מול סירות הגומי שלנו התייצב טורפדו מצרי. הבנו שאנחנו בברוך

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 8.5.09
מול סירות הגומי שלנו התייצב טורפדו מצרי. הבנו שאנחנו בברוך - שייטת 13


סיפור צל"ש האלוף (מפקד חיל הים) של קצין הקומנדו הימי אליהו מרק במלחמת יום הכיפורים



מול סירות הגומי שלנו התייצב ט ורפדו מצרי. הבנו שאנחנו בברוך

 

 לוחם השייטת, סא"ל (מיל') אליהו מרק, קיבל צל"ש על מבצע להטבעת כוח סטי"לים מצרי במהלך מלחמת יום הכיפורים

 

 

אליהו מרק כבר היה קצין ובעל היכרות קרובה עם גלי הים, כשהחל את מסלול הלוחם בשייטת 13. לכאורה, הוא אמור היה להיות מלך הקורס, הפוסידון של צעירי הקומנדו הימי. אבל בפועל, היה מרק האאוטסיידר של המסלול - ודווקא בגלל הניסיון הקודם שלו. כמי שהחל את דרכו הצבאית בקורס חובלים ושימש קצין בשייטת 11 - שייטת הנחתות - הוא ספג מבטי בוז מלוחמי שייטת 13 "הטהורים". "הייתה לי המון מוטיבציה, ואפילו הסרתי את הדרגות", מעיד מרק, "אבל תמיד הרגשתי שלא מתים עליי בקורס. ובכל זאת, שתקתי - כי לא רציתי 'לנדנד את הסירה'".

במלחמת יום הכיפורים, ארבע שנים לאחר שסיים את הקורס בהצלחה, הוכיח מרק לכולם שההתנשאות הזו לא הייתה מוצדקת. הפעם הוא דווקא 'נדנד את הסירה' - אבל במובן החיובי של הביטוי, במובן המבצעי. מרק, שהיה כבר בדרגת רס"ן, פיקד במלחמה ההיא על שני מבצעים חשאיים בשם "מגבית 10" ו"מגבית 11", במהלכם חדר כוח של השייטת בסירות גומי לנמל ע'רדקה במצרים, על מנת להשמיד את הסטי"לים שעגנו במקום. למרות תנאי הים הקשים, ועל אף השמירה המוגברת על המעגן, הצליח הכוח למלא את המשימה במלואה, תוך אלתורים רבים. על כך הוענק למרק - לימים סא"ל וסגן מפקד השייטת - צל"ש מפקד חיל הים.


זיעה קרה בים

לא רבים יודעים זאת, אך בראשית מלחמת יום הכיפורים הייתה לחיל הים הישראלי תוכנית תקיפה, במסגרתה אמורים היו לבני המדים להעביר כוחות קרקעיים גדולים לצד המצרי של התעלה, בפתח תעלת סואץ. אך מהי תוכנית צבאית קפדנית ללא בלת"ם משובח? המצרים קידמו ספינות טילים משלהן לאזור המיצרים, ובכך מנעו כל אפשרות צליחה. כדי להמחיש את רצינות כוונותיהם, הם אף החלו לירות טילים אל עבר החוף הישראלי.

המענה הצה"לי לבלת"ם היה שקט - "אנשי הדממה" נקראו למשימה. מרק וחבריו לכוח השייטת ירדו דרומה, וקיבלו הוראה להיות מוכנים לפעולה בסירות גומי. בגלל הקושי בניווט בים סוף, האמינו השייטים שהם בסך הכל יידרשו לבצע כמה "עקיצות יתוש", אך כשהגיעו לשארם א-שיח', הבינו שחיל הים מייעד להם משימה גדולה בהרבה. שלושה זוגות צוללים נדרשו לשוט בשלוש סירות גומי למרחק של 50 מייל (כ-90 קילומטר) ולהצמיד מוקשים לסטי"לים המצריים שעגנו בנמל ע'רדקה. נשמע מסובך? בצדק. "עד אז לא הפלגנו בסירות גומי למרחק של יותר מ-20 מייל", מספר מרק, "ופתאום לא רק שנדרשנו להפליג 50 מייל לכל כיוון - אלא גם לעשות זאת ללא ליווי.

"על תכנון הפעולה היו אחראים בעיקר אני, שפיקדתי אז על 'ב-10' (יחידת סירות הנפיץ של השייטת), גדי קרול, שפיקד על 'צ-1' (יחידת הצוללנים הרגליים בשייטת) וכמה קציני מילואים נוספים, בהם אילן אגוזי, לוחם ותיק ומעוטר. אחרי המון התלבטויות, תכננו ללכת על נתיב שעושה איגוף גדול לכיוון דרום מזרח, כדי שנגיע לנקודה בים במרחק 10 מייל ימי מזרחית לאי שנקרא ג'יפתון. האי הזה נמצא כשלושה מייל מזרחית למעגן ע'רדקה. הרעיון היה להפליג לכיוון הקצה הצפוני של האי, מה שיאמת לנו איפה אנחנו נמצאים, ומשם להפליג אל החוף המצרי ולנוע לאורכו עד לנקודה בה הצוללים היו אמורים לרדת למים, כ-750 מטר צפונית למעגן.

