בגדוד, והספקתי לעבור איתם אימונים - ואפילו תרג"ד ראשון לאחר תקופה ארוכה. איך שסיימנו את האימון, העניינים בצפון החלו להתחמם, והוחלט לצאת לפעולה, שחטיבה 7 לא תוכננה להיות חלק ממנה. מהחטיבה שלנו לקחו למבצע רק את גדוד 77, כשהמפקדה, גדוד 82 והגדוד שלי נשארו לשמור על רמת הגולן. אבל המח"ט שלנו, איתן קאולי, לחץ על אלוף הפיקוד שגם אנחנו ניכנס למלחמה, ואמר שלא יכולה להיות מלחמה בלי חטיבה 7. אז החליטו שעושים כוח עתודה פיקודי, בפיקוד עוצבת סיני - שחטיבה 7 תהיה כפופה לה כחטיבת חוד - אשר ייכנס ללבנון דרך שער פאטמה.

"התחלנו ללמוד את הצירים ואת התוכניות. במשך שבוע ישבנו על תצ"א ולמדנו את האויב. לפי התוכנית שנקבעה, החטיבה אמורה הייתה להיות מורכבת משלושה גדודי טנקים וממספר פלוגות חרמ"ש. נקבע שאני אהיה גדוד החוד של החטיבה, שבעת כניסה יוביל את החטיבה ואת כל האוגדה. לקחו ממני ומגדוד 82 שתי פלוגות, והקימו כוח נוסף בשם כוח 'נומראט', עליו פיקד ניצן סלע, שסגנו היה גרשון הכהן (היום מפקד המכללות - ט"ז).

"ביום שני, 7 ביוני, נענו על הזחלים לכיוון שער פאטמה, והמתנו. בשלב מסוים, הגיעה פקודה להיכנס לציר הכפרים שבדרום לבנון, ולחכות שם לפקודה נוספת. בזמן שהמתנו, הוחלט לערוך אימון על מודל בשטח הררי. במקביל, בניתי חוד לפי הסדר הבא: ראשון היה טנק ה"נוכרי" (טנק עם זרועות לפיצוץ מוקשים - ט"ז), אחריו טנק המ"פ, טנק המ"מ, הטנק שלי, מחלקת ההנדסה - ואחרון היה טנק קצין הסיוע הארטילרי.

"ביום רביעי אחר הצהריים קיבלנו פקודה להתחיל לנוע. היינו צריכים לעבור את הכפר הדרוזי חצביא. איך שעברנו בתוכו, לפתע נשמע 'בום, בום, בום', והתחלנו לחטוף פגיעות מדויקות. האינסטינקט הראשון היה שיורים עלינו מהבתים, והמ"פ שהיה לפניי הכניס כדור לקנה. אמרתי לו: 'תמתין, התחושה שלי שזה לא מהבתים'. הוא המתין, ובאמת התברר שלא ירו עלינו משם, אלא מהשמים: מטוס של צה"ל, שקיבל נ"צ שגוי, חשב שאנחנו שיירה סורית.

"הפצצות שלו היו חודרות שריון, ופגעו בטנק שלי ובנגמ"ש שהיה מאחוריי. נפצעתי מרסיסים בכתף וביד. אני זוכר שירדתי מהטנק והתחילה לי סחרחורת מרוב אובדן דם ונוזלים. הגעתי לנגמ"ש של החובש הגדודי, ותוך זמן קצר התאוששתי. המח"ט שאל אותי מה העניינים, ועניתי לו שנפצעתי אבל נראה לי שאני אוכל להמשיך. הוא אמר לי לקבל החלטה, והחלטתי שאני יכול להמשיך. החובש חבש לי את הכתף והיד, נתן לי עירוי ומים, ומיד חזרתי לעצמי. עם זאת, עדיין הרגשתי כאבים איומים ביד ובכתף. ניגשתי לטען-קשר ואמרתי לו שאני עדיין יכול להחזיק ביד שמאל, אבל שמעכשיו הוא יצטרך להפעיל גם את המקלע של המפקד".

 הטנק גילח אותי
השיירה התקדמה בטור אל תוך אפלת הלילה הצפוני. לאור תוכנית הפעולה הבלתי מתגמשת, היה על הכוח לנוע כל העת בקצב, ולא להתעכב לחינם. "עד הבוקר היינו צריכים לצאת מאיזשהו ואדי לשטח הפתוח, ולהתפרס", נזכר הלוי. "עם שחר, כשהחרמון היה לימינינו, ראינו לפתע הבהקים ורשפים של פגזים מהאופק - ירו עלינו. מאחור, המח"ט לחץ אותנו להמשיך לרדת, ועדיין לא זיהינו מאיפה נפתחת האש. המשכנו לרדת, והגענו לגשר שבאמצעותו היינו אמורים לעבור לצד השני.

"לרוע המזל, הגשר היה כבר מפוצץ. נדרשנו לחפש מעקף. קראתי לאחד המ"מים ואמרתי לו לחפש מעקף בוואדי, ובמקביל קראתי למחלקת ההנדסה ולטנק-דחפור, והוריתי להם שיעשו מעקף על הגשר. תוך כדי כך, התחלנו לזהות מאיפה יורים עלינו, והשבנו אש לטווחים רחוקים מאוד. נסענו לאורך דופן הוואדי, והיינו איכשהו אמורים להגיע למטה לשטח פתוח - לאזור בית לחיא ובכיפא.

"מפקד מחלקת ההנדסה כיוון את טנק הדחפור ופינה מוקשים, ופתאום נשמע פיצוץ אדיר: המ"מ עלה על מוקש. הייתי בטוח שהוא הלך, אבל אחרי שהעשן התפזר ראיתי אותו יוצא מאחורי סלע. בינתיים, מ"מ הטנקים מצא מעקף, והגדוד החל לעבור דרכו בזהירות. מפקד הגיס, יאנוש בן-גל, לחץ מאוד על המח"ט, וצעק עליו שנתחיל להתקדם. הוא דרש לצאת מיד לשטח הפתוח, ואמר למח"ט: 'כל-כך לחצת שהמרכבות ישתתפו, ועכשיו כשאתה מוביל, אתה מתעכב?'

"יצאנו לשטח הפתוח, והגעתי לאיזו גבעה עם פלוגה ל', פלוגת החוד המבצעית שלי. עלינו למעלה, אבל לא ראינו כלום. התברר שלא ניתחנו את קווי הראייה נכון, וניצב לפנינו רכס שהסתיר לנו את האופק. בחזית שלנו היה מדרון ענק ושתי אפשרויות: לאבד זמן ולנסוע דרך הציר בטור, או לרדת במדרון ולעלות בצדו השני. אני החלטתי שיורדים - אנחנו הרי מרכבות ויש לנו עבירות טובה, לא?

"במהלך הירידה, טנק אחד איבד בילום, התחיל לנסוע כמו משוגע, נכנס בטנק שלי, וגילח לי את הכנף השמאלית - הטנק שלי נראה כמו טנק 'קופה'. כמה טנקים נוספים נתקעו בוואדי עצמו, ומהעשרה שירדו הצליחו לעלות רק חמישה טנקים. עלינו למעלה, ומיד ראינו את הטנקים הסוריים. הם היו בטווח של 2,500 מטר.

"לקחתי את מ"פ כ' והכנסתי אותו צפוף מאחור, כדי שיחפה עלינו מהצד. בזמן שעלינו לעמדות, הכוח שלי התחיל לחטוף, והטנקים של המ"פ והמ"מ נפגעו. מתוך החמישה נשארנו שלושה. הפניתי את פלוגה כ' לחפש מאיפה יורים עלינו. התברר שאלו היו מסוקי גאזל סוריים, שלא הצלחנו לראות, כי הם טסו על רקע החרמון. למזלנו, הטילים שירו הגאזל לא חדרו את השריון שלנו, ופגעו בחזית הטנק.

"הטנקים הסוריים היו בעמדות של סוללות עפר, ולכן היה קשה מאוד לזהות אותם. בשלב מסוים, המח"ט שלי עלה בקשר, ואמר לי שאני עובר בקשר לאוגדה 90, שהייתה תקועה על הציר שמשמאלנו, 'ציר מיכה'. שאלתי את גיורא לב, מפקד האוגדה, מה קורה, והוא אמר לי לזהות מאיפה יורים על המח"ט. זיהיתי שירו עליו מהאגף, ופתאום הבנתי שהאגף שלו, זו החזית שלי.

"מיד הפניתי את הטנקים שלי לשם, וזיהיתי את הטנקים הסוריים. התחלתי לירות עליהם כמו במטווח ברווזים. הפעם, מפקד הגיס היה מבסוט, ואמר שגדוד 75 עובד יפה מאוד. למרות שהיו נפילות פגזים לידנו, למרות שנוצרו מכתשים עמוקים סביבנו מירי המרגמות הסוריות, ולמרות שאפילו ירו עלינו מתותח 20 מ"מ - התנהלנו כמו שצריך. ירינו, שינינו עמדות אש והשמדנו את השריון הסורי, מה שאפשר לאוגדה 90 לפרוץ קדימה. אמנם היינו רק שלושה טנקים, אבל עבדנו בצורה מושלמת. הקרב הזה הפך ללא ספק להיות חלק מהמיתולוגיה הגדודית: המטווח של גדוד 75".

קרב יוקרה

 לאור ההצלחה שפקדה את גדוד 75 במפגשים בין טנק המרכבה החדיש לשריון הסורי, בצה"ל לא חסכו גאווה מהתוצר המקומי. בכתב הצל"ש נכתב כי הטנק של הלוי פגע בטנק מדגם 'טי-72' - שנחשב אז לגולת הכותרת של השריון הסורי. אך דווקא הלוי, מקבל הצל"ש, מצנן מעט את ההתלהבות. לדבריו, הוא פגע בטנק מדגם מתקדם פחות.

"האמת היא שבקרב המדובר פגעתי בטנק מדגם 'טי-62'", הוא אומר. "אבל בכיר בצה"ל התעקש שהפגיעה הייתה בטנק 'טי-72'. גם כשבאתי אליו ואמרתי לו שיש לי תמונה שמוכיחה שזה 'טי-62', הוא לא השתכנע. הוא אמר לי: 'שתוק, אתם פגעתם בטי-72'. אבל הצילומים שבידי, שצולמו אז בשטח, מוכיחים אחרת".