עזה כמוות

את מה שקרה באותו ערב נורא במבצע 'עופרת יצוקה' זוכר רס"ן ד"ר אלכס קטייב לפרטי פרטים, כאילו הדבר קרה לפני דקות ספורות. כמעט שנה עברה מאז האירוע בו לקח חלק כרופא גדודי, במהלכו נפגעו חיילי גדוד 13 של חטיבת גולני מפגיעת פגז של טנק ישראלי, והזיכרונות עדיין מוחשיים במוחו, מדויקים להפליא, בלי להחסיר שום פרט. אך לצד הזיכרונות, גם הכאב דוקר בכל פעם מחדש.

בחג החנוכה העניק לאלכס מפקד פיקוד הדרום, אלוף יואב גלנט, ציון לשבח על תפקודו כרופא במהלך אותו לילה. באותו הטקס הדליק את החנוכייה בן שפיצר, שנפצע באורח אנוש באירוע וחייו ניצלו בזכות טיפולו המסור והעיקש של רס"ן ד"ר קטייב. את הנר הוא הדליק בידו הימנית - פרוטזה שהותקנה לו במקום היד שאיבד באותו לילה. "זה היה מרגש מאוד. ליוויתי אותו לאורך כל התקופה הזו, והיום הוא נראה יפה מאוד", מספר אלכס.

כשמתארים בקצרה את הלילה שעבר אז על אלכס, נדמה כאילו הסיפור נלקח היישר מסרט קולנוע: הפיצוץ שזעזע את הבניין, הבלבול והחושך, המג"ד שנפגע, הטיפול בפצועים הרבים, פינוי תחת אש באלונקה תוך הנשמה ידנית לפצוע. אך לכל סרט יש סוף, ואחרי שהוא נגמר, מתחילה המציאות. עכשיו נדרשים הגיבורים לעבור את השלב הקשה ביותר - להתמודד מול האירועים הקשים והטראומות, ולעיתים הם גם נשברים.

רס"ן ד"ר אלכס קטייב הוא בן 40 היום, נשוי לאילנה ומתגורר איתה ועם שלושת ילדיהם בתל אביב. "יש לי מזל שיש לי אישה נפלאה כמותה, שתומכת בי וסובלת אותי", הוא אומר. חלומו הוא להגיע יום אחד להיות קצין הרפואה הראשי, וכיום הוא משמש כמפקד מרכז הרפואה האזורי שבירושלים, אשר נמצא בתהליכי הקמה. הוא מספר כי בבית חונך על ערכי הציונות, האחריות וכבוד האדם, אותם הביא איתו לכל למקום אליו הלך, וממפקדיו רכש את אומץ הלב, הנחישות, ואת הדבקות במטרה. כל אחד מערכים אלה מתבטא במעשיו באותו אירוע.

הדרך שעבר מעלייתו לארץ ועד היום היא קשה וארוכה, ומתחילה לפני 15 שנה. אלכס, אז בן 25, אחרי שנתיים של שירות בצבא האדום ולימודי רפואה באוניברסיטה בארץ הולדתו, טג'יקסטן, עולה לארץ ישראל. לאחר לימודים באולפן, משתלב אלכס בקורס מיוחד לרופאים עולים, רובם צעירים ממנו. "הרופאים שהגיעו איתי התחילו להתגייס לצבא, ואני לא הייתי מחויב בגיוס בגלל גילי, אבל ביקשתי להתגייס", הוא אומר. "התחלתי טירונות שלב ב' שעוברים רופאים מגיל מסוים במטרה לשרת במילואים, ושם כולם היו מבוגרים יותר ממני, המבוגר שבהם בן 40. לא הבנתי למה אני לא עם החברים שלי והחלטתי להתגייס כמו כולם". בסופו של דבר התגייס אלכס לקבע, כולל קורס קצינים, וקורס בבה"ד 10.

לבה"ד 1 הגיע הרופא בגיל 28, כשלצידו צוערים הצעירים ממנו בעשור, כשהוא עצמו בקושי מכיר את הצבא, את נהליו, מושגיו ושפתו הייחודית. "למשל כשעשינו מבחן עזרה ראשונה, קיבלתי ציון נמוך כי לא הכרתי את העברית כמו כולם". רס"ן ד"ר קטייב נשר מהקורס שבוע לפני סיומו, אך מפקד הבה"ד החליט להעניק לו צ'אנס נוסף, וכך החל אלכס את קורס הקצינים בפעם השנייה, והפעם, הוא אומר, "הייתי ממש כוכב".

לאחר סיומו שובץ בגדוד שריון, ועם השנים התקדם בסולם הדרגות, השתתף במספר מבצעים ובמלחמת לבנון השנייה, עד שהגיע לדרגת רב-סרן. כקצין הגיע לכל סוג של תפקיד שטח ולכל הגזרות, ובשנת 2006 אף הוכר כמצטיין קצין הרפואה הראשי. בדיעבד, מבין אלכס שהגיוס היה הדרך שלו להפוך לחלק מהחברה הישראלית: "רציתי להתחבר לישראל וחשבתי שדרך הצבא אוכל ללמוד ולהבין אותה יותר. היום אני יודע שלא טעיתי. היום אני מרגיש כאן כמו בבית, כאילו נולדתי פה, הכול סובב סביב ישראל ואני מתייחס פחות לעבר שלי".

 ב-27 לדצמבר, יום פתיחת המבצע, שהה רס"ן ד"ר קטייב בביתו: "אשתי דתייה ואנחנו משתדלים לא להדליק את הטלוויזיה בשבתות, אבל באותה השבת דווקא הדלקתי, וראיתי את הדיווחים על פעילות חיל האוויר ברצועה. אמרתי לאשתי 'התחיל בלגן', ולא הרבה אחר כך קיבלתי טלפון מחיל הרפואה. אמרו לי להכין תיק ושיודיעו לי לאן להגיע".

באותו זמן ביצע רס"ן ד"ר קטייב התמחות בקופת חולים לאחר סיום לימודים, כשהוא ממתין לשיבוץ לתפקידו הבא. ואז הגיעה הקריאה. "לאשתי ולילדים אמרתי שאני לא אהיה בשטח אלא בחמ"ל, ונסעתי לאוגדת עזה", הוא משחזר.
 
במהרה צוות אלכס לגדוד '13' של גולני, כדי שיסייע לרופא הגדודי החדש, ד"ר גלעד, יחד עם חובשים נוספים. האירוע הקשה התרחש ביום השני של הגדוד ברצועת עזה. במשך היום חתרו חיילי הגדוד להשתלט על אזור מסוים, ובסביבות השעה 5 בערב השלימו את המשימה והתמקמו באחד הבניינים באזור. כוחות הרפואה התמקמו בבניין הסמוך. "אני זוכר בעיקר את הקור, עד עכשיו אני זוכר את הקור כלבים הזה, רק מלחשוב על זה אני לא מרגיש את האצבעות שלי", הוא מציין. במכשיר הקשר נשמעו פיצוצים ויריות, מה שאפשר לחיילים להפגין את בקיעותם בסוגי הטילים: איזה קול הוא מרגמה, איזה מהם הוא RPG.

לפתע נשמע פיצוץ חזק במיוחד, קרוב מדי. "אני זוכר כאילו זה היה עכשיו. השעה הייתה שש ועשרים ושש דקות, והודיעו לנו בקשר - יש פצועים, והמון. מ"מ הפינוי שהיה איתנו נעלם, שרר בלגן מוחלט, ניסינו להבין מה קורה ולא היה לנו מושג. כשקיבלנו דיווח מחייל שיש פצועים רבים בבניין הסמוך מיהרנו להגיע לשם", הוא נזכר. "במקום האירוע שרר בלגן מוחלט. חיפשתי מפקד שייתן לנו תמונת מצב, ואנחנו בחושך מוחלט, מסביבנו צרחות, בכי, קריאות לעזרה.

"פחדנו להדליק פנס מחשש לצלפים, אבל בלית ברירה הדלקנו אחד. ראיתי מולי רק את הגב של החובשים שעמדו מלפניי, התכופפתי להסתכל בין הרגליים שלהם וראיתי זוועה. המון דם, לוחמים פצועים. תמונה כמו זאת, בנסיבות כאלה, לא ראיתי מעולם. הפצוע הראשון שראיתי היה המג"ד, והבנתי שבעצם אין לנו פיקוד". באותו רגע החליט הרופא לקחת פיקוד על הנעשה, ובלי להתמהמה נתן לחיילים את הפקודה לתפוס מחסה, ואחר כך, פקד עליהם להוריד את הפצועים מהקומה העליונה ולרכז את הכוח בקומה התחתונה.

את ההתרחשות מרגע זה והילך זוכר אלכס עד הפרט הקטן ביותר - מה קרה לכל פצוע שנבדק ומהי חומרת פציעתו, כיצד טופל ומתי פונה, והוא זוכר גם הלום קרב אחד, "ממש כמו בספרים", שצעק "ד"ר, אני מת", בכה וביקש תרופות. הפצוע הראשון שבדק, המג"ד, לא היה בסכנת חיים. משם המשיך לבחון את שדה הקרב, ובסמוך לקיר הבחין בפצוע שישב דומם, רס"ן דגן ורטמן ז"ל, שכמה דקות לאחר מכן התברר שנהרג.

 "שמנו אותו בצד וכיסינו אותנו. לא הייתי בלחץ בגלל המצב, היה לי הכי חשוב לתת לו כבוד אחרון", מציין אלכס. כאשר הוא נזכר ברב"ט יוסף מועדי ז"ל הוא עוצר את שטף דבריו. "הוא היה פצוע ראש קשה, לא יכולנו להציל אותו", הוא אומר בעצב, אולי מנסה להתנצל. בהמשך נאלץ אלכס לקבוע גם את מותו של סמ"ר ניתאי שטרן, שנפצע קשה ברגלו, ואף כיסה אותו במעיל שמצא לא רחוק ממנו.
 
כשטיפל אלכס באחד הפצועים, שכב לצידו בן שפיצר, שהיה פצוע קשה מאוד. "אחד החובשים ביקש ממני לפתוח לבן, שסבל מפגיעת ראש קשה, עירוי. פתאום הבחנו ששתי הידיים שלו כמעט ונקטעו - אחת מתחת למרפק והשנייה הייתה פשוט עצם חשופה. למרות המצב שלו, לרגע לא חשבתי שהוא ימות. הצלחנו לפתוח לו עירוי והצלחנו גם להשתלט על הדימומים. בקושי רב העלנו אותו על אלונקה". בגלל שהיה הפצוע האחרון שפונה, ליווה אותו אלכס לאורך כל הפינוי. עם היציאה לכיוון הגבול הוא זיהה בעיה בצינור ההנשמה, והחליט להתחיל הנשמה ידנית עם מסיכת הנשמה ומכשיר.

"עם היציאה מהמבנה הגיע כלי פינוי של חיילי מילואים - ג'יפ עם עגלה מותקנת מאחוריו. התחלנו לנסוע, וזה הרגיש לי כאילו נסענו כל החיים, אבל כנראה שאלה היו רק כמה דקות. מסביבנו ירי ופיצוצים ואנחנו שוקעים בבוץ. כשראינו את הגבול החלטנו להמשיך ברגל. החיילים הרימו את האלונקה כשאני ממשיך בקושי להנשים אותו. רצנו קצת, עצרנו, הנשמתי, המשכנו לרוץ כשאני סופר את השניות ושוב עצרנו להנשמה וכך הלאה עד הגבול. פיצוץ אדיר נשמע והאלונקה שלנו התהפכה - ואנחנו ממשיכים. לא היה לי פחד, התרכזתי רק במחשבה איך להביא אותו לגבול. היינו בבוץ אבל אני הרגשתי כאילו אני רץ בשלג, בצבא האדום.

"הגענו לגבול, וגילינו שהדופק של בן יציב יחסית למצב שלו. חיברנו לו צינור הנשמה מסודר והעלנו אותו לאמבולנס. דמיינתי מסוק של 669 יורד מהשמיים כמו אלוהים, אבל בסוף זה היה אמבולנס, שהביא אותו למנחת מסוקים. אחרי שהוא נסע התקשרתי לקצין הרפואה של פד"ם כדי לתת לו תמונת מצב, וכל מה שעניין אותי היה לומר לו 'תכינו חדר ניתוח וכירורגים', אנחנו חייבים לחבר לו את הידיים שלו. כשכולם חשבו אם הוא בכלל יצליח לשרוד אני כבר חשבתי הלאה. איך הוא יהיה מסוגל לחיות בלי ידיים?".
 
בחמש לפנות בוקר חזר אלכס לגדוד, בגדיו מלאים בדם. "הראשון שראיתי על הבוקר היה הסמג"ד, שלחץ את ידי ובירך אותי, והוא זה שסיפר לי מה בעצם קרה". רק באותו הרגע הבין אלכס שמדובר באותו האירוע עליו דיברה אשתו, האירוע במהלכו נפגע כוח של חטיבת גולני מפגז של טנק ישראלי.

"בבוקר ישבנו כל הצוות, שמונה לוחמים, ופשוט דיברנו. ביקשתי מהם שיספרו לי על התחושות שלהם, החוויות שלהם. אני מאמין שזה היה חשוב לכולנו, הפך את זה ליותר קל. העלנו נקודות לשיפור להמשך, קצת כמו בתחקיר". לאחר אותו לילה, נשאר גדוד 13 של גולני ברצועה כשבועיים נוספים, במהלכם נדרשו כוחות הרפואה להתמודד עם פציעות קלות בלבד. עם סיום המבצע מיהר אלכס לנסוע לבית החולים, עוד לפני הנסיעה הביתה, כדי לבקר את החולה אותו ליווה עד לרגע הפינוי המוסק, אותו פצוע שאיש לא האמין שישרוד- בן שפיצר.

"ידעתי שלא ארגע עד שאראה אותו. במשך כל האירוע עצמו בכלל לא פחדתי, אבל בדרך לבית החולים, פתאום מצאתי את עצמי מפחד, כל כך פחדתי לפגוש את אימא שלו, חשבתי על זה כל הנסיעה: מה אני אמור להגיד לה? למה החזרתי אותו אליה במצב כל כך קשה?", הוא מספר. בעוד אלכס מתבונן בבן הפצוע, נכנסה האם לחדר. באותו רגע, לא היה מקום להסברים: "לא אמרתי לה מי אני, יכול להיות שהאחיות סיפרו לה, אבל היה בינינו קשר במבט אחד. ידעתי מיד שזו היא. לא דיברנו בינינו, אלא פשוט התחבקנו. ביקשתי ממנה סליחה על שהחזרתי אותה אליה במצב כזה, ומיד היא ענתה 'ד"ר, תודה שהחזרת לי את בן, לא משנה לי באיזה מצב'. שנינו התחלנו לבכות".
 
ידו השמאלית של בן שוחזרה, אך צד שמאל של גופו עודנו משותק. ביד ימין, כאמור, הושתלה לו פרוטזה, והוא עצמו עדיין עובר תהליך ארוך של שיקום. רס"ן קטייב ליווה ומלווה את התהליך לכל אורכו. "אני מבקר אותה הרבה, וגם שמרתי את כל ההודעות שאימא שלו שלחה לי עם עדכונים על מצבו. ההתעסקות בזה עוזרת לי", הוא מספר.

השנה האחרונה הייתה קשה מאוד עבור אלכס, ובמהלכה מיעט לדבר על מה שקרה אז, מלבד לכמה רופאים ולקצין הרפואה הראשי, ששמע חלק מהסיפור. "אני שמח שהוא הזמין אותי והקשיב לי, זה היה לי חשוב מאוד. אי אפשר לשכוח את מה שקרה שם". בשבילי הצל"ש האמיתי הוא הלוחמים שהצלנו, אותם ילדים שהחזרנו הביתה", הוא מציין. בסופו של דבר קיבל אלכס גם את צל"ש מפקד הפיקוד, לאחר ששפיצר עצמו פנה למפקד פד"ם בעת ביקור בבקשה לבחון הענקת צל"ש לאדם שהציל אותו ממוות.

טקס הענקת הצל"ש, לדבריו, היה מרגש במיוחד. במהלכו, פגש רס"ן ד"ר קטייב את אביו של רב"ט יוסי מועדי ז"ל, שביקש רק לומר תודה. כשהוא מספר על כך עוברת בגופו של אלכס צמרמורת: "הוא רצה להודות לי שלא שכחתי את בנו, ושציינתי אותו כשהתראיינתי לטלוויזיה. הוא אמר 'אסור לשכוח אותם, תודה שעשית מה שיכולת. הגעתי הנה היום רק בשבילך, רק מתוך הכבוד שלי אליך'.

יוסי הגיע ממשפחה דרוזית, וכמוהם, גם אנחנו הבוכרים מייחסים חשיבות גדולה לכבוד. גם ההורים של ניתאי, שאותם פגשתי בטקס יום הזיכרון בהר הרצל, הגיעו ואמרו לי 'תודה על שבאת לטקס אז'. הפגישות האלה שינו לי את הגישה לגמרי. הבנתי שזה הדבר הכי חשוב, התודה וההערכה של המשפחות השכולות של אותם לוחמים בהם טיפלתי. חשוב יותר מדרגות, מתפקידים, זה מעל הכול".

למקור הכתבה