מצאתי תאג"ד בבלגן בלתי רגיל. אנשים הסתובבו כמו רוחות רפאים

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 16.7.10
מיכאל טואף ב 2010

מיכאל טואף ב 2010


סרן (מיל') ד"ר מיכאל אלחנן טואף טיפל תחת אש בחיילי מילואים שנפצעו בחזית המצרית של מלחמת יום הכיפורים # הוא קיבל על כך את עיטור המופת



רוב הרופאים יודעים אילו פציינטים צפויים להגיע אליהם במשך היום. רופא שיניים - יקבל אנשים עם שיניים רקובות. רופא אף אוזן גרון - יקבל חולים שבקושי מצליחים לנשום. פסיכיאטר - יקבל לקוחות שאיבדו את החשק לחיות. סרן (מיל') ד"ר מיכאל אלחנן טואף, הרופא של כלא 4 בעת מלחמת ההתשה, לא יכול היה לנחש שיבוא יום והוא יטפל ב–110 שבויים מצרים.

"הם עשו בעיות לא נורמליות והתלונות היו בלתי נסבלות. יום אחד באו אליי ואמרו לי: 'ד"ר, תפתור את הבעיה!' ידעתי שאני אסתדר איתם", הוא משחזר. "איך מסתדרים? היה שם חנטריש אחד מקבוצת המצרים שהפכתי ל'מוכתר'. יום אחד הוא בא ואמר לי: 'ד"ר, אנחנו אוהבים לשלשל כדי לנקות את הגוף'. אמרתי: 'אין בעיה', וכל שבוע סיפקתי לשליש מהמצרים תרופות משלשלות דרכו. עברו כמה ימים והמוכתר אמר לי: 'ד"ר, יש לנו הרבה אנשים עצובים, בגלל המשפחה והילדים'. שאלתי מה אני יכול לעשות, והוא אמר: 'וליום'. אז נתתי לו. מפקד הכלא אמר לי: 'ד"ר, אני לא יודע מה עשית, אבל הייתה ביקורת של האו"ם - וכולם מבסוטים".

שלוש שנים חלפו, וימי הכלא העליזים התחלפו בתקופת פחד. במלחמת יום הכיפורים, ד"ר טואף יכול היה רק לחלום על סיפורים משעשעים. הוא היה אז בדרגת סרן, ושירת כרופא של גדוד השריון במילואים 599. ב–9 באוקטובר 1973 תקף גדודו את היעד "חמוטל", בגזרה המרכזית בסיני. במהלך הקרב נפגע הגדוד באופן קשה ורבים מחייליו וממפקדיו נפצעו. אף על פי שהתאג"ד נהרס, קלט ד"ר טואף את הנפגעים הרבים בקור רוח, וטיפל באלו מביניהם שנפצעו קשה. במקביל, גם פיקח על עבודת החובשים. כאשר אחד המ"פים הגיע אליו כשהוא כמעט ללא רוח חיים, הציל ד"ר טואף את חייו תחת הפגזה כבדה. על כל אלה הוענק לו עיטור המופת.

המכה הראשונה

ב–6 באוקטובר 1973, בעיצומו של יום הכיפורים, התמסר ד"ר טואף לבית–הכנסת ולתפילות הצער והכפרה. סמוך לשעה 11:00 בבוקר הגיעה לשם גיסתו והודיעה שמחפשים בדחיפות את הדוקטור. "יצאתי החוצה, ואמרו לי שאני חייב להתייצב מיד במפקדת אוגדה 143 של אריק שרון, ליד באר שבע", מספר ד"ר טואף. "לקחתי את האופנוע של אחי, נסעתי הביתה עם הטלית עליי, אספתי כמה חפצים ויצאתי לכביש חיפה. בעזרת שני טרמפים הגעתי למחנה ב–14:30, בעוד שהמחסנים היו נעולים והאפסנאים לא היו שם.

"כעבור שעה הגיע שרון ואמר: 'חבר'ה, יש מלחמה. חייבים להזדווד צ'יק–צ'ק'. מכיוון שהגדוד היה עוד בתהליכי הקמה, נדרשנו להתחיל לאסוף ציוד ממקורות שונים, ובין היתר הבאנו טנקים מבית–הספר לשריון. לא היו משקפות, לא היה דלק ולא היו מקלעים.

"ב–5:00 בבוקר של יום ראשון יצאנו על זחלים לכיוון סיני. ב–17:00 הגענו לטסה, שם קיבלנו פקודה לנוע מיד על ציר טסה–איסמעיליה. כששרון ראה שהגדוד שלנו מגיע כל–כך מהר, הוא עלה בקשר ואמר שבמקום לעצור 30 קילומטר מהתעלה, עלינו לחסום במרחק שבעה קילומטרים. לבסוף, השיירה נעצרה בערך עשרה קילומטרים מהתעלה. הגיע נגמ"ש והודיע ש'זהו, מפה והלאה זה רק ערבים'.

"הטנקים נערכו לחסימה, ואני, יחד עם המפקדה, הייתי כחמישה קילומטרים מאחוריהם - בערך 15 קילומטר מהתעלה. במהלך אחת ההפגזות באותו לילה נפגע סגן מפקד פלוגה ח', הלל מעוז, והקפיצו אותי לחזית. מצאתי שם תאג"ד של גדוד אחר, עם בלגן בלתי רגיל. אנשים הסתובבו כמו רוחות רפאים, אנשים היו מונחים על הארץ בלי טיפול וכל הזמן היה רעש נורא של הפגזות. התחלתי למיין: טיפלנו במי שיכולנו ופינינו את מי שדרש פינוי. בשלב מסוים הגיע הטנק שפינה את מעוז, ולא הייתה לי ברירה אלא לקבוע את מותו. זו הייתה המכה הראשונה. הכאב הראשון.

"למחרת התנהלו חילופי אש וקרבות עזים עם המצרים בנקודות שונות לאורך הגזרה. הגבול לא היה כל–כך ברור, ולא ממש ידענו איפה הם ואיפה אנחנו. ביום שלישי, 9 בחודש, הגדוד כבר עמד לעלות על מעוז 'חמוטל'. 'חמוטל' זה אמנם שם של בחורה יפה, אבל מה  שהלך שם לא היה יפה בכלל. 'חמוטל' היה אזור חולי די גדול, וגדוד 257 של החטיבה שלנו נע בכביש טסה–איסמעיליה שחצה את החלק הדרומי–מערבי של 'חמוטל' והתקדם הלאה. הוא דיווח: 'כבר עברתי', והיה רושם שאין שום בעיה באופק.

"הגדוד שלנו התפרס, ו–24 טנקים עלו על 'חמוטל'. המג"ד, עמי מורג, הגיע לראש הרכס הדרומי של המעוז - והכול נראה כמו תרגיל שריון בנגב. הוא דיווח בקשר: 'חמוטל בידי!' ועוד לפני שסיים, הטנק שלו חטף טיל סאגר. הבלגן התחיל".

פלא עצום

פגיעת הטיל הייתה קשה: הטען–קשר, התותחן והנהג נפצעו, ומורג נותר לבדו. הוא החליט לסגת עם הטנק לאחור על מנת לבצע אומדן נזקים, והכתיר את אחד המ"פים כמוביל הכוח. לימים, קיבל על כך את עיטור המופת. בהמשך הקרב, התברר שהטנק של מורג היה רק הראשון במטווח שהמצרים החלו לנהל. "בתוך זמן קצר ביותר מרבית טנקי הגדוד נפגעו מאש חי"ר מצרי שהתחפר וטיווח בסאגרים את הטנקים הישראליים", מספר ד"ר טואף. "מכיוון שלגדוד לא היו מקלעים, החיילים ירו בעוזי, זרקו רימוני יד ודרסו את המצרים. הייתה שם הפתעה אדירה: היינו רגילים שכשאתה מתחיל לירות בחי"רניקים המצרים, הם מיד מורידים את הנעליים ובורחים.

"פה היה משהו אחר לגמרי. המון טנקים מהגדוד נפגעו, בעיקר כתוצאה מכך ש–400 מטר צפונה משם ישבו מאות חיילי אויב עם קבוצה גדולה של טנקים. התנהלה שם מלחמה אכזרית מאוד, במהלכה השמיד הגדוד בערך 15 טנקי אויב וחיסל מאות חיילים מצרים. אבל המחיר היה כבד: מתוך 24 הטנקים של הגדוד רק שבעה לא נפגעו, וברגע מסוים כל מפקדי הפלוגות שלנו נפגעו. הפצוע הכי קשה היה המ"פ שרגא, שהחליף את עמי בהובלת הכוח.

"עמי עלה בקשר מול המח"ט ואמר לו: 'תשלח לי את המומחים הכי גדולים. כל המ"פים שלי נפצעו. צריך להציל אותם'. עליתי בקשר ואמרתי למג"ד שאני בדרך אליו. נסענו במהירות והגענו לתאג"ד של גדוד 257 שנפרס למרגלות 'חמוטל' - לשם היו הטנקים מגיעים כדי לפרוק את הפצועים.

"לפתע ניגש אליי חובש מהגדוד, אליאב צרפתי, שאמר לי: 'תיגש לשרגא, דחוף!' שרגא היה מחוסר הכרה. הצד הימני של החזה שלו היה מרוסק והוא חרחר. בעיני הרופא שהיה שם, מדובר היה במקרה אבוד. הודעתי שאני מרים את הכפפה. על הטנק שליד שרגא ישב עמי, ודמעות ירדו מעיניו. הוא התחנן: 'תציל את שרגא'. עניתי: 'המפקד, תן לי להתרכז. אני אציל את שרגא'.

"קודם כול רציתי לוודא שהוא חי, אז נתתי לו סטירה קטנה וראיתי שיש תגובה כלשהי. הכנסתי שתי צינוריות לתוך החזה שלו, כדי לבצע ניקוז. לרוב, בשביל לבצע כזה ניתוח יש צורך בצילומי רנטגן ובכלים מיוחדים, אבל במקרה הזה עשיתי הכול על עיוור. זה לא היה יעיל. בשלב השני ניסיתי להכניס צינור לקנה הנשימה שלו, אבל זה לא היה אפשרי בגלל שללסת הייתה התנגדות גדולה.

"אז החלטתי לבצע פעולה כירורגית בשם 'טריכוטומיה' - פתחתי לו פתח בגרון ודרך החתך העברתי צינורית. שאבתי הרבה דם ולכלוך מהריאות שלו, והתחלתי להנשים אותו. זה היה פלא עצום, כי שרגא מיד פקח את עיניו. אמרתי לו: 'שרגא, אתה עוד תרקוד איתנו במסיבת סיום המלחמה'. עמי ישב שם ואמר: 'הוא אדם יותר מדי טוב. אי–אפשר לאבד אותו'. הבעיה הייתה שהיינו יותר מדי קרובים לשדה הקרב, ואי–אפשר היה להנחית שם מסוק. בנוסף, שרגא איבד הרבה דם. הזמן היה נגדנו ולכן החלטנו לשים אותו בנגמ"ש הסיור, בעוד שאני מתלווה אליו והחובש שלי, דוד אבוחצירה, מנשים אותו ומחזיק לו את האינפוזיה. שני קילומטרים מזרחה משם ירד מסוק ופינה אותו.

"זה היה יום קשה מאוד. עוד לא קרה לנו דבר כזה. לא קרה לצה"ל שטנקים הולכים כמו זבובים. נכון, השריון המצרי לא היווה בעיה לצה"ל אף פעם, וגם הפעם לא. הבעיה הייתה עם החי"ר המצרי. המורל היו ירוד, הטנקים דפוקים ופצועים בלי סוף. הייתה אווירה קשה מאוד. פינינו אחורה את הכוחות למחנה זמני שהיה על הציר, והחבר'ה מחיל החימוש עשו עבודה בלתי רגילה. כל הטנקים שאפשר היה לתקן תוקנו, ובינתיים הגיעו עוד כמה כלים.

"תוך כמה שעות שוב היינו כוח של 24 טנקים, שהורכבו מציוד ומאביזרים מאולתרים. הגיעו מים, הגיע דלק ואפילו הגיעו כמה משקפות. אני זוכר שהודיעו על כך בציניות בקשר: 'מזל טוב. למיקי המ"פ סוף–סוף יש משקפת. הידד'. אני חושב שהגיעו גם קצת מקלעים ותחמושת. הגיעו עוד טנקיסטים ושוב היה ניתן למלא את הטנקים בלוחמים, שכל אחד מהם רצה להשתתף ולתרום.

"עם זאת, הייתה הרגשה פנימית של כישלון. אנשים רבים שאלו את עצמם: 'מה קרה לצה"ל? מה קרה לעם ישראל?' כדי לעודד את העם בימים שלאחר מכן, יזמנו לא מעט קרבות שריון בשריון - וכל טנק ונגמ"ש מצרי שהושמד העלה את המורל. ההצלחה בקרבות נתנה עידוד רב מאוד, וזה היה נחוץ ביותר, כי ימים ספורים לאחר מכן הגיעה פקודת המעבר לגזרת הצליחה.

"היינו הגדוד הראשון באוגדה של שרון שהיה צריך לפרוץ לגדה השנייה, ולכן הטנקים שלנו נסעו לרפידים וגררו כל מיני כלים לצורכי צליחה. ב–16 באוקטובר, בשעה שהטנקים שלנו ניהלו קרבות שריון בשריון בקרבת אזור הצליחה, הצנחנים כבר הצליחו לעבור לגדה המצרית עם כמה טנקים מגדוד 257. למחרת, למעלה ממחצית מהטנקים שלנו כבר צלחו. לי היה הכבוד הגדול להיות הרופא הישראלי הראשון שחצה את תעלת סואץ".


attachment 16.7.2010-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה