"אני לא מאמין בקושי רגשי. ברגע שיש לחימה אין דבר כזה. כשנסיים להילחם, יהיה זמן לדיבורים ולבכי"

אתר הגבורה, במחנה 10.7.09
אנטון סיומין

אנטון סיומין


סגן אנטון סיומין, שחזר לרצועה לאחר שנפצע על מנת להחליף מ"מ פצוע מגדוד 890, מאמין רק בלהמשיך קדימה



ההיכרות הראשונה של סגן אנטון סיומין עם שדה הקרב לא התרחשה ברצועת עזה בינואר האחרון. סיומין, רק בן 24, כבר הספיק להיפצע במהלך שירותו הצבאי שלוש פעמים. על השתתפותו בקרב בבינת ג'בל, במלחמת לבנון השנייה, הוענק לו עיטור העוז. אז, היה סיומין מ"מ צעיר בפלוגת החוד של גדוד 890, שסרק, יחד עם חייליו, בית בעיירה הלבנונית. חוליית מחבלים המתינה באחד החדרים הפנימיים. כשהחלו חילופי האש, הבין סיומין כי אחד ממפקדי הכיתות של מחלקתו, סמ"ר מלקו אמבאו, נעדר. הוא הסיק כי נפצע ונשאר בחדר שטוהר. תחת אש הוא זחל לחדר הפנימי שהיה אפוף עשן, גישש בידיו עד שמצא את גופתו של המ"כ ונשא אותה החוצה. רק אז המשיך בטיהור הבית. בחדר האחרון, אליו נכנס לבדו, זיהה מחבל. סיומין והמחבל ירו זה בזה מטווח קצר מאוד. המחבל נפגע. סיומין נפצע בפניו, בכתפו ובאצבעות ידיו. על אף פציעתו באורח בינוני המשיך לפקד על חייליו עד לחילוץ כל הלוחמים מתוך המבנה.

ארבע שנים לפני ההיתקלות ההיא, עלה סיומין לארץ ממזרח אירופה. כשהתגייס, למד עברית במחו"ה אלון. משם המשיך לגיבוש בצנחנים. בסוף האימון המתקדם נפצע בתאונת אימונים במהלך צניחה, עבר ניתוח ושוחרר מהצבא. כעבור ארבעה חודשים, עם פלטינה ברגל, התנדב לצה"ל. "היה לי חשוב לחזור", הוא משחזר. "עוד לא עשיתי את שלי באותו זמן. היו לי תכנונים וחלומות להמשיך ולהתקדם. רציתי לתת. אני חושב שעד אז עוד לא נתתי שום דבר".

סיומין יצא לקורס מ"כים ולקורס קצינים, מילא תפקיד מ"מ בני"שים בפלוגת המסלול בגדוד, והפך למ"מ בפלוגה הוותיקה. כמה חודשים אחר-כך פרצה מלחמת לבנון השנייה, וסיומין נפצע. לאחר שהחלים מפציעתו, מילא תפקידי סמ"פ בבא"ח ובפלוגה הוותיקה, ומשם המשיך ללימודי תואר ראשון במלט"ק.

"כשהתחיל המבצע בעזה, ביקשתי להצטרף", הוא משחזר היום. "הרגשתי שאני צריך להיות שם, ולא בלימודים. הצטרפתי לגדוד במהלך סוף השבוע, קיבלתי אישור מהמפקד שלי ומהמג"ד ונכנסתי לרצועה כחלק מחפ"ק הסמג"ד". שבוע לאחר הכניסה, באחת ההתקפות הליליות, התפוצץ לידו רימון, והוא נפצע מרסיס ברגל. "יצאתי מהרצועה  ועברתי ניתוח קטן", הוא מספר, "יומיים בבית".

יש איזושהי דפיקה

בעת שנח בבית, הרחק מהרצועה, שמע סיומין על פציעתו הקשה של סג"ם אהרון קרוב, גם הוא מ"מ בפלוגה. נוסף לזה, הוא ידע שמ"מ נוסף מהפלוגה נפצע. "לא ממש הכרתי את אהרון", הוא מספר, "אבל שמעתי את הסיפור שלו. את המ"מ השני ראיתי נפצע במגנן, מאש כוחותינו, מצרור מא"ג, עוד לפני שנפצעתי בעצמי. את אהרון הכרתי רק מסיפורים". סיפורו של המ"מ שיצא מהרצועה כדי להתחתן, חזר פנימה ונפצע קשה, כבש את עמודי החדשות. "מוזר לחשוב על זה עכשיו", משחזר סיומין, "אבל אני זוכר שדווקא צחקנו עליו כשהיינו בפנים, שהוא יוצא להתחתן וחוזר".

הסיפור על הקצין הצעיר שנפצע לא הרפה מסיומין. כששמע את ההודעה הבין שמקומו כמחליף בפלוגה שכבר איבדה שני מ"מים. "בלי לבזבז זמן דיברתי עם המפקדים שלי במכללה ועם המג"ד, וביקשתי, למרות הפציעה, לחזור".


אז בעצם חזרת פצוע לרצועה. זה קצת משוגע, לא?

"יכול להיות", הוא צוחק. "זה לא שלא עובר בראש שמתישהו המזל עלול להיגמר, אבל כבר הייתי יחסית בסדר אחרי הניתוח. אין ספק שיש לי איזו דפיקה. אבל זה לא שהתייצבתי חזרה כי אני נהנה מזה, אלא פשוט כי אני מאמין במה שאני עושה. צלעתי קצת, אבל הייתי בסדר. המפקדים ביררו ובסוף המג"ד החזיר לי תשובה, שאם אני בסדר, אני יכול לחזור".

יום למחרת ירד דרומה והחליף את המ"מ הראשון שנפצע. את רוב הסגל הכיר. החיילים ידעו במי מדובר - סיומין הרצה להם אודות קורותיו במלחמת לבנון השנייה לפני תחילת המבצע. "זה לא שהיה צריך להחזיק את החיילים שלא יישברו, אבל ברור שהמצב לא היה פשוט, כי שני מ"מים נפצעו: אחד מירי דו"ץ ואהרון קרוב באירוע קשה. הם עברו שם אירועים מטלטלים, וגם אי-אפשר לשכוח שהם במסלול, חיילים צעירים בסך הכל. כשהגעתי, אמרתי 'וואו, איך נתנו לפלוגת מסלול כאלה משימות?' זה נראה לי אז לא הגיוני. אבל האמינו בהם, סמכו עליהם, על המ"פ ועל המפקדים, וזה הוכיח את עצמו. יש מחיר ללחימה וצריך להיות מוכנים לקראתו - חיילים ומפקדים עלולים להיפגע. אין מה לעשות, כאלה החיים כאן. אני לא מאמין בקושי רגשי. ברגע שיש לחימה אין דבר כזה. או שעובדים או שלא. וכשעובדים אין רגש ואין קושי. כשנסיים, יהיה זמן לדיבורים ובכי".

לו עצמו, הוא אומר, המעבר המהיר מהלימודים, לעזה, לניתוח וחזרה לרצועה, לא היה קשה מדי. "הייתי שם עם הגדוד שלי, עם אנשים שאני אוהב ושאוהבים אותי. אבל ברור שלהיכנס בפעם השנייה ללחימה אחרי שקרה כבר משהו זה אחרת. זה קצת יותר מפחיד, ומי שיגיד שהוא לא מפחד לא אומר את האמת. כולם מפחדים, השאלה מה עושים עם זה. מסתכלים על דברים קצת אחרת, אולי נזהרים יותר. האירועים מלמדים אותנו הרבה. לפעמים עושים דברים בטיפשות, בגלל יתר רצון ומוטיבציה, ולא שמים דגש על הדברים הקטנים שיכולים להשפיע. כשקורה משהו, לומדים. לא נהיים פחדנים אלא זהירים. כולנו מאוד האמנו במבצע הזה", הוא מסביר. "הוא התנהל באופן מאוד מסודר ורציני, כפי שרצינו לראות. מה שהיה חסר לנו בלבנון. הרבה תיקונים היו שם".

כשנגמר המבצע נפרד סיומין מהחיילים. הם עוד נותרו על הגדר, הוא חזר כבר באותו הערב ללימודים. "אספתי אותם, עשיתי להם שיחה קצרה, אמרתי להם תודה. אמרתי מה שאני חושב עליהם, על הדברים שראיתי. אני מקווה שהצלחתי ללמד אותם קצת ולעזור להם במה שאני יכול".

משם המשיך במסלולו. "יש לי עוד שנה בלימודים", הוא מספר, "נקווה שהפעם אוכל לסיים אותם". אחר-כך יקבל פלוגה בבא"ח צנחנים, אם לא יפרוץ מבצע נוסף כמובן.

"דברים קורים, ומה שקורה צריך לקרות. איך שאהרון התאושש למשל, זה נס. אי-אפשר להסביר את זה. אחרי המבצע ביקרתי אותו כשהיה ללא הכרה, ודיברתי עם הוריו. וגם לגביי, אם אני עוד פה כנראה שעוד אומרים לי שאני צריך לחיות. אז אני חי. אני לא דתי - הבני"שים שפיקדתי עליהם ניסו אמנם לקלקל אותי", הוא צוחק, "אבל לא הצליחו. בכל זאת יש כמה דברים שאני מאמין בהם".



attachment ׳׳ ׳˜׳•׳Ÿ ׳¡׳™׳•׳ž׳™׳Ÿ 10.7.09-s.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה