כל עוד שורקים לידך כדורים ויש אדרנלין, אתה לא מרגיש כלום
לאל"ם (מיל') יעקב רשף יש הודעה: על אף התהילה לה זכו מבצעי החילוץ המוסק במלחמת לבנון השנייה, זכות הראשונים עליהם שייכת דווקא לקודמתה, מלחמת "שלום הגליל". "מלחמת לבנון הראשונה התאפיינה במבצעי חילוץ נועזים של חיל האוויר מהקו הראשון, מכיוון שלא הייתה אפשרות לחלץ דרך היבשה", מסביר רשף, שכיהן אז כמפקד טייסת ציפורי המדבר, בגלגולה כטייסת מסוקי אנפה. "לכן, נוצרה מציאות שבה מסוקים פינו פצועים מראש החץ, וחילוצים רבים היו מלווים בירי מצד האויב וברמת סיכון גבוהה".
27 שנים כבר חלפו, אבל רשף לא שכח את ימי הקרבות ההם. "השבוע הראשון למלחמה היה אינטנסיבי מאוד, וצה"ל הגיע עד כביש ביירות–דמשק", הוא מספר. "במהלך השבוע הזה היו לטייסת כ–100 גיחות, שבהן פינינו משהו כמו 450 פצועים. את חלקם הגדול גם הצלנו. הטייסת הפגינה שבוע לחימה טוב מאוד, ובנוסף לצל"ש שלי, גם הטייסים בן ציון בכר ז"ל ומנחם משען קיבלו צל"ש, לאחר שחילצו פצועים דרומית לבופור בלילה הראשון. עם זאת, ביום הראשון נפל מסוק מהטייסת וכעבור שבועיים נפל מסוק נוסף. האובדן של שני מסוקים מתוך ה–25 שהיו בטייסת, יצר תחושה קשה. אמנם מטרות המלחמה הושגו, וצה"ל וחיל האוויר עשו עבודה טובה, אבל עדיין, כשמאבדים טייסים זה קשה. שום ניצחון צבאי לא ממתיק את זה".
ובאמת, מלחמה אינה עסק מתוק - ויעיד על כך האירוע בעקבותיו קיבל הטייס הוותיק את הצל"ש: ב–6 ביוני 1982, בליל הלחימה הראשון של מבצע "שלום הגליל" הוזנק רשף, אז בדרגת סא"ל, למשימת פינוי פצועים שבמהלכה נתקל בקשיי מזג אוויר ובירי מהקרקע. למרות התנאים הקשים במיוחד, הוא הפגין תושייה, דבקות במטרה ורמה מקצועית גבוהה, והצליח להגיע אל הכוח ולפנות את הפצועים בהצלחה. על כך הוענק לו צל"ש מפקד חיל האוויר.
ברווז בשמי המלחמה
בצהרי יום שבת, 6 ביוני 1982, התבשר רשף, אז מפקדה הטרי של טייסת ציפורי המדבר, על המבצע שיהפוך בהמשך למלחמה. למגינת לבו, באותה העת הוא הכיר את מסוק האנפה רק בצורה בסיסית, את החיילים הסדירים היכרות שטחית, ואת המילואימניקים כמעט שלא. "כשהתחילה מלחמת של"ג היינו בבסיס חצרים, והטייסת קיבלה משימה להוציא 12 מסוקים לבסיס מחניים למשימות של פינוי נפגעים, ולשלוח עוד שמונה מסוקים לבסיס ברמת דוד למשימות של לוחמה אלקטרונית. התחלנו את המלחמה בפיזור מאוד לא נוח מבחינה פיקודית. הצעד הראשון היה לארגן את הכוחות ולהציב מפקד לכל כוח. אני, באופן טבעי, לקחתי פיקוד על קבוצת המסוקים הגדולה במחניים.
"כבר בשעות אחר הצהריים של אותו יום שבת נכנסו ללבנון כוחות שריון ורגלים, וקצת לפני החשכה התחילו להגיע משימות פינוי נפגעים. הכוחות הקרקעיים הראשונים שנכנסו נפגעו, אז יצאנו לחלץ אותם, וכבר באותו ערב נפל לנו מסוק וחמישה חיילים נהרגו. זו הייתה בשורה קשה מאוד לטייסת, ובייחוד לי כמפקד חדש. החלטתי לבצע הפוגה במשימות, ובמהלכה חשבנו איך לבצע טוב יותר את מה שאנחנו עושים.
"בחצות שוב התחילו להגיע אלינו המשימות. בלי לחשוב פעמיים, לקחתי את הראשונה שבהן: פינוי נפגעים מהכפר תיבנית, מעט צפונית לבופור ולנהר הליטאני. קיבלנו את המשימה, ואמרו לנו שיש בכוח פצועים קשה שצריך לחלץ בהקדם. הצרה הייתה שבאותו זמן הבופור עוד לא נכבש, ולעומת מסוק ה'בלק הוק', בו משתמשת הטייסת היום, האנפה היה מסוק אזרחי שכל נק"ל (נשק קל - ט"ז) יכול היה להפיל. למעשה, בגלל שהוא היה כל–כך פגיע, הוא היה מעין ברווז משייט בשמי המלחמה.
"המראנו והחלטנו לטוס בקו ישר עד מארג' עיון, ומשם כעשרה קילומטרים בקו אווירי לתיבנית. המסוקים שלנו היו בלי מערכות ג'י–פי–אס, אז פשוט טסנו וניווטנו באמצעות מפה. אבל מה, גם למארג' עיון לא היה פשוט להגיע, כי כל האזור היה מכוסה עננים נמוכים והייתה בעיה לחדור דרכם. בעיה אחרת שהתעוררה הייתה איך לנווט מעל לעננים כשלא רואים את הקרקע. אז החלטנו שנטוס מעל העננים, וכשנגיע מעל מארג' עיון ננמיך מתחתיהם, כי האור של הכפר חדר אותם ואפשר זאת.
"הנמכנו באטיות מעל מארג' עיון ונכנסנו בתפר שבין העננים והקרקע. כיוון שבאזור ההוא זרם נהר הליטאני, כל העמק היה יחסית נוח ואפשר היה להנמיך. אבל איך שחצינו את הליטאני, רמת נבטייה התחילה לעלות ולהתקרב לעננים והם התחילו לסגור עלינו. טסנו לאט מאוד והגענו לנקודה. לא ראינו אף אחד. קראנו לכוח בקשר ושאלנו אותו אם הוא שומע שאנחנו מעליו. הוא ענה שהוא לא שומע שום דבר. מוזר מאוד. התחלנו לבדוק אם נסחפנו ימינה או שמאלה בטעות, אבל הכוח טען שאנחנו לא באזור שלו. חשבנו שטעינו בניווט, אז חזרנו למארג' עיון. שוב הנמכנו מתחת לעננים, לקחנו כיוון וזמן, הגענו לנ"צ שקיבלנו, ושוב לא ראינו אף אחד. פונים ימינה, פונים שמאלה, ואז אמרתי: 'טוב, אין ברירה, אולי הכוחות התקדמו קדימה והנ"צ לא מתאים. אנחנו מתקדמים קדימה'.
"המשכנו לאורך הציר לכיוון מערב, ולפתע המכונאי המוטס שישב בצד עם המא"ג, דיווח שיורים עלינו. הוא זיהה רשפים של נק"ל ומקלעים מהקרקע. אמרתי לו: 'תירה לכיוון הרשפים ותוריד את הראש - אנחנו נוסעים מפה'. הבעיה הייתה שהייתי חייב לטוס לאט מאוד כי הקרקע והעננים היו מאוד קרובים: אם תטוס מהר מדי ותעלה מעל העננים זה אבוד כי אז צריך לחזור אחורה ולהתחיל את הסריקה מחדש. מצד שני, כשאתה טס לאט, קל מאוד לפגוע בך".
הטובים מול הרעים
המצב בשטח השאיר את הדופק של רשף גבוה מאוד. על הכף עמד גורל הפצועים שהמתינו אי־שם לחילוץ, ומחיר אי–מציאתם עלול היה להיות מסוכן - להם ולצוות המסוק. "זו הייתה דילמה", מודה רשף, "מלמטה יורים עלינו, אנחנו מתקדמים, מדי פעם משיבים אש והכוח לא שומע. מצד אחד, הם נמצאים איפשהו בתא השטח הזה ואתה צריך להגיע אליהם, אבל מצד שני, כשאתה מתקדם קדימה אתה כבר לא יודע איפה נמצאים כוחותינו ואיפה לא כוחותינו - איפה הטובים ואיפה הרעים. הדילמה הנוספת הייתה כמה אני מוכן לסכן חמישה אנשים. מבחינתי אין דילמה, אני יושב על ההגאים, אני מרגיש שאני שולט במצב, אבל אני סוחב איתי עוד ארבעה אנשים: רופא, חובש, מכונאי מוטס וטייס משנה. אני אמנם לוקח איתי את כולם בחבילה הזאת של הרצון לבצע את המשימה, אבל מתי עוצרים בעצם?
"המשכנו במהירות אטית מערבה, בלי לדעת בדיוק איפה קו הכוחות. אני זוכר שחציתי איזושהי גבעה, ואז לפתע ראיתי את הסימון של הכוח. הכוח סימן לנו עם ארבעה פנסים ודיווח שהוא שומע אותי. אי–אפשר לתאר איזו אנחת רווחה זו הייתה. נחתנו בנקודה, שהייתה במרחק של כשני קילומטרים מערבה לנ"צ. זה אמנם לא כל–כך רחוק למסוק, אבל במתח שהיה שם ובקצב הטיסה ההוא, אלה היו דקות טיסה ארוכות במתח גבוה.
"כשנחתנו, העמסנו את ששת הפצועים הקשים ביותר, ורגע לפני שהמראנו, מפקד הכוח אמר לי שיש לו פצועים נוספים וביקש שנחזור. הבטחתי לו שכך יהיה. מהר מאוד המראנו, חצינו את העננים, וטסנו לצפת. תוך כדי הטיסה דיווחתי למוצב השליטה של חיל האוויר בצפון שיש עוד פצועים לכוח ושצריך לחזור, אבל התעקשתי שאני אחזור, כי אף אחד אחר לא ימצא אותם.
"הגענו לצפת, הורדנו את הפצועים וטסנו למחניים לתדלק. במחניים התחלפו הרופא והחובש, ויצאנו שוב לדרך. עשינו בדיוק את אותה הדרך: מארג' עיון, מנמיכים מתחת לעננים, נכנסים לאותו מקום, חוברים לכוח ומעמיסים עוד פצועים. החיילים היו מאושרים שהגענו אליהם, ואני הייתי מאושר שקיימתי את ההבטחה שלי. פינינו את יתר הפצועים לצפת, ורק עם אור ראשון, בשעה 05:00 בבוקר, חזרנו למחניים, לאחר השלמת המשימה.
"האמת, הכניסה ללבנון בפעם השנייה הייתה החלטה שנבעה מהתחושה שאני כבר מכיר את השטח והסיכון, ולכן אני לא אשלח טייס שלא מכיר, כשאני יכול לעשות את זה בזמן הכי קצר. זו הייתה החלטה מתבקשת, ולי זה היה טריוויאלי שאני נכנס. בדיעבד, היינו מאוד לחוצים לסיים את החילוץ לפני אור ראשון, כדי שהמסוק לא ייחשף. מה שכן, למרות שטסנו כל הלילה לא היינו עייפים כלל, כי כל עוד שורקים לידך כדורים ויש אדרנלין, אתה לא מרגיש כלום. רק אחרי שאתה גומר את הכל אתה מרגיש עייף באמת.
"מלבד זאת, לאורך כל הדרך היה חשש גדול שניפגע, בייחוד בגלל שטסנו במסוק לא ממוגן. מצד שני, ידענו שבקצה הדרך יש פצועים שצריך לחלץ: אין להם איך לחזור אחורה, ובמעשיך אתה בעצם חורץ את גורלם. לכן גם המשימה מצדיקה את הסיכון לחייך. זה לא משהו סתמי. אתה, כמפקד מסוק, צריך להחליט האם אתה עובר את הלימיט או לא עובר את הלימיט. נכון, ההחלטה היא בהתאם לעוצמת הסיכון, עוצמת האש, לכמה אתה נפגע, לשאלה האם אתה יכול להמשיך או שאתה חייב לחזור, אבל בסוף, ההחלטה היא בידיך. אתה, כמפקד המסוק, צריך להחליט במקום - אף אחד אחר לא יכול לשקול על מאזניים במקומך את כבדות המשימה ביחס לכבדות הסיכון. היום אני יכול לומר שההחלטה באותו לילה להמשיך לתוך לבנון הייתה מסוג ההחלטות שאתה מקבל ברגעים ספורים, והן משליכות לאחר מכן על חיים שלמים".
לדף הצל"ש