"ב-9 באוקטובר, בשעה 13:00 בצהריים, יצאנו לדרך בשלוש סירות, שבכל אחת מהן היו שני לוחמים ודלק. בהתחלה תנאי הים היו סבירים, אבל במהלך התנועה הם השתנו, והסירות כמעט התהפכו. הגלים מאוד הקשו עלינו להתקדם, אך הבעיה החמורה מכולן הייתה שצריכת הדלק הייתה גבוהה בהרבה מהמתוכנן. זה הדאיג אותי מאוד. בסופו של דבר, הכל התנהל לפי התכנון, ולפני אור אחרון הגענו מזרחית לאי ג'יפתון.

"חיכינו לחושך כדי שנראה את כוכב הצפון, ונוכל לדעת איפה אנחנו נמצאים. החשיד אותי מאוד שראינו את הקצה של האי שדואן במקום אחר מהתכנון. כשירד הלילה, ראיתי שמדובר בלא פחות מ-15 מעלות סטייה. זו הייתה בעיה רצינית. קראתי פעם ספר על וייטנאם שנקרא 'עמק ה-13'. באחד הסיפורים מדובר על סמל שהוביל כוח פטרול, והגיע לפרשת דרכים. הדרך הימנית הייתה בסדר, אבל הדרך השמאלית הובילה למאחז של הווייטקונג - והוא לא זכר לאן לפנות. הזיעה הקרה שמילאה אותו - ככה בדיוק גם אני הרגשתי באותו רגע. רק שלי לא הייתה זיעה קרה, כי כולנו היינו רטובים מאוד".


להטביע מנוע צולע

מרק קיבל החלטה הרפתקנית: להמשיך ליעד בסטייה מכוונת של כ-15 מעלות, שתקזז את הסטייה שנגרמה עד כה. "הפלגנו עשרה מיילים, ובסופם פגענו בול בקצה הצפוני של הג'יפתון", הוא משחזר. "היה לי רגע של שמחה אדירה, וחשבתי 'זהו, עשינו את זה' - אבל העסק עוד לא נגמר. המשכנו להתקדם לכיוון החוף, וכשהגענו למרחק של כמה מאות מטרים צפונית למזח של אי קטן, ראינו לפתע ספינת טורפדו מצרית.

"נוצרה לנו בעיה רצינית. לא הצלחנו להידבק לחוף, משום שהיה שם ריף, שעלול היה לחתוך לנו את הסירה. נאלצנו לעצור באמצע המים, בהרגשה שאנחנו חשופים לגמרי, והבנו שאנחנו בברוך רציני. בזמן שהתקדמנו בזחילה לנקודת הטבילה, הספינה המצרית עשתה סימנים כאילו היא גילתה אותנו, והתחילה להפליג לכיווננו. החלטנו לא להגיב עד שלא נראה סימן ברור שהכלי זיהה אותנו, כמו פתיחת זרקור או פתיחה באש. בינתיים, החלטתי לדדות לכיוון האי הקטן - אמרתי לעצמי שאם ניכנס לתחום של הריף, הכלי המצרי לא יוכל לעלות עלינו.

"הכלי המשיך להשתרך אחרינו, ולא ברור לי עד היום מה קרה שם. כנראה שהוא גילה אותנו אבל היסס, כי הוא זגזג אחרינו ולא עשה כלום. בשלב מסוים הטורפדו פנה פתאום - והסתלק. הסתכלתי על השעון, הסתכלתי על גדי קרול, ונאלצתי לקבל החלטה. המשכתי לנקודת הטבילה, ושם קיבלתי את ההחלטה הסופית. מצד אחד, עמדנו עם רבע מיכל דלק והיינו שעה אחרי הזמן האחרון לביצוע. מצד שני, חששתי לא לבצע את המשימה ולהמשיך את חוסר ההצלחה של היחידה מששת הימים. החלטתי לוותר - ולחזור לשארם.

"כולם שתקו שתיקה מוחלטת, אבל קיבלו את החלטתי. חזרתי בלב כבד מאוד, אבל גם הדגשתי לעצמי שאני לא מוכן לבצע פעולה שיש בה סבירות שכולם ייהרגו. בסופו של דבר, על אף שלפני המשימה נתנו לנו הרגשה שאם נגיע ליעד ולא נבצע את שהוטל עלינו, לא נחזור לשם בשנית, מפקד חיל הים נתן לנו הזדמנות נוספת והודיע שדווקא נחזור. ירדה לי אבן ענקית מהלב.

"כעבור יומיים, ב-11 באוקטובר, יצאנו משארם לפי אותו התכנון. הפלגנו דרומה, הפעם לנקודה שנמצאת 12 מייל ימי מזרחית לקצה הצפוני של הג'יפתון. הגענו עם אור אחרון, ביצענו וידוא לניווט, והמשכנו עד החוף. חתכנו את המיצר לאורכו, עד שהגענו לנקודת הטבילה בחוף המצרי. גדי קרול, בן זוגו וזוג נוסף ירדו למים. לרוע המזל, הם פספסו מעט בניווט שלהם, ועברו את המעגן דרומה. הם זיהו את הפספוס, חזרו צפונה והגיעו אל מעגן של סירות דיג, ממנו עשו תצפית על שני הסטי"לים במעגן. גדי חילק את המטרות לפי תכנון מראש, והם ירדו לעומק. החלטנו שאנחנו לא מדברים בכלל בקשר מטעמי בטיחות, ושהדיווח היחיד שיישמע יהיה כשהצוללים יעלו מעל פני המים ויהיה צורך לחלץ אותם.

"ישבנו בסירות, קיפלנו את המנועים, והיינו במצב של הגנה עם הרגשה שאנחנו מאוד חשופים. במחנה הצבא המצרי הייתה פעילות רבה, והם לא הבחינו בנו. הצוללים היו צריכים לחזור מקסימום בשעה 22:30, והשעון כבר הראה 1:30. ב-2:30, כוח גדול של סירות מצריות הגיע מצפון אל המעגן, לאחר פשיטה כושלת על שארם. החבר'ה שלנו עדיין לא חזרו.

"רק עם אור ראשון, גדי ובן זוגו עלו מעל פני המים והודיעו בקשר. כמה דקות לאחר כן, גם הזוג השני עלה. אבל התחיל להיות אור ולא רציתי לענות להם בקשר, כדי שהמצרים לא יגלו אותי. הם החזיקו נצנץ, ולנו הייתה משקפת מיוחדת שבעזרתה ראינו את ההבהוב הזה. הסתכלתי עליהם וראיתי שאין התקדמות, אז החלטתי להיכנס לאזור המעגן ולאסוף אותם. בהתנעת הסירות שעמדו כל הלילה דוממות, נכנסנו לחרדות שעוד רגע מגלים אותנו.

"הפעלנו את המנועים, ומנוע אחד לא נדלק טוב. יצאנו עם הסירות לאסוף אותם - הם היו קרובים זה לזה ונמצאו מול המזח המצרי. הגענו אליהם, ומצאנו אותם באפיסת כוחות. בינתיים, התחילו לירות עלינו מהמזח במקלע 0.5 מ"מ. ביקשתי סיוע התקפי, אבל הודיעו לנו שמטוס קרב לא ייכנס לאזור. אז החלטתי להטביע את סירת הגומי עם המנוע הצולע, כדי שהיא לא תיפול בידיים של המצרים. העברנו את כל תכולתה לשתי הסירות שלנו, והסתלקנו משם. בשארם קיבלו אותנו בשמחה גדולה, על אף שבדיעבד התברר שהצוללים הצליחו להדביק מוקש רק לסטי"ל אחד - שנפגע אך לא טבע. אבל מבחינתנו, זה כבר היה באמת ניצחון".

  

נקמה בסוף המלחמה

למרות המבצע להטבעת ספינות הטילים המצריות, נותר במעגן ע'רדקה סטי"ל איתן - שכלל לא נפגע בפעולה. לפי השמועה, היה זה דווקא אותו סטי"ל מצרי ידוע לשמצה שטיבע את המשחתת אח"י אילת שש שנים קודם לכן. פרט זה, מספר מרק, הלהיט ככל הנראה את דמם של המפקדים, שהתעקשו לנקום בספינה עם מבצעי "מגבית 15" ו"מגבית 16".

"בפעולה השלישית, שהתרחשה בלילה שבין ה-18 ל-19 בחודש, פעלנו עם דגמים ראשונים של סירות 'נפיץ' חדשות", משחזר מרק. "גדי שפי הגיע להיות מפקד הפעולה, ואני הייתי הנווט. המפעיל של אחת הסירות, ידידיה יערי - לימים מפקד חיל הים - לא פגע במטרה, והסירה השנייה, בהפעלתו של יאיר מיכאלי, פגעה קרוב לרציף, אבל המטען לא התפוצץ.

"הסטי"ל עדיין נשאר עומד, ומפקד הזירה זאב אלמוג לחץ ולחץ, ורק בלילה האחרון של המלחמה, בין 21 ל-22 באוקטובר, יצאה פעולה שבה שטו שלוש סנוניות למעגן. שני לוחמים ירו מטולי לאו לעבר הסטי"ל, והצליחו להטביע אותו".



attachment 8.5.09-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה