חרקנו שיניים והתבצרנו לקראת המפגש הבלתי נמנע מול המצרים

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 13.8.10
עוזי לבצור ב 2010

עוזי לבצור ב 2010


תא"ל (מיל') עוזי לבצור (סא"ל בארוע) הוביל את כוחותיו בחזית הדרומית במלחמת יום הכיפורים בעודו חשוף לאש האויב # הוא קיבל על כך את עיטור המופת



תא"ל (מיל') עוזי לבצור (לנצנר), לשעבר נציב קבילות החיילים, שרד את הארמיה השלישית בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים כמג"ד שריון. אך בשבילו היה זה החלק הקל. "החלק הקשה ביותר עבורי היה להתמודד עם תוצאות המלחמה ולעבור בין 27 משפחות החללים שנהרגו במהלכה", הוא אומר.

הקרבות שגדעו את חייהם של רבים מחייליו של לבצור, החלו כבר ביומה הראשון של המלחמה. ב–6 באוקטובר 1973 הותקף גדודו מהאוויר על–ידי מטוסים מצריים. בעת ההפצצה, וידא לבצור אישית שכל החיילים נכנסו לעמדות הגנה, בנוסעו חשוף ברכב, ללא התחשבות בפגיעות האויב. בהמשך, הוא נע בראש הכוח לעבר צומת "נוצה" ולאחר קרבות שריון קשים, הצליח לכבוש את הצומת. לאחר צליחת התעלה, הוביל לבצור את גדודו ושאר הכוח בנגמ"ש ובטנק, כשהוא חשוף לאש האויב. על כל אלה הוענק לו עיטור המופת, אותו הוא מבקש לשתף עם שאר לוחמי הגדוד.

לאן אתה יורד?

לבצור התגייס לשריון בנובמבר 1960 ולאורך השנים שימש מ"מ בתל דן בעת תקריות האש מול הסורים, מ"פ במלחמת ששת הימים, וסמג"ד ומפקד גזרה במלחמת ההתשה. בשנת 1971, עם סיום לימודיו בבית–הספר לפיקוד ולמטה, הגיע לבצור לשיחת שיבוץ אצל מפקד גיסות השריון דאז, האלוף אברהם אדן (ברן). "הוא שלח אותי להיות קצין האג"ם של חטיבה 401, בפיקודו של תא"ל (מיל') דוביק תמרי, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל ועבר הסבה לשריון", הוא משחזר. "שאלתי את ברן למה אני צריך ללכת דווקא לחטיבה של אחד שעשה הסבה, והוא אמר לי: 'אל תדאג, תמרי עוד יהיה רמטכ"ל. אתה לא תפסיד מזה'. אז הלכתי להיות קצין אג"ם חטיבתי, ולקראת סוף התפקיד הציע לי המח"ט הנכנס, האלוף (מיל') אברהם רותם ז"ל, לקבל את אחד מגדודי השריון בחטיבה: גדוד 195.

"נכנסתי לתפקיד בתחילת 1973 והתחלתי לאמן את הגדוד באופן אינטנסיבי, עד שהגענו קרוב מאוד למלחמת יום הכיפורים. ישבנו תקופה ארוכה בסיני, במחנות הג'ידי, ביר–תמדה ובלוזה, וסמוך לפרוץ המלחמה היינו צריכים לבצע החלפת קו. בשל התחממות הגזרה, דחו לנו את החלפת הקו ואת החלפתו של מפקד האוגדה, אלברט מנדלר ז"ל, בקלמן מגן ז"ל.

"ב–6 באוקטובר 1973 היינו בכוננות במחנה הג'ידי, ושם העברנו את יום כיפור. התפללנו תפילת 'כל נדרי' בבית–הכנסת הארעי, בצל הכוננות למלחמה. בבוקר קיבלנו התרעה שהקרבות יפרצו בשעה 18:00 בערב, אבל כבר בשעה 14:05 בצהריים הופיעו לפתע מטוסים בשמיים. אלוף הזיהויים שלנו היה מ"פ בשם יהונתן הכהן ז"ל, והוא קבע שאלו מטוסים מסוג מיג–17 ומיג–15. באותו רגע נתתי פקודה מידית ללוחמים לקפוץ לטנקים, כשבמקביל התחילו ליפול עלינו הפצצות של חיל האוויר המצרי.

"ישבנו בתוך הטנקים, ולמרבה המזל, רק טנקיסט אחד נפגע. הצרה הייתה שבתוך העמדות מסביב לגדוד, באזור פלוגת המפקדה, פגעה פצצה בבונקר מלא בחיילים, ותשעה נהרגו. באותו רגע, נורית, מש"קית הת"ש, וחיילים נוספים התחילו לטפל בנפגעים והצילו רבים מהם. לנורית היה קשה ביותר לטפל בכל–כך הרבה פצועים, ובעיקר בחללים שהיא הכירה אישית.

"משם יצאנו מערבה לעבר צומת הג'ידי. היציאה שלנו הייתה כל–כך מהירה: תוך עשר דקות, שלוש פלוגות וחפ"ק מג"ד כבר יצאו לבלום את המצרים לקראת קו התעלה. לא נשאר אף טנק במחנה הג'ידי.

"הגענו לגזרת המעוזים 'המזח', 'הכפר' ו'ליטוף'. גדוד 52 בפיקודו של עמנואל סקל היה בקו הדרומי, גדוד 9 היה בגזרה הצפונית וגדוד 184 היה בגזרה המרכזית. המשכתי עם הגדוד שלי לאורך ציר הרוחב - והקציתי פלוגה אחת לתגבור גדוד 52. כמה שעות קודם לכן, בשעות אחר הצהריים, כשהגעתי לצומת הג'ידי המערבית, קיבלתי פקודה מאג"ם האוגדה לצאת למבצע 'צפניה' - מבצע שתוכנן עם סיירת שקד, לפריצת מעבר טנקים צפונית לעיר קנטרה, באזור הביצות הצפוניות.

"העניין הוא שכבר אי–אפשר היה לבצע בשלב ההוא את 'צפניה', כי המצרים כבר פלשו לצד שלנו - אך בכל זאת הורו לי לצאת אליו. התחלתי לנסוע צפונה, ואחרי שני קילומטרים בערך נתקלתי במפקד סיירת שקד, משה ספקטור, שנע דרומה עם היחידה שלו. שאלתי אותו: 'לאן אתה יורד? אמרו לנו שאנחנו צריכים לבצע את 'צפניה' מצפון לקנטרה'. ואז ספקטור גילה לי שאי–אפשר לבצע כלום, כי הצבא המצרי כבר כבש את כל המעוזים בכל האזור.

"לאור המצב, החלטתי לתגבר את גזרת גדוד 52, על מנת לסייע לו לבלום את השריון המצרי. כך נוצר מצב שכל הגזרה הדרומית הייתה תחת פיקודו של מח"ט 401, רא"ל (מיל') דן שומרון ז"ל. הגדודים החטיבתיים - 52, 46 בפיקודו של דוד שובל, ו–195 - חרקו שיניים בקו והתבצרו בעמדות לקראת המפגש הבלתי נמנע מול הארמייה השלישית המצרית, שהייתה בשלבי צליחה מתקדמים של תעלת סואץ מזרחה".

עד הקילומטר ה–101

ב–8 באוקטובר 1973, בזמן שאוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון ביצעה את ההתקפה המפורסמת דרומה, קיבל הגדוד של לבצור הוראה להתקדם מעט דרומה ולבצע הטעייה כדי להוריד את הלחץ מהאוגדה. באותו יום ספג הגדוד אבדות רבות בקרבות הבלימה שהתנהלו מול השריון המצרי.

"אלה היו קרבות שריון בשריון מרים מאוד", מתאר לבצור. "המשימה שלי בגזרה הדרומית הייתה לבלום את המצרים עד שיגיעו כוחות המילואים. בלילה הראשון חברנו למעוזים. אני חברתי למוצב 'המזח' ו'הכפר'. אם היו מחליטים כבר באותו לילה לפנות, היינו יכולים לחלץ משם את כל האנשים בריאים ושלמים, אבל ההחלטה הייתה לא לפנות את המעוזים - וכל הלילה ירינו על קומנדו מצרי, שהגיע לדפוק לנו את הטנקים עם טילי אר–פי–ג'י, כדי למנוע מהם לכבוש את המעוזים.

"ביום השני למלחמה כבר התחילו לירות עלינו מהרמפות בצד השני של התעלה מטחים של טילי סאגר. כתוצאה מכך, נפגעו לנו ארבעה טנקים. עמדנו בגבעות השולטות על התעלה כדי למנוע צליחת טנקים ונגמ"שים מצריים לצד שלנו, ואפשר לומר שפשוט נלחמנו בגבורה ובהקרבה. כעבור ימים אחדים הגיעו סוף–סוף כוחות המילואים.

"למילואימניקים הייתה חלוקת גזרות אחרת: החטיבות של אריה בירו ז"ל ואברהם ברעם לקחו אחריות על הגזרה הצפונית, מול הארמיה השלישית, והחטיבה שלנו המשיכה להיאחז במרכז ובדרום הגזרה. המשכנו להילחם בגזרה במשך עשרה ימים נוספים בקרבות בלימה קשים ושוחקים, ביניהם גם על צומת 'נוצה'. בסופם, מנענו מהארמייה השלישית להעביר כוחות ולכבוש את המעבר האסטרטגי והחשוב ביותר באזור - מיצרי המתלה.

"מי שתופס את מעבר המתלה, שולט הלכה למעשה על כל דרכי הגישה לעומק סיני. הצבא המצרי, שפעל עם יחידות קומנדו ועם טנקים רבים, לחץ עלינו מאוד. במשך עשרה ימים נלחמנו בשיניים כדי למנוע ממנו להתקדם לעומק השטח שלנו. היו לנו אבידות כבדות, אבל בזכות הנחישות ורוח הלחימה של כלל לוחמי החטיבה, אף הושמדה באזור ואדי מבעוק חטיבת טנקים מצרית שלמה.

"ב–17 באוקטובר קיבלנו פקודה לצלוח את התעלה, מיד אחרי שאוגדה 162 סיימה לחצות אותה. הגענו למעברים באזור מעוז 'מצמד' (חצר המוות), וצלחנו את התעלה באופן חלק. משם, המשכנו עד לכיבוש אזור 'מקצרה', אותו כבשנו יחד עם חטיבה 217 בפיקודו של נתן (נתק'ה) ניר. במקביל, הסמג"ד שלי דני יתום, עבר את התעלה עם התאג"ד וחילץ לאחור את הפצועים של יחידת סיור ופשיטה אמפיבית שהסתבכו בדרום איסמעיליה.

"המשימה שלנו לאחר צליחת התעלה לגדה המערבית הייתה לאבטח את אוגדה 162, שהתקדמה בצמוד לאגם המר הגדול ולאגם המר הקטן, והמשיכה לנוע עד לאזור העיר סואץ. כל עוצבת סיני, שהובלה על–ידי חטיבה 401, אִבטחה את האגף המערבי של אוגדה 162 לאורך כל לחימתה בגדה המערבית. לאבטח, למי שלא מבין, זה אומר להילחם עם כוחות שריון מצריים שבאים מהאגף, כדי שכוחות אוגדה 162 יתפנו להילחם עם המצרים שבאים מהחזית. תוך ירי מסיבי, ירדנו עוד ועוד דרומה. במהלך זה השמדנו כ–100 טנקי אויב.

"עלינו על ציר 'עובדה' ומשם הגענו לשטח פתוח בין שני האגמים המרים, ובין שדה התעופה פאיד לבין גבעות ג'ניפה. בליל 22 בחודש, המצרים הפרו את הפסקת האש, ולכן לקראת 23 באוקטובר ניתנה לנו המשימה להשלים את כיתור הארמייה השלישית.

"השכמנו באמצע הלילה וחצינו את כביש סואץ–קהיר, עד שראינו מולנו את ג'בל עתקה והבחנו בציר סרג', שהוביל לעיר סואץ. התפקיד שלנו היה לכבוש את ראס–עדאביה בכלל, ואת נמל עדאביה בפרט - וזאת, כדי להשלים את הכיתור האסטרטגי של הארמיה השלישית. הגדוד שלי הוביל את חטיבה 401. אלינו התווספו עוד שתי פלוגות מגדוד 46 ועוד כוח טנקים בפיקודם של אברהם בן ארצי ז"ל ועמית ברוך.

"המ"פים שלי היו עמיקם סבירסקי, יהונתן הכהן ז"ל וחיים וייצמן, ומ"פ החרמ"ש היה יעקב סטודניק. עם כל הכוח הזה, שהתחבר לצוות קרב משוריין בפיקודי, נענו קדימה כדי לכבוש את ראס–עדאביה. בשלב מסוים בדרך, מטוסי חיל האוויר הישראלי חשבו שאנחנו מצריים ותקפו אותנו עם פצצות סי–בי–יו. המזל שלנו היה שיהונתן הכהן ז"ל נתן התראה שיש מטוסים באוויר, וכך הספקנו להיכנס מהר לתוך הטנקים, ולא היה לנו אף נפגע בתקיפה הזאת.

"המשכנו עד שכבשנו את ראס–עדאביה. משם, לקראת בוקר, כבשנו את נמל עדאביה. ירינו ופגענו מהחוף בסטי"לים של האויב, וחיכינו למפקד הזירה, זאב אלמוג, שהגיע על 'דבור' וקיבל מאיתנו את הנמל. יומיים אחרי זה אמרו לנו שכוח משלוח אלג'יראי יורד מקהיר לכיוון ג'בל–עוייבד וציר סרג'. הצטרפתי לסגן מפקד עוצבת סיני, ברוך הראל (פינקו), על מנת לבלום ולהשמיד את כוח המשלוח - וכך היה. השמדנו את האויב והתייצבנו על נקודת ההצטלבות של ציר סרג' עם ציר עריש: הגענו ל'קילומטר ה–101' מקהיר. שבוע לאחר מכן, התנהלו במקום שיחות הפסקת אש בין האלוף אהרון יריב ז"ל והגנרל המצרי גמאסי".


attachment 13.8.10-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה