שמענו שהייתה עוד תקרית. הבנו שאנחנו צריכים להיכנס שוב

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 30.7.10
שמענו שהייתה עוד תקרית. הבנו שאנחנו צריכים להיכנס שוב


טייס המסוק רס"ן (מיל') ישי חילץ תחת אש כבדה, בשלושה סבבים, כוח מסיירת הצנחנים שנקלע למארב בדרום לבנון # 
הוא קיבל על כך את 
צל"ש מפקד חיל האוויר



זו הייתה תקופה שבה ישראל נטלה את היוזמה. הימים היו ימי לבנון, וצה"ל יצא למבצעים רבים נגד חיזבאללה. במקרים אחדים, כוחות מיוחדים אף נשלחו לפעולות שכונו "חוצות קו אדום" ונערכו מחוץ לרצועת הביטחון. בליל 15 במאי 1997, יצאה סיירת הצנחנים למבצע כזה, תחת השם "מרכבות האלים". המטרה הייתה להתקדם בתוך שטח לבנון, לשהות בה מספר ימים על מנת לאסוף מודיעין ולהניח מטענים על הצירים בהם נעו המחבלים. אלא שהתוכנית השאפתנית לא התגשמה. שלושה לוחמים נהרגו באותו לילה מאש חיזבאללה, בהם סגן מפקד הסיירת, סרן ערן שמיר.

רס"ן (מיל') ישי תפס באותן שעות כוננות בבסיס רמת דוד של חיל האוויר. הוא היה קברניט מסוק הבלק–הוק שהמתין עם צוות של יחידת החילוץ 669 למקרה שהפעולה תסתבך. זמן קצר לאחר רדת החשכה, הגיעה ההזנקה. ישי, ואיתו נווט המסוק, שני מכונאים מוטסים וצוות של יחידת החילוץ 669 נכנסו ללבנון. בתנאי שטח קשים, תחת אש, ערך צוות המסוק באותו לילה שלושה סבבי פינוי. על כך הוענק לישי, לצוות המסוק ולרופא מיחידת 669 צל"ש מפקד חיל האוויר.

נקודה קטנטנה וחשוכה

בשעת דמדומים עגמומית עשה כוח מסיירת הצנחנים את דרכו על רכס ביר א–זהר, כשני קילומטרים מצפון לרצועת הביטחון. הכוח נחלק לשני כוחות משנה, שפעלו במרחק קצר זה מזה: על הראשון פיקד מפקד הסיירת, רס"ן מוטי ברוך (היום מפקד עוצבת עידן), ועל השני פיקד סגנו, סרן ערן שמיר.

הכוח בפיקודו של ברוך יצא ממארב והחל לנוע על מנת לחבור לכוח השני, אך אז נפתחה עליו אש מנשק קל ורימונים מטווח קצר. ממכת האש נהרג סמ"ר זאב זומרפלד ז"ל ושלושה לוחמים נפצעו באורח קל עד בינוני, בהם מפקד הסיירת. הכוח בפיקודו של שמיר חבר לכוח שנפגע, ולאחר התארגנות קצרה החל בהסתערות על המחבלים. לוחמי הסיירת חיסלו שני אנשי חיזבאללה וחזרו לחבריהם שנפגעו.

בינתיים, כמה עשרות קילומטרים דרומה משם, בבסיס רמת דוד, המתין צוות מסוק בלק–הוק של טייסת "החרב המתהפכת" למקרה שיוזעק. "שימשנו מסוק חילוץ ופינוי בכוננות, שנועד לתת מענה לכוח במקרה של הסתבכות", משחזר הקברניט ישי. "השטח בו פעל הכוח היה קשה מאוד ובלתי עביר לרכב, כך שהיה בלתי אפשרי לחלץ משם בנגמ"שים. לכן החשיבות של המסוק פה הייתה גדולה.

"בסביבות 21:00 קיבלנו הזנקה. מטבע הדברים, בשלב הזה אף אחד עדיין לא ידע כלום. ברוב הפעמים, באירועים כאלה, הדיווח הראשוני של הכוחות למפקדה העורפית הוא חלקי ולא ממוקד. לכן, כל מה שאתה יכול לעשות במקרה כזה הוא לאסוף את הכוח, לעלות לאוויר ולהתקדם. ידענו שאנחנו צריכים לטוס לאצבע הגליל כדי לקרב את עצמנו לזירת האירוע, על מנת שנהיה מוכנים לכניסה מהירה במידת הצורך.

"זינקנו וקיבלנו פרטים מינוריים בקשר: 'הייתה היתקלות. יש פצועים'. יצאנו לדרך עם כוח ההתערבות של הסיירת ועם כוח החילוץ מיחידת 669, ונחתנו ליד צומת גיבור. שם היינו צריכים להחליט אם לעלות לאוויר שוב עם שני הכוחות, או להשאיר את אחד מהם על הקרקע, משיקולי מקום בבטן המסוק.

"כבר באוויר התמונה התבהרה קצת יותר: קיבלנו דיווח שיש הרוג וכמה פצועים. כשהגענו למנחת, קיבלנו את הנקודה שאליה היינו צריכים להגיע בשטח לבנון. הבנו שמדובר במשימת חילוץ, ולכן השארנו את הכוח מהסיירת על הקרקע. חצינו את קו הגבול וטסנו לכיוון הנ"צ שקיבלנו בקשר. לאורך הטיסה שוחחנו עם החפ"ק הקדמי בפיקודו של מח"ט הצנחנים דאז, בני גנץ, שניהל את המבצע ממארג' עיון. לכל אורך פעולת החילוץ, מפקד החטיבה עלה מולי בקשר ודיווח על הנתונים שהוא אסף מהכוחות בשטח.

"חצינו את הגבול וקיבלנו מידע שמפקד הסיירת נפצע ואיתו עוד חייל או שניים. בגלל תוואי השטח לא ניתן היה ליצור קשר עם הכוח. פני השטח היו מאוד בעייתיים ולכן נדרש תכנון מוקדם של מיקום המטוס וגובהו ביחס לקו הרכס: מצד אחד לא נדבקנו לקרקע, כדי לא להיתקע באיזה רכס גבוה, אבל מצד שני היינו באזור מאוים מאוד, ולכן השתדלנו לטוס הכי נמוך שאפשר.

"היו לנו שתי התעסקויות: איך לא להיחשף - ואיך לא להתבלבל בניווט. פחדנו לפספס את הנקודה ולהגיע לאזור חשוף וגלוי. אחרי טיסה בת שבע-שמונה דקות שלוותה בחשש גדול, נפלנו בשנייה האחרונה לתוך העמק הנמוך שבו שהה הכוח. עם תמרונים קלים של ימינה–שמאלה, הצלחנו להגיע.

"נחתנו. נקודת הנחיתה הייתה קטנה וחשוכה - ממש לא מגרש כדורגל. נקודה קטנטנה. כוח החילוץ של 669 העמיס את האלונקות עם ההרוג והפצועים לתוך המסוק. משם המראנו וטסנו במשך כ–20 דקות לבית–החולים 'רמב"ם'. בדרך כלל, כאן לכאורה גם מסתיים האירוע. אבל לא האירוע הזה".

תחושה טובה

הכוח שנותר בשטח בפיקודו של שמיר, החל להתארגן לקראת תנועה רגלית בחזרה לתחומי רצועת הביטחון - אך אז הוא הותקף שנית. ארבעה לוחמים נפצעו באורח קל עד בינוני. שמיר וסמ"ר רן מזומן נפצעו אנוש, ועד מהרה הם נפטרו מפצעיהם. "בדרך ל'רמב"ם', שמעתי שהזעיקו למקום עוד שני מסוקים - 'אנפה' ו'יסעור' - כך שהייתי רגוע. מבחינתי האירוע נגמר", מספר ישי. "כשהגענו לבית–החולים, הודיעו לצוות שלי לחזור כמה שיותר מהר לכוננות. איך שהמראנו, שמעתי בקשר שהאירוע ממשיך להתגלגל, שהייתה עוד תקרית.

"חזרנו למנחת גיבור וכל הצוות אסף את עצמו. מילאנו דלק ושמענו במכשיר הקשר שה'אנפה' תפנה את שני ההרוגים ואת הפצועים. כמה דקות לאחר מכן נודע לנו שהיא לא הצליחה לחלץ אותם. הבנו שאנחנו צריכים להיכנס שוב פנימה.

