חשבתי: "רגע, המ"מ האלוהי שלי נפצע? לא יכול להיות"

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 5.2.10
צנחנים בלבנון

צנחנים בלבנון


סגן (מיל') מנחם פקמן (רב"ט בעת הארוע) חילץ כחייל צעיר את מפקדו ואת חבריו מלב שדה מוקשים בלבנון במארס 1983 # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד עוצבת האש



הליכה בשדה מוקשים היא כמו ניהול מערכת יחסים ארוכה ואטית במיוחד: תחילה מגששים בעדינות, בוחנים פסע פה, צעד שם, נזהרים שלא למעוד. בהמשך, למראה האופק, החשש מפני פיצוץ מתרכך. אך דווקא אז, כשהכול הרמוני ושלו, מבינים עד כמה המצב נפיץ. בשניות, העניינים עלולים לבעור, להתמלא בצעקות. קשה לשרוד את המצב הזה, אך למי שמצליח - בשדה מוקשים כמו במערכת יחסים - מגיע צל"ש.

ב–22 במארס 1983 יצא כוח מגדוד 890 של חטיבת הצנחנים לפעולה שהתבררה במהרה כנפיצה במיוחד. במהלך סיור לפתיחת ציר החליט מפקד המחלקה לכבוש מבנה שנקרה בדרכו, ובדרך אליו נקלע הכוח לשדה מוקשים. המ"מ והקשר נפצעו, וסגן (מיל') מנחם פקמן, אז חובש בדרגת רב"ט, זינק לטפל בשניהם ובחייל נוסף שנפגע. למקום הוזעקו כוחות נוספים, ולאחר שעוד מ"מ נפגע, מיהר פקמן יחד עם המ"פ לחלץ את הפצועים משדה המוקשים, בעודם נושאים אותם בידיהם. במעשיו אלה גילה אומץ לב, קור רוח ותושייה למופת - ובעקבותיהם הוענק לו צל"ש מפקד עוצבת האש.

 

כמו צבים הפוכים

פקמן הצעיר הגיע ללבנון כשהמלחמה כבר הראתה סימני התבגרות. "התגייסתי לצנחנים באוגוסט 1982, באמצע מלחמת שלום הגליל, כך שלמעשה לאורך כל המלחמה היינו בטירונות", הוא מספר. "לקראת סוף הטירונות הוציאו אותי לקורס חובשים, שם סיימתי בהצטיינות ואפילו רצו שאשאר להדרכה, אבל כמובן שסירבתי. באופן טבעי, הדבר הראשון שרציתי, כיאה לחייל צעיר, הוא לעלות מיד ללבנון ולחפש את האקשן. ובאמת, בתום טירונות של חצי שנה, שכללה שלושה חודשי אימון בסיסי ושלושה חודשי אימון מתקדם, הצטרפנו כפלוגה צעירה לגדוד 890 של הצנחנים, בפיקודו של משה (בוגי) יעלון.

"נחתנו היישר בלב לבנון וחיכינו לזה בכליון עיניים. היינו אנשים צעירים מלאי מרץ ומוטיבציה, ושאפנו סוף–סוף להשתלב בלחימה אמיתית. זה היה חודש מארס, סוף החורף, ובמילים אחרות: שיא הבוץ הלבנוני, תרתי־משמע. הגדוד שלי מוקם בגזרה המרכזית, על רכס הרי השוף, מרחק כמה קילומטרים דרומית–מזרחית לכביש ביירות–דמשק. הגענו ישר למוצב המחלקתי ומיד התחלנו לטעום את לבנון: קור, פטרולים, תצפיות והרבה, הרבה בוץ. לא הספקנו להתאקלם, וכבר בשבוע הראשון שלנו שם התרחש האירוע.

"היינו בפתיחת ציר חדש: המחלקה שלי, מחלקה 2, נעה על הציר באופן רגלי כשמאחורינו, במרחק 200- 100 מטר, נסע החפ"ק הגדודי בו שהו המג"ד בוגי והקשר שלו. אני זוכר היטב שזו הייתה הליכה על ציר מאוד בוצי, ולמעשה ירד גשם כל הזמן. מאוד לא התחשק לנו לצאת במזג האוויר ההוא, אבל היינו חפ"שים, אז מי שאל אותנו בכלל? בסך הכול די התרגשנו: זו הייתה הפעם הראשונה שפתחנו ציר בלבנון והיו שם נופים יפהפיים, כל הירוק כוסה בלבן - כמעט כמו בשווייץ.

"אני הייתי החובש בכוח, וסחבתי על הגב את הפק"ל שלי, שלמעשה היה חבילה גדולה מאוד שהכבידה על הכתפיים. התקדמנו, ופתאום המ"מ זיהה מצד שמאל בית נטוש שעמד בתוך השדה מתחתינו, והחליט לעשות תרגולת 'פתיחת בית'. בעיקרון, התרגולת בנויה מזה ששמים רתק רחוק עם כלים כבדים כמו מא"ג, רתק קרוב וכוח מסתער. אני ועוד בחור שנשא סנדלי חבלה על הגב (ספוגים גדולים הנקשרים לנעל כמו סנדלים, ומפזרים את משקל הגוף על האדמה על מנת לא להפעיל מוקשים - ט"ז), נבחרנו להיות ברתק הקרוב, והמ"מ והקשר שלו עברו את הטראסה והתחילו לרדת לעבר המבנה.

"היינו שפוכים מההליכה הארוכה שקדמה לרתק, וכמו חיילים טובים, הסתכלנו עם העיניים לשמים: שכבנו על הגב כמו צבים הפוכים, הכול פסטורלי, שקט, רגוע, אין אויב, אין אף אחד ואין שום מקום שמאחוריו אויב יכול אפילו להסתתר. בינינו לבין עצמנו גם לא הבנו בכלל למה המ"מ הולך לבדוק את הבית הזה. זו הייתה סתם חתיכת בית ריק. מצד שני, הוא היה מ"מ צעיר ונלהב, כך שכנראה הוא רצה פשוט לתרגל אותנו.

"לפתע שמענו פיצוץ חזק מאוד. התחילו צרחות כאב, ומיד זינקתי מהמקום. ראיתי רגל קטועה. המ"מ והקשר שכבו פצועים 400-300 מטר מאיתנו במורד הטראסה - מרחק של כחמישה מטרים מפתח הבית - וצרחו את נשמתם. אני, בתור חובש, מיד קמתי לעזור ולידי רץ בחור נוסף. שנינו התחלנו לרוץ בטירוף לעבר המבנה כדי לחלץ אותם, כשברקע שמעתי צעקה: 'היזהרו, מוקשים'.

"בבת אחת כולם פתחו במכת אש כדי לאבטח אותנו. שנינו רצים אל הכוח, קופצים בשיא המהירות מעל הטראסה - ופתאום 'בום'. זה שהיה לידי עלה על מוקש. רגע אחד הוא רץ לידי - וברגע הבא הוא מתרומם באוויר ונעלם. המשכתי לרוץ למ"מ ולקשר. הגעתי ומיד זיהיתי את סוג הפציעות שלהם. בשלב הזה הכול כבר עובד על אוטומט ואין הרבה פילוסופיה מאחורי הדברים - זה לרוץ ולבצע במינימום זמן את מה שהכשירו אותך.

"תוך 40 שניות שמתי לשניהם חוסמי עורקים ב'נו–טיים', אבל זה היה החלק הקל, הטכני. החלק הקשה היה לראות את המ"מ שלי צורח לידי ובוכה, כשכל העין שלו מלאה בדם, כנראה מאיזה ריקושט. הוא התפתל מכאבים ואני זוכר שהסתכלתי עליו ולא הצלחתי להבין שזה הוא. שאלתי את עצמי: 'רגע, זה המ"מ האלוהי שלי? הרי הוא אלוהים, אז איך הוא צורח פה? זה לא יכול להיות'. רק לפני שבוע גמרנו טירונות ופתאום אני רואה את המפקד שלי מרוסק. הסתכלתי אחורה ולפתע זיהיתי פצוע שלישי: החייל שרץ לידי. רצתי אליו בזריזות וביצעתי גם לו חבישה. כעבור כמה דקות, המצב היה כזה: שלושה שוכבים בלב שדה מוקשים וצורחים מכאבים, אף אחד לא זז מילימטר ואני תקוע באמצע בין כולם".

 

הרגעתי, ליטפתי, ניקיתי

ואז הגיע הרמטכ"ל בפוטנציה, והמג"ד בקדנציה, רא"ל (מיל') משה (בוגי) יעלון, כדי לעשות מעט סדר בבלגן. "בוגי הגיע והצטרף לחילוץ", נזכר פקמן. "הוא רץ על הציר שמעל לשדה המוקשים, והמרחק בינינו היה בערך 200 מטר בקו אווירי, ששפעו מוקשים. נוצר מצב שבפועל אני מנהל את האירוע כי בתוך שדה המוקשים לא היה אף אחד אחר מלבדי. לכן נדרשתי להתחיל להרגיע את הפצועים: כשהם צרחו מכאבים נתתי מורפיום, הרגעתי אותם, ליטפתי אותם, ניקיתי להם את הפנים. עד כמה שלא נעים לתאר את המצב שלהם, אלה היו החברים והמפקד שלי. בינתיים בוגי קרא לחילוץ הפלוגתי ולאורך הציר הגיעו שני נגמ"שים: אחד של הפלוגה ואחד של התאג"ד.

"מהנגמ"שים יצאו המ"פ ומ"מ 1 שהיוו את כוח החילוץ. המ"פ הוביל והתחיל לנוע עם דקר. הם זזו לאט. המ"פ הלך ראשון והמ"מ אחריו. איפה שהמ"פ דרך, שם גם המ"מ דרך. אחרי כמה מטרים בודדים, המ"מ לפתע החליק מהבוץ על גל אבנים, נפל על הטראסה והפעיל עם היד מוקש אחד ועם הרגל מוקש שני. היד והרגל נקטעו לו במקום. איך ששמעתי את הפיצוץ זרקתי שני פק"לים על האדמה, דרכתי עליהם, נתתי זינוק והגעתי אל המ"מ ששכב במרחק עשרה מטרים ממני. מיד טיפלתי לו ביד וברגל. הוא איבד המון דם והוא היה קרוב למוות. הוא היה בהלם ובאפתיה, וכבר התחיל לאבד את זה. הזמינו מסוק של 669, אבל לקח לו כמעט שעה להגיע.

"בינתיים המ"פ ואני התחלנו לחלק את העבודה. יצרנו עם הדקר של המ"פ שביל מהשטח הממוקש ישירות לציר. מהנגמ"שים שהיו על הציר זרקו לנו סנדלי חבלה. נעלנו אותם וצעדנו איתם כל הדרך חזרה לשטח הממוקש כדי לחלץ את הפצועים החוצה. היה לנו את מ"מ 1, את מ"מ 2, את הקשר ואת זה שרץ לידי - ארבעה אנשים בסך הכול.

"החלטנו לחלץ את מ"מ 1 ראשון כי מצבו היה הכי קשה, אבל מיקומו הפיזי בשטח היה כזה שפחדנו שכשנזיז אותו, נפיל עוד אבנים ונפעיל עוד מוקשים. מצד שני, היינו חייבים לחלץ אותו או שהוא ימות. למרבה המזל המ"פ היה בחור חזק: הוא הרים באוויר את החבר'ה בתנופה אחת, כמו משקולות, ואני עזרתי לו לסחוב.

"ככה נשאנו אותם עד לשביל, שם חיכתה להם אלונקה. ניגשנו למ"מ 1, ולמרות החשש הכבד הרמנו אותו, הוצאנו אותו מהשטח, העלנו אותו למסוק, והמסוק מיד המריא. נותר לנו לחלץ את שלושת החבר'ה האחרים באותה צורה, רק שבמקום למסוק, העלנו אותם לנגמ"שים. האירוע הזה ארך בערך שמונה שעות, כשכל הזמן נחת עלינו גשם זלעפות והיינו שקועים בבוץ. ההיסטריה אצל הפצועים רק הלכה וגברה.

"חודשים רבים לאחר מכן קראו לי לוועדת צל"שים ושאלו אותי: 'תגיד, אם היה אירוע כזה שוב, היית רץ לשדה המוקשים להציל את החברים שלך?' אז עניתי: 'עברה כבר למעלה משנה ואנחנו יושבים בניחותא מתחת לנאונים, אז כשאני חושב על זה באופן רציונלי, יכול להיות שלא'. ובאמת, אני לא יודע מה טבעי לבן–אדם לעשות במצב כזה. אבל אני מניח שאלה הערכים והחברות שמניעים אותך. כי כשאתה נכנס לאירוע כזה - אתה נכנס למצב רובוט. אם באותו רגע תיתן לרגשות להשתלט, אתה לא תתפקד.

"הרי מה בסופו של דבר מניע חיילים בקרב? הציונות? זה שיורים עליהם? המניע החזק ביותר הוא הרצון הפנימי לא לאכזב את המפקד שלך. וכשהמפקד שלך בלי רגל וצורח מכאבים, אז בטוח שאין זמן לשאלות. זה הזמן לפעול".



attachment 5.2.10-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה