כשראינו את הלוחמים, הבנו ששדרת הפיקוד נמחקה כולה

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 5.11.10
רס"מ ניר ב 2010

רס"מ ניר ב 2010


רס"ר (מיל') ניר, מכונאי מוטס, התעקש לחזור פעם אחר פעם עם המסוק אל תוך זירת הקרב הבוערת בלבנון כדי לפנות פצועים # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד חיל האוויר



שנת 1997 הייתה רצופה בתקריות ביטחוניות טרגיות, כאשר אחת הבולטות שבהן כונתה לימים "אסון השייטת". במסגרת פעולה מסווגת, שעד היום סימני שאלה רבים אופפים את פרטיה, נהרגו 13 מלוחמי הדממה, מותירים את הציבור הישראלי הלום וכואב.

רק מעטים זוכרים כי ארבעה חודשים בלבד קודם לכן, בפעולה צבאית דומה שהתקיימה מחוץ לרצועת הביטחון, נהרגו שלושה לוחמים מובחרים מסיירת צנחנים - בהם סגן מפקד הסיירת, סרן ערן שמיר. הפעילות, אשר זכתה לשם "מרכבות האלים", הייתה כרוכה בסיכונים רבים, והיעדים שהוצבו לחובשי הכומתות האדומות, בדומה לשייטים, היו בעלי חשיבות עליונה - איסוף מידע על מיקום כוחות חיזבאללה במעמקי ארץ הארזים והצבת מטענים על הצירים בהם נעו המחבלים. כמו הפעילות ההיא, גם המבצע הזה השתבש.

רס"ר (מיל') ניר שימש בזמן האירוע מכונאי מוטס בצוות מסוק בלק–הוק ("ינשוף"), אשר נדרש להיות מוכן בכל רגע למקרה שהפעולה תיתקל בבלת"ם ויידרש חילוץ. עד היום הוא זוכר לפרטי פרטים את אירועי הלילה ההוא, שעבור רבים אחרים צלל לחשכת התודעה. הלילה בו פגש לראשונה את המוות. "זו הייתה אחת מטבילות האש הראשונות שלי, והפעם הראשונה בה ראיתי חייל שלנו הרוג", הוא מספר. "בבת אחת הוזעקנו לאזור שהיה ממוקם צפונית לרצועת הביטחון, והאדרנלין זרם בעורקים של כולנו במשך כל שעות הערב. אף אחד מצוות המסוק שלי לא ידע כי בסוף הלילה הארוך ההוא נזכה לקבל הערכה בדמות צל"ש". ואכן, על החילוץ שביצע צוות המסוק בערנות גבוהה, בקור רוח ובאומץ לב, קיבלו כל חבריו את צל"ש מפקד חיל האוויר.

צרוב בזיכרון

ליל ה–15 במאי התחיל בביטחון יחסי. כשהחשכה ירדה, חצה כוח צנחנים מובחר את הקו הדמיוני של רצועת הביטחון והחל לנוע לעבר רכס ביר א–זהאר הצפוני לו. לאחר זמן קצר התקבלה החלטה לפיה הכוח יתפצל לשני כוחות משנה, כאשר על הראשון פיקד מפקד הסיירת, רס"ן מוטי ברוך (לימים מח"ט הנח"ל וכיום מפקד עוצבת עידן), ועל השני פיקד סגנו, סרן ערן שמיר.

הכוח בפיקודו של ברוך הצליח לצאת בשלום ממארב שהוכן לו מבעוד מועד, אך בעת ההתארגנות לחבירת הכוחות, נפתחה עליו במפתיע אש מחבלים מטווח קצר. שלושה לוחמים נפצעו באירוע, וסמ"ר זאב זומרפלד נהרג בתקרית. בן רגע פתחו שאר הלוחמים בהסתערות מוצלחת וחיסלו שני מחבלי חיזבאללה, אך הפציעות של חבריהם דרשו פינוי בהול לבית–חולים - ומסוק הבלק–הוק של טייסת "החרב המתהפכת" נדרש להמריא מבסיס חיל האוויר שבעמק יזרעאל אל עבר המקום. ניר היה אחד מאנשי צוות המסוק שנשלח.

"בסביבות 21:00 הוזעקנו והבנו שרגע האמת הגיע", הוא נזכר. "בשלב הראשוני לא ידענו מה בדיוק התרחש והדיווח היה די מעורפל. הצטרפו אלינו שני צוותים: אחד של הסיירת והשני של יחידה 669, ויחד טסנו צפונה, נחתנו בקריית שמונה והמתנו לפרטים נוספים. משיקולים טכניים של מקום בבטן המסוק, היינו צריכים לוותר על חלק מהאנשים, וכאשר הבנו שאירעה היתקלות, המשכנו רק עם הצוות הרפואי של 669.

"הדרישה שמסוק יבצע את החילוץ, ולא כלי רכב, התבררה לנו בהמשך. מדובר היה באזור שאי־אפשר לנסוע אליו, החשכה הערימה קשיים רבים וגרוע מכול: חילופי האש היו בלתי פוסקים. פינוי באמצעות נגמ"שים או כל כלי רכב אחר פשוט לא היה אפשרי. במהלך הטיסה התברר לנו שיש הרוג, והידיעה הזו הוסיפה אדרנלין לצוות המסוק. טסנו ישירות אל נקודת הציון בה המתין לנו הכוח שנפגע, כשלאורך כל הזמן הזה קיבלנו דיווחים לגבי מצב החיילים, כפי שהעבירו מהשטח למח"ט הצנחנים דאז, האלוף בני גנץ.

"ניסינו ליצור קשר עם הכוח, אך לא הצלחנו לעשות זאת. תוואי השטח היה בעייתי מאוד ולכן הסתמכנו על חישובים מסובכים, כשתוך כדי הניווט חששנו להתגלות או להגיע ליעד לא נכון. מצד אחד פחדנו לטוס נמוך ולהיות חשופים לאש, ומצד שני רצינו לעשות הכול על מנת לחלץ את הפצועים - גם אם הדבר כרוך בסיכון מסוים שלנו. עבודת הצוות במסוק הייתה יוצאת מן הכלל, וכולם נתנו מאה אחוז מעצמם כדי שהפעולה תצליח.

"אחרי כשבע דקות, שכללו תמרונים רבים, הצלחנו לזהות את הכוח של הסיירת. ביצענו נחיתה בשטח צר והעמסנו את שלושת הפצועים וההרוג לתוך המסוק. זה היה החילוץ הראשון שלי במדינת אויב, והמראה של החייל ההרוג נצרב בזיכרון שלי עד היום. זה משהו שלא הייתי רגיל אליו, משהו שאי–אפשר להתכונן לקראתו. קודם לכן, בעיקר ברצועת עזה, כבר ביצעתי פינוי של פצועים, ואפילו במצבים קשים, אבל כשאתה מבין שלוחם שלנו נהרג, התפיסה לגבי הכול משתנה לחלוטין. אתה קולט שאתה במצב של מלחמה והחושים מתחדדים מאוד".

המחוג לא משחק תפקיד

הבלק–הוק המריא בדרכו לבית־החולים רמב"ם בחיפה. שמיר, אשר נטל את הפיקוד על הכוח כולו, החל לארגן את החזרה לעבר תחומי רצועת הביטחון, אולם המסע בן הקילומטרים הספורים נקטע כאשר הכוח הותקף בשנית.

הפעם מכת האש התגלתה כקטלנית מקודמתה: ארבעה לוחמים נפצעו באורח קל עד בינוני, ואילו שמיר וסמ"ר רן מזומן נפצעו אנושות ונפטרו מפצעיהם זמן קצר לאחר מכן. שני מסוקים מדגמי "אנפה" ו"יסעור" הוזעקו למקום כדי לחלץ את ההרוגים והפצועים, בעוד צוות מסוק הבלק–הוק נדרש לחזור במהרה לכוננות במנחת שליד צומת גיבור. מיד עם ההמראה ללבנון הגיע בקשר דיווח על תקרית נוספת.

"קיבלנו דיווח בקשר שחל שיבוש: הצוות שהיה במסוק ה'אנפה' לא הצליח ליצור קשר עם הכוח שנפגע, ולמעשה שני המסוקים האחרונים שנשלחו לא הצליחו לתקשר איתו", משחזר ניר. "התקרבנו שוב לנקודת הציון הקודמת, והפעם לא ניתן היה להתבלבל. אש מסיבית של נשק קל, מרגמות ופצמ"רים נורתה במעין שילוב נוראי. בזכות הניסיון הקודם, הייתה לנו מוטיבציה גבוהה מאוד לעזור. העובדה שאנחנו יודעים לאן אנו צריכים פחות או יותר להגיע הייתה מרגיעה ומעודדת מאוד, ועשינו הכול כשמסביב תחושת הזמן התערפלה ומחוג השעון לא שיחק בכלל תפקיד.

"אש התופת נראתה היטב מתחת לנקודה בה טסנו, וניסינו למצוא את הדרך להגיע אל הכוחות - שבעצמם כבר לא ידעו היכן ממוקמים אנשי החיזבאללה. מסוק קרב מסוג 'צפע' נתן לנו גיבוי ונחתנו סמוך לכוח. כשראינו את הלוחמים, הבנו ששדרת הפיקוד נמחקה כולה וצריך לפנות את כולם באופן מידי. הבעיה הייתה שהכוח מנה יותר מ–20 אנשים, כאשר כל אחד מהם נושא תיק עם ציוד במשקל רב. במרכז השליטה בחיל האוויר דרשו שנחזור לצומת גיבור ושמסוק מדגם 'יסעור' יפנה במקומנו את הכוח, משום שבבטנו ניתן להכיל יותר מאשר בבלק־הוק. היינו ממש מתוסכלים, כי הרגשנו שאנחנו יכולים לתרום הכי הרבה שם, בתוך השטח.

"בסיטואציה כזו, שמתרחשת תחת אש ונוצרים בה הרבה אילוצים, נדרשת הבנת התמונה של הטייסים בשטח. היא הרבה יותר בהירה מאשר זו שבמרכז השליטה. חזרנו לישראל, אבל הטייס שלנו יצר קשר עם המטה ועם הפיקוד הקדמי של כוח החי"ר, והמלצנו להשתמש בנו על מנת להוציא את הכוח שנותר בשטח. הכניסה אושרה, והפעם השלישית שלנו בלבנון באותו לילה יצאה לדרך. התייעצנו כיצד להעמיס את כל הצוות והוחלט לנסות לקחת ציוד הכרחי בלבד, על מנת שכל הכוח יוכל לעלות בנגלה אחת.

"הגענו למקום, ובתוך דקות ספורות כל חלל המסוק התמלא בחי"רניקים ובציוד הרב שהם נשאו. חזרנו ארצה והתחושה שאחזה בנו הייתה אמביוולנטית - מצד אחד ידענו שביצענו את המשימה המורכבת כמו שצריך וזה אושר גדול, מצד שני זו הייתה מכה די קשה לצה"ל והרגשתי נסער בעקבות הפגיעה הקשה בכוח. במבט לאחור אני מבין שזה היה חילוץ קיצוני מאוד שהתבצע בפרק זמן קצר מאוד, אבל באותו זמן האדרנלין זורם כל העת בדם ומשפיע על הערנות. הכול מתקתק באופן מכני".


attachment 5.11.10-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה