מח"ט גולני אמר לי: "אתם מטורפים לגמרי"

מלחמת שלום הגליל משתייכת לזן המלחמות שישראל מעדיפה לשכוח. המערכה, שהחלה כמבצע להגנה על יישובי הצפון, גררה את צה"ל לשהות בת 18 שנה בדרום לבנון. אבל יש מי שיצא מהמלחמה ההיא גם עם זיכרונות טובים. תשאלו את גדוד 947 של אגד צפון במערך הנ"מ, שזכה בעקבותיה לכינוי "הסינדרלה של שלום הגליל".

"עד המלחמה היחס כלפי הנ"מ היה מזלזל", מסביר אל"ם (מיל') ישראל שר–אל, מפקד הגדוד באותה העת. "קצינים חשבו: 'אנחנו יודעים הכול ונהיה בחזית, ואילו הנ"מ סתם נועדו להפיל מטוסים, אז נו, שהם יהיו מאחור'. היינו שקופים גם למעגל הראשון של הלחימה ובוודאי למעגל הגדול של אנשים שלא הכירו את המערך. אבל במלחמה הפכנו לסינדרלה. התגלינו כדבר שלא ציפו לו, וזו הייתה הפתעה מוחלטת עבור כולם. הפכנו למרכיב חשוב בחוד המסתער בכל מקום. הכלים שלנו היו תמיד במגע ולא היה מצב בו חלק מהכוח נמצא במנוחה".

לוחמי הגדוד, תחת פיקודו של שר–אל, הפגינו את היכולות שלהם על תותח הוולקן. עד מהרה, בכל חזית אליה הגיעו לוחמי הגדוד, דרשו מהם כוחות היבשה להפעיל את עוצמת האש הרבה שלהם, שהגיעה לירי מרבי של אלפי פגזים בדקה. על הפגנת כושר מנהיגות, יוזמה, תכנון ראוי ולחימה יוצאת דופן הוענק לשר–אל צל"ש מפקד חיל האוויר.

מהבור לשטיח

לפני פרוץ המלחמה שימש שר–אל סגן מפקד אגד צפון של המערך. כשהחל להריח את ריח אבק השריפה הנישא באוויר, הוא ביקש לחזור להיות מג"ד. ארבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה הצליח במאבקו - וקיבל לידיו את גדוד 947.

שר–אל החל לטפטף ללוחמים את אווירת המלחמה, גם אם הם לא כל–כך הבינו למה. "מי שהסתובב בעיניים פקוחות הבין שעתידה לפרוץ מלחמה", הוא מסביר. "היה חיכוך משמעותי ולמרות שנחתם הסכם הפסקת אש עם פת"ח, ראינו אותם עושים כל הזמן הכנות, שכללו בניית ביצורים והחדרת מוקשים. הם גם השיגו מערכות נשק וארטילריה שכיסו את כל אצבע הגליל. היה ברור שזו רק שאלה של זמן מתי יחל הסיבוב הבא. במשך ארבעה חודשים התאמנו סביב השעון.

"כבר במסדר הראשון שערכתי ללוחמי הגדוד, אמרתי להם: 'אני באתי להכין אתכם למלחמה'. רבים הסתכלו עליי כאילו יצאתי מאיזון. הייתי היחיד בקרבתם שדיבר על מלחמה. בחודשיים הראשונים הם קרעו את התחת - הם לא ידעו מה זה יום ומה זה לילה. אני חושב שבאותה תקופה לא הייתי אהוב. אם הייתי נופל לבור, הראשון שהיה עובר שם היה מכסה אותי. התגובות היו: 'איך הוא מעז לדרוש מאיתנו דברים שאף אחד עד אז לא דרש מאיתנו? מה יש לו לאיש המוזר הזה?' אבל אחרי חודשיים בערך, כשהם התחילו להרגיש את השינוי שחל בהם, האווירה התחילה להשתנות. כשיצאנו למלחמה, הם היו מוכנים לפרוס שטיח כדי לדאוג שלא ייכנס לי חצץ לנעליים".

ביום שקדם למלחמה סיימו חיילי גדוד 947 אימון מייגע שאורכו היה פי שלושה ממה שהיה מקובל עד אז. למחרת, יום שישי, נדרשו כל הלוחמים לחזור והחלה ההיערכות בשטחי ההתכנסות באצבע הגליל. "ביום ראשון בבוקר חצינו את הגדרות והתחלנו לנוע לתוך לבנון עם חטיבת השריון 188 ועם גולני", משחזר המג"ד. "אנחנו, הנ"מ, בהתחלה נסחבנו מאחור, מסתכלים, מטיילים - הכול בסדר. ואז הגיעה ההיתקלות הראשונה מהאגף. התקרית הזו שינתה הכול. לאחר קרב קצר, כולם הבינו שהוולקן הוא נשק שכדאי לשים אליו לב. לי היה ברור באופן נחרץ שעם הנשק שאנחנו מחזיקים ביד, יש לנו יכולת בלתי רגילה לסייע לקרבות היבשה. עד אז, בטווח שבין הפגז של הטנק לקליע של המא"ג לא היה כלום.

"מי שהיו חשופים באמת בשטח היו כוחות הנ"מ. לטנק יש צריח, החי"ר מתפזרים - ואילו חיילי הנ"מ מחויבים להישאר עם הכלי ואין לו שום מיגון. מח"ט גולני דאז, ארוין לביא, אמר לי: 'אתם מטורפים! אתם עושים עבודה בלתי רגילה, אבל אתם מטורפים לגמרי'. היינו חשופים כמו ברווזים.

"בסמטאות הצרות מחבלים בגילאי 15-14 היו רצים מצד אחד לשני ומשגרים טילי אר–פי–ג'י לעבר כוחותינו. באחת הפעמים הם ניסו את השיטה גם על צוות שלנו. התותחן, שישב בתוך הצריח, הספיק לקלוט את המשגר, ירה צרור של עשרה פגזים והצליח להרוג את המחבל. המזל לא היה שהוא ירה עליו, אלא שאחד הפגזים פוצץ את האר–פי–ג'י בזמן מעופו באוויר.

"פעם אחת צוות טנק זיהה חוליית משגרי רקטות ועד שהטנק הוציא פגז ראשון, הוולקן כבר עלה מעמדת המתנה וחיסל את חברי החוליה. מח"ט 500 דאז, האלוף (מיל') דורון רובין, שהיה עד לתקרית, היה בהלם ולא הבין איך זה קרה. הרגעתי אותו ואמרתי לו שמדובר בכלי מהיר מאוד. יתרון נוסף שלו הוא העובדה שהוא יורה עשרה פגזים, כך שניתן להשמיד מטרה גם עם הצלב לא מכוון באופן מדויק - הפיזור כבר יבצע את העבודה.

"חיילי גולני נשאלו באחד הראיונות שהתקיימו בזמן של"ג על לוחמה בשטח בנוי והם ענו כך: 'אנחנו נכנסים לבית ונתקלים באויב. אנחנו יורים עליהם והם יורים עלינו, עד שאנחנו משתלטים על הבית לוקח חצי יום. הנ"מ יורה פגז של וולקן ונהיה מיד שקט בבניין. מכניסים צרור - נהיה שקט ברחוב'".

התעמלות בוקר לגבהים

למעט חילופי אש קצרים, ימי הלחימה הראשונים עברו על הגדוד בשקט יחסי. עם תחילתו של יום הלחימה הרביעי, הבינו הלוחמים בדיוק לאיזה סרט מלחמה הם נכנסו. "אחד הקרבות הקשים התרחש ביום הרביעי של המלחמה מדרום לביירות, ולקחו בו חלק שלוש חטיבות של האויב וקומנדו סורי", מספר שר–אל. "בהתחלה הייתה שלווה פסטורלית, שמים כחולים. תוך כדי שאנחנו נהנים מהפסטורליה הזאת, נכנסנו לתוך מארב נ"ט של הסורים. שניים משלושת הטנקים שהובילו את הכוח ישר התרוממו באוויר. חלפו דקות ספורות, וגם הטנק השלישי הושמד.

"חיילי החי"ר ירדו מהנגמ"שים והתפזרו בשטח. אנחנו, כלוחמי נ"מ, יכולנו להתפזר רק בתוך הכלי שלנו. הנגמ"ש שהיה מאחוריי נפגע בדופן, בדיוק איפה שממוקם ראש הנהג. הסתובבתי והתמונה הייתה איומה - להבות עלו מתא הנהג ולא ראיתי אף אחד על הנגמ"ש, שהחל לנוע אט–אט בהילוך סרק לכיווני.

"החלטתי לבצע את כיבוי הלהבות בעצמי. למטפי כיבוי יש תכונה, שכשאתה לוחץ עליהם בזמן אמת, הם לא פועלים. פניתי לתא הלחימה של הנגמ"ש הבוער, שם יש עוד שני מטפים. הגעתי לתא הלחימה וראיתי את הצוות בתנוחות שלא רואים אפילו בספרי הקאמה סוטרה. כל הצוות, כולל הנהג, היו בפנים. איך שהם ראו אותי, כמו במטה קסם, הם התאוששו מיד וכיביתי את האש. זה לא שיש לי אישית כוחות מאגיים. פשוט, למפקד בשדה קרב יש השפעה מאגית על הלוחם.

"בזה לא נגמר היום הרביעי של הקרבות. בקרב שנערך אחר–כך, זיהינו באוויר מבנה של מטוסי מיג–21. אצלנו מחונכים שגם כשאנו בקרב יבשה, המטרה שלנו היא להסתכל לשמים. לרגע לא שכחנו את המשימה העיקרית. היו שישה מטוסי אויב, וכשהם נכנסו לטווח הירי, שמונה וולקנים פתחו עליהם באש מדויקת. באימונים לפני המלחמה, המעבר מפקודת אש לקבלת צרור ראשון היה ארבע שניות. בהתחלה לקח להם זמן במספרים שלא מופיעים במתמטיקה, אבל עם הזמן הם רכשו מיומנות - קראנו לזה התעמלות בוקר לגבהים.

"יצאנו באותו לילה להשתלט על נמל התעופה של ביירות, ועם אור ראשון התחילו הכוחות להתקדם. נעצרנו במרחק של כשני קילומטרים משדה התעופה. הדרג המדיני אסר על הפעלת ארטילריה ומטוסים, ובאותו זמן הסורים, עם הארטילריה שלהם, כתשו את הכוחות שלנו. ספגנו 20 הרוגים ו–80 פצועים - זה היה היום האיום והנורא מכול במלחמה.

"פגז שנורה הרג שלושה חיילים שלנו, שלושה אנשים מיוחדים במינם. זה קרה לא רחוק מהחפ"ק שלי, ורצתי לשם. שניים מהלוחמים היו עדיין בתוך הנגמ"ש הבוער כשהתחמושת כבר החלה להתפוצץ. השאלה הייתה האם להסתכן בחילוץ גופות במצב כזה. הלבטים שלי היו קשים מאוד ובסוף החלטתי לחלץ. עשיתי את זה באופן אישי יחד עם מפקד הסוללה, וכשהתרחקנו מהנגמ"ש -  הוא התפוצץ.

"למשפחות שכולות יש שתי שאלות קבועות: אחת, האם הילד סבל; ושתיים, האם הגופה הייתה שלמה. המסר שלי הוא: לא צריך לחלץ גופות בכל מחיר, אבל אם זה אפשרי, זה חשוב. המעשה היה לאחר שיקול דעת, זה לא היה ספונטני. בגלל הסיכון, עשיתי זאת באופן אישי ולא שלחתי חיילים אחרים.

"אספתי את כולם לאחר מכן וסיפרתי להם מה היה. כאן הבחנתי בדבר מאוד מעניין אצל הלוחמים הקשוחים, שאחרי חודשיים לחימה ראו את המוות משתולל בטירוף. זיהיתי אצל האנשים בעיניים את מה שאני קורא לו אחוות לוחמים. צער וכאב של אובדן, לא מבט של פחד.

"הגדולה של גדוד היא היכולת להאמין שניתן לבצע כל משימה שמוטלת עליו. גדוד 947 עשה מעל ומעבר ממה שנדרש ממנו במלחמה הזו. לא היה גדוד שקיבל כל–כך הרבה צל"שים, ואף אחד מהם לא היה על היחלצות מביזיון. כולם היו במובן החיובי. אם אני אסכם את המלחמה בשורה היא תהיה: למרות הכול וכנגד כל הסיכויים, האמנו ביכולות שלנו ועשינו את זה כמו גדולים".