"חדרנו שוב ללבנון ומיד התחיל ירי מסיבי של מרגמות לכיווננו. ככל שהתקרבנו, התחלנו לראות פצמ"רים מתפוצצים מתחתינו, והכוח בשטח לא ידע מי יורה, עם מה הוא יורה ומאיפה הוא יורה. הפעם, הצלחנו ליצור קשר עם הכוח. עצם העובדה שגם ידענו לאן לטוס מאוד חיזקה אותנו פסיכולוגית. 'הייתי שם, עשיתי את זה' - זה מעודד מאוד. מצד שני, אתה לא יודע מה קרה שם מאז שעזבת. בכל זאת, מדובר באירוע לא פשוט. הגענו לנקודה. המרגמות נפלו בנתיב שלנו ומתחתינו נראו פיצוצים.

"מעלינו היו באוויר מזל"ט שצילם ונתן לנו תמונה מודיעינית, ומסוק קרב מסוג "צפע" שטיפל באיומים בשטח במהלך הנחיתה שלנו. זיהינו את הנקודה בה נמצא הכוח, ונחתנו. צוות החילוץ יצא והתחיל להעמיס את ההרוגים והפצועים. המראנו, וטסנו דרומה לכיוון ישראל.

"הבנו שהכוח נתון במצוקה. הבנו שהוא איבד את המפקדים שלו, ושמבחינתו האופציה הרלוונטית ביותר היא פינוי של הכוח בצורה מוסקת. הבעיה הייתה שהכוח בתוך השטח היה יחסית גדול ומנה למעלה מ–20 איש. בלק–הוק צריך לפחות שתי נגלות כדי לחלץ כוח בסדר גודל כזה.

"בשלב זה, הוחלט שמסוק 'יסעור' ייכנס לחלץ את החיילים. באותם רגעים חשבתי שזה לא נכון להתחיל לנווט פנימה מסוק כבד כזה בנקודת נחיתה בעייתית כמו זו, בזמן שאנחנו כבר היינו בנקודה ומכירים את האזור. הייתי משוכנע שנגיע לכוח בצורה המהירה ביותר. הבעיה הייתה שלא הייתה לי זכות להחליט אם אני נכנס או יוצא - כי מי שאחראי לזה הוא חיל האוויר עצמו.

"חשוב להבין שמי שמקבל את ההחלטות ומנהל את האירוע הוא מרכז השליטה במטה חיל האוויר. באירועים מסוג זה, הבלבול שנוצר הוא בדרך כלל גדול והתמונה שמתקבלת במטה הנה חלקית. כאן נדרשת הבנת התמונה של הטייסים בשטח, כי התמונה שנוצרת לטייסים לעיתים הרבה יותר בהירה מאשר במרכז השליטה. על כן, יצרנו קשר עם המטה ועם הפיקוד הקדמי של כוח החי"ר והמלצנו להכניס את המסוק שלנו על מנת להוציא את הכוח שנותר בשטח.

"עד מהרה אישרו לנו את הכניסה. החלטנו לנחות במנחת גיבור ולפרוק את הפצוע וההרוג, שפונו במסוק אחר לבית–החולים, עשינו אחורה–פנה ונכנסנו בפעם השלישית ללבנון. בשלב זה היו לנו ספקות לגבי היכולת שלנו להכניס את הכוח הגדול למסוק. בשנים אלה הטייסת עוד הייתה צעירה ולא היה את הניסיון הנדרש על מנת לבצע את המשימה. לכן התייעצתי יחד עם כל הצוות וקיבלנו את ההחלטה שהדבר אפשרי.

"הגענו לשם ודאגנו שכל הלוחמים יעמיסו את עצמם עם כל הציוד שלהם בצורה מהירה וחסכונית במקום. תוך כלום זמן, כל הלוחמים כבר מילאו את בטן המסוק לעייפה. בדיעבד, נודע לנו שחלק מהציוד של הכוח נשאר בשטח בגלל ההמולה. אבל חוץ מזה, הכול עבר חלק. חזרנו לארץ עם הכוח, והתחושה הייתה טובה, אך היא הייתה מהולה במחיר הדמים ששוב נאלצנו לשלם".


attachment 30.7.10-